עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה לזמן הקיץ

בשעה טובה אנו מתחילים בעז"ה את חלקה האחרון של סידרת שיעורינו בהלכות פיקוח נפש. לאורך זמן הקיץ הבא עלינו לטובה, נעסוק במספר שאלות מעשיות המתעוררות תדיר עבור העוסקים בהצלת נפשות, אשר קשורות גם להיבטים מערכתיים בענייני פיקוח נפש: חזרה מהצלת נפשות, ביטול קריאה או 'הקפצה' של צוותי חירום ששוב אינם נצרכים, הצטרפות לרכב הנוסע לצורכי פיקוח נפש, שימוש מערכתי ב"גוי של שבת" או בהתקני גרמא וכן הלאה.

יהי רצון שלא ניכשל בדבר הלכה, ובעזרת ה' נשמח ונשתעשע יחד בדברי תורה.

 

פתיחה – הצגת השאלה ההלכתית

הנושא הראשון שבו נעסוק, ונקדיש לו את השיעור הנוכחי ואת שני השיעורים הבאים, הוא חזרה מפעילות מבצעית או מהצלה בשבת. מדובר באחת השאלות המעשיות ביותר והמורכבות ביותר לצוותי ביטחון ורפואה.

לעיתים קרובות, נדרשים צוותי הביטחון והרפואה לעסוק בהצלה גם במהלך השבת. זאת הן באופן מתוכנן, כגון פעילות מבצעית או משמרת בבית חולים שנקבעה לשבת או שהחלה ביום שישי והסתיימה לאחר כניסת השבת; הן באופן מזדמן ואקראי, כגון מפקד בכיר ש'הוקפץ' מביתו ליחידתו עקב אירוע מבצעי, או רופא כונן שנקרא בדחיפות לבית החולים עקב מקרה חירום מורכב.

ההגעה אל האירוע מותרת ללא פקפוק, משום שמדובר בנסיעה לצורך הצלת חיים. בעניין זה, חובה על איש הרפואה או הביטחון להגיע אל המקום שאליו הוא נדרש במהירות האפשרית; "הזריז משובח, והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים" (ירושלמי יומא, ח', ה).

פעמים רבות, עם השלמת הנדרש לצורך הצלת נפשות, מבקש איש הביטחון או הרפואה לשוב לביתו. דא עקא, נסיעה זו – ממקום הצלת הנפשות הביתה – איננה נסיעה מצילת חיים, והיא אינה נחוצה לצורכי פיקוח נפש כלל ועיקר. לפיכך, בהשקפה ראשונה פשוט וברור שהיא אסורה.

ואולם, ככל שמספר ההקפצות והקריאות גדל, כך גם ההיעדרויות מן הבית ומן המשפחה במהלך השבת הופכות מאתגרות ומורכבות יותר, ועל כן רבים פונים ונפשם בשאלתם, ומבקשים לשוב לביתם בשבת. לא פעם ולא פעמיים, הקפצות וקריאות אלה גרמו למפקדים ולאנשי ביטחון לסיים את שירותם, כאשר הבית והמשפחה לא יכולים היו להתקיים נוכח ההיעדרויות התכופות. כידוע, אנשי ביטחון מרבים להיעדר מן הבית במהלך ימות השבוע, וההיעדרות גם בשבת, בעקבות הקפצה דחופה אל היחידה, לא פעם הייתה 'הקש ששבר את גב הגמל'.

 

דוגמאות

לאורך השנים נשאלתי עשרות ואולי אף מאות שאלות בתחום זה. ניתן היה להקדיש מספר שיעורים רק להצגת השאלות השונות והמגוונות, שהופנו על ידי רופאים ורופאות, אחים אחיות, מפקדים ומפקדות בצה"ל בתפקידי שדה ובתפקידי לחימה ביחידות עורפיות (דוגמת מפעילי כלי טייס המאויישים מרחוק, או מערכות מודיעין מתקדמות), משרתי שירות הביטחון הכללי ושאר זרועות הביטחון וכן הלאה.

מכיוון שתקצר היריעה מלהתייחס לדוגמאות כולן, אסתפק בשלוש אנקדוטות קצרות:

א. כאשר נכנס הרב אביחי רונצקי ז"ל לתפקיד הרב הראשי לצה"ל הוא ייסד 'פורום הלכה', שמטרתו הייתה להביא בפני פוסקים גדולים וחשובים שאלות הלכתיות המתעוררות בצה"ל. הפורום התכנס אחת לכמה חודשים בביתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א, והיו מצטרפים אליו גם הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ולהבח"ח הרב דב ליאור שליט"א. בחלקי נפלה הזכות לשמש 'ספרא דדייני' של הפורום: להציג בפני הרבנים את השאלות, ולהעלות על הכתב את תשובותיהם.

באחת ההזדמנויות יצאתי יחד עם הרב רונצקי מביתו של הרב נבנצל, ובעומדנו באחת מסמטאות העיר העתיקה שאלתי אותו: "הרבצ"ר, תפקידי הוא לתעד את השאלות ולסכם את הנאמר. בפורום הקודם, וגם בזה שלפניו, כבר שאלת את דעת הרבנים ביחס לחזרה מפעילות מבצעית בשבת. השאלות, וגם התשובות, כבר מתועדות. מדוע, אם כן, הרב חוזר ושואל את אותה שאלה שוב ושוב?!". הרב רונצקי התבונן בי, והשיב: "השאלה מטרידה את המפקדים שומרי השבת בצה"ל באופן כל כך יום־יומי ומורכב, ועל כן אני פשוט לא מצליח להתאפק, ומבקש לברר שוב עם הרבנים האם ניתן למצוא דרכים להקל בדבר".

ב. באחד המקרים – מבלי להזכיר שמות ומקומות – התלבטה רופאה האם להגיע לביקור במחלקה בשבת בבוקר, כמקובל, אלא שאז מתעוררת שאלת החזרה הביתה לאחר הביקור; או לדחות את הביקור לצאת השבת. שוחחנו על כך מספר פעמים, ולאחר התלבטות ארוכה היא החליטה לדחות את הביקור ולהגיע עם צאת השבת. בשבת הראשונה שכך נהגה, היה מקרה חירום במחלקה, ונדרשה החייאה דחופה. אותה רופאה ביצעה את ההחייאה בידיה ממש עד שהגיעו שאר הצוותים, והחולה ניצל. ראינו בכך מעין 'מופת' להחלטה נכונה.

ג. לקראת חג הפסח תשע"ח, החלו מחבלים פלסטיניים לקיים 'צעדות שיבה' אלימות בגבול רצועת עזה. הצעדות נמשכו חודשים ארוכים, וכללו עימותים אלימים על גדר המערכת. הצעדות היו מתקיימות ביום שישי החל מן היציאה מתפילות יום השישי במסגדים, ועד לשעות החשיכה, לאחר כניסת השבת.

במהלך התקופה הוגדר כי "מספרי 1 – על הגדר", כלומר שהמח"ט, המג"ד והמ"פ או מחליפיהם מחויבים לשהות בגזרה בזמן הצעדה, עד לסיום האירועים על הגדר. מפקדים שאינם שומרי שבת נסעו לביתם עם תום האירועים, מספר שעות לאחר כניסת השבת. אך מפקדים שומרי שבת עמדו בפני מצב שבו מדי שבת בשבתו נדרשו לשהות בגזרה עם כניסת השבת, והתעורר ספק האם יוכלו לשוב לבתיהם במהלך השבת.

באחד מביקוריי בגזרה באותה תקופה שמעתי מסגן מפקד גדוד בחטיבת גולני משפט שנחקק בזכרוני, וכך אמר: "מפקד פלוגה שלא נמצא בביתו בשבת במשך חודשים, לא יוכל להמשיך בשירות קבע. את המהומות על הגדר צה"ל ידע לנצח גם אם המפקד לא יהיה בגזרה, אך אם מפקד כזה לא ימשיך בשירות קבע בתפקידי פיקוד, צה"ל לא ידע לנצח". משפט זה הבהיר שוב את הצורך לבחון האם יש דרך להתיר את חזרת המפקדים לבתיהם בסיומה של הפעילות המבצעית.

לאמיתו של דבר, השאלה שבפנינו אינה שאלה חדשה, וכבר במשנה מצאנו התייחסות לנושא זה עצמו. בשיעור זה נעיין במקורות הסוגיא בדברי חז"ל, ובשיעורים הבאים נסקור את הגישות השונות בין פוסקי הזמן בהכרעת ההלכה למעשה.

 

הסוגיא בעירובין – "כל היוצאים להציל חוזרים למקומן"

כידוע, אסור לאדם לצאת בשבת ובמועד מחוץ לתחום שבת של אלפיים אמה. יחד עם זאת, לעיתים מוזעק איש רפואה או ביטחון למקום רחוק יותר, והדבר כמובן מותר לו. על כך שנינו במשנה במסכת עירובין:

"מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה – יש לו אלפים אמה לכל רוח.                                                 
אם היה בתוך התחום – כאילו לא יצא.       
כל היוצאים להציל חוזרין למקומן". (עירובין ד', ג; מד:)[1]

אם היוצא להציל לא יצא מחוץ לתחום, פשוט וברור שמותר לו לחזור לביתו, שכן אין בכך כל איסור. אלא שהמשנה מוסיפה ומביאה שני חידושים: ברישא של המשנה, נאמר שאף מי שיצא מחוץ לתחום, מותר לו להלך אלפיים אמה מן המקום שבו סיים את מצוותו. מעיקר הדין, היוצא מחוץ לתחום אינו רשאי לצאת מד' אמותיו, אך עבור זה שיצא ברשות – ופירש רש"י שם שיצא לצורכי פיקוח נפש – הקֵלו יותר והתירו לו להלך אלפיים אמה לכל רוח ממקום שבו הוא נמצא.

בסיפא של המשנה נראה שהחידוש נרחב וכוללני הרבה יותר, שכן המשנה קובעת באופן גורף שכל היוצא להציל חוזר למקומו – ומשמע מכך שרשאי להלך עד לביתו, אף אם המרחק גדול הרבה יותר מאלפיים אמה.

הגמרא (עירובין מה.) עומדת על סתירה זו, ומציעה לה שני תירוצים. התירוץ האחד הוא שאכן גם לפי הסיפא, אין היתר להלך יותר מאלפיים אמה; הניסוח הגורף יותר בא לחדש שלא רק ללוחמים עצמם מותר לחזור למקומם, אלא שהותר להם גם להחזיר את ציודם הצבאי יחד איתם. לא מבואר בגמרא האם היתר זה בטלטול כלי הנשק והציוד הוא היתר באיסור תורה (העברת ד' אמות ברשות הרבים) או רק איסור דרבנן (העברה בכרמלית, או טלטול של מוקצה). אך בין כך ובין כך, מדובר בהיתר המבוסס על חשש פיקוח נפש: אם ישאירו את כלי הנשק על פני השדה, עלולה להיגרם תקלה מבצעית[2] במקרה שיתפתח קרב נוסף. לפיכך, אכן לא התירו להלך יותר מאלפיים אמה, אך באותן אלפיים אמה מותר גם לטלטל את כלי הנשק, מחשש לפיקוח נפש.

לפי התירוץ השני, בסיפא אכן מחודש היתר נרחב יותר מזה שברישא, אלא שמדובר דווקא במקרה שהצבא הישראלי הובס בקרב ח"ו. במצב שכזה, חובה על הלוחמים להתרחק ממקום הסכנה מהר ורחוק ככל הניתן, ועל כן התירו להם לחזור למקומם. לעומת זאת, במקרה שהלוחמים חזרו עטורי ניצחון, הם אכן אינם רשאים להלך יותר מאלפיים אמה.

הרא"ש (בפסקיו על מסכת עירובין, ד', ה) כתב ששני תירוצי הגמרא התקבלו להלכה.[3] לענייננו, הצד השווה לשני התירוצים, הוא שההלכה המתחדשת בסיפא אינה אלא יישום פשוט להלכות פיקוח נפש וסכנת נפשות. פשוט וברור, שכאשר קיימת סכנה להישאר במקום הקרב, או כאשר כלי הנשק נדרשים לשם חזרה לכשירות, מותר לחלל את השבת.

גם בראשית הדיון שם מציעה הסוגיא ש"להציל שאני". רש"י והריטב"א מבארים, שההיתר שהתירו ליוצאים להציל נפשות בשעת חירום ומלחמה נרחב יותר מההיתר שהתירו במצבים אחרים של היוצא ברשות, כגון מי שיצא להעיד עדות החודש (ובכך נעסוק להלן), וכך מסביר רש"י:

"אבל הבא להציל מאויבים – יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו טובא נמי יכנסו לעיר". (רש"י ערובין מה.)

כלומר, גם במסגרת הצעה זו של הגמרא, כל שנאמר הוא שכאשר אכן יש חשש סכנה ופיקוח נפש, מותר לשוב אל העיר כדי להישמר מן הסכנה.

אכן, גם במציאות הצבאית בת־ימינו, פעמים רבות יוּתר ללוחמים לשוב לבסיסם בסיומה של פעילות מבצעית, משום שהם נדרשים לחזור לכשירות ולהיערך לקראת פעילויות נוספות, או משום שהמקום שבו ביצעו את הפעילות הוא מקום שמסוכן לשהות בו עד צאת השבת. במקרים כאלה החזרה לבסיס־האם מותרת ללא פקפוק, מדיני פיקוח נפש.

אלא שאף שתירוצי הגמרא מעמידים את הסיפא של המשנה במקום פיקוח נפש כפי שהוסבר, הרי שדין הרישא במקומו עומד. לאמור – הקלו ליוצאים להציל להלך אלפיים אמה לכל רוח, אף כאשר אין כל סכנה בדבר, ואף שכל אדם אחר שיצא חוץ לתחום אינו רשאי להלך יותר מד' אמות. כדי לברר ולהסביר יותר קולא זו, עלינו לפנות לסוגיא המקבילה במסכת ראש השנה.

 

"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" בקידוש החודש

במשניות במסכת ראש השנה (א', ד־­ז; כא:־כב.), למדנו שהותר לחלל את השבת כדי לעלות לירושלים ולהעיד על הלבנה בחידושה. מפורש במשנה, שבזמן שבית המקדש היה קיים, היתר זה נהג בכל שנים עשר החודשים, וכלל את כל הדרוש כדי להגיע לירושלים במהירות האפשרית ובבטחה: מותר היה לרכוב על חמור, לטלטל מזונות וכלי נשק לאבטחה בדרך, וכיוצא בכך. היתר זה מזכיר במידה רבה את ההיתר לחלל את השבת לכל הנדרש לצורך פיקוח נפש.

בהקשר זה, מספרת המשנה את הסיפור הבא:

"מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא". (ראש השנה א', ו; כא:)

לדעת ר' עקיבא, על אף ההיתר לחלל את השבת לצורך קידוש החודש, אין היתר לחלל שבת באופן מופרז ובלתי נצרך בעליל. על כן, כאשר הבין ר' עקיבא שהירח "נראה בעליל" ובוודאי כבר הגיעו לירושלים כמה וכמה עדים שראוהו, אין היתר להוסיף ולחלל שבת בהגעת המוני עדים לירושלים. רבן גמליאל חלק על ר' עקיבא והבהיר לו: אכן ניתן להניח בוודאות שכבר הגיעו עדים לירושלים, אך אם תעכב את העדים בלוד ותמנע מהם את הזכות וההתרגשות בהגעה לירושלים, להבא הם יימנעו מראש מלצאת ולהעיד עדות החודש. על כן, בשם החשש העתידי שמא ייכשלו ולא יעידו, יש להתיר להם גם כעת לחלל את השבת ולהגיע עד לירושלים כדי למסור את עדותם.

עמדתו של רבן גמליאל הייתה חלק ממדיניות עקרונית של הענקת תחושה טובה ומשמעותית לעדים. במסגרת זו, מתואר במשנה שהיו עורכים עבורם סעודות חגיגיות "בשביל שיהו רגילין לבוא" (ראש השנה ב', ה; כג:), וכן היו חוקרים ובודקים כל כת עדים, אף אם החודש כבר התקדש "כדי שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהיו רגילים לבוא" (ראש השנה ב', ו; כג:).

מדברי הגמרא שם, מתברר שההלכה התקבלה כדעתו של רבן גמליאל, ועל פי דעה אחת בגמרא גם ר' עקיבא מעולם לא חלק עליו, אלא אדם אחר הוא זה שעיכב את העדים בלוד, והוא אף נענש על החלטה זו. ה'חתם סופר' הדגיש, שההיתר של רבן גמליאל היה היתר מרחיב וגורף, וכלל גם איסורי תורה גמורים:

"ודוחק לומר שלא הי' בידם לא מקלות ולא צידה ואין חילול שבת אלא בתחומין דרבנן... זה דוחק![4] אבל האמת יורה דרכו... כשם שגוף עדות החודש דוחה שבת כקרבנות, ד'מועדם' כתיב כמבואר בש"ס שם, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבא דוחה שבת". (שו"ת חתם סופר, אורח חיים ח"א, סי' ר"ג)

למדנו אפוא, שכדי לאפשר את קידוש החודש כהלכתו בעתיד, הותר לחלל את השבת אפילו באיסורי תורה כבר בהווה.

 

"משלך נתנו לך"

אלא, שבהמשך הסוגיא במסכת ראש השנה שם נראה שההיתר מצומצם יותר מכפי שמציג אותו ה'חתם סופר'. המשנה שם חוזרת על היתר החזרה המוכר לנו מהמשנה במסכת עירובין (ערובין ד', ג; מד:):

"בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת – הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח". (ראש השנה ב', ה; כג:)

משנה זו, המצוטטת גם בסוגיא בעירובין, עוסקת הן בעדי קידוש החודש הן באלה שיצאו לצורכי פיקוח נפש, אלא שהיא מתירה אך ורק הילוך אלפיים אמה לכל רוח. הריטב"א שם הסביר:

"כיון שבאו ברשות עשאוהו כאילו קנה כאן שביתה, ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן". (חידושי הריטב"א שם ד"ה התקין)

בדברי הריטב"א נאמר בפירוש שניתן להתיר רק איסורי דרבנן כדי להקל על אלה שיצאו להצלת נפשות. את הביטוי "משלך נתנו לך" ניתן להסביר בשתי דרכים: ניתן להסביר שכוונתו היא כעין דברי חז"ל "הם אמרו והם אמרו", דהיינו שהיות שכל איסור תחומין (בוודאי בתוך תחום אלפיים אמה) הוא מדרבנן, חכמים הקלו בו לעוסקים בהצלת נפשות. אם כך, אפשר שיהיה מקום להקל גם באיסורים נוספים מדרבנן. לחילופין, ניתן להסביר שהיות שאיסור תחומין תלוי באופן בלעדי במקומו של אדם, הרי שמי ששינה ברשות את מקומו בעיצומה של השבת, שינה ממילא גם את תחומו והרי "משלו נתנו לו" – זהו תחומו החדש.[5] אם כך, הרי שאפילו איסורי דרבנן לא הותרו עבור היוצאים להציל, וכל שהותר הוא איסור יציאה חוץ לאלפיים אמה בלבד.

 

"התירו סופן משום תחילתן"

מסקנה דומה לזו של הריטב"א ניתן להסיק גם מדברי התוספות. התוספות בעירובין (מד: ד"ה כל היוצאין) ובראש השנה (כג: ד"ה שיהו) העירו שהלכה זו, שלפיה הקלו על היוצאים להציל כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, משתלבת בעיקרון שאותו קבעו חז"ל במסכת ביצה (יא:) "התירו סופן משום תחילתן". שם מדובר בפעולות שונות שהתירו חכמים לעשות ביום טוב, אף שהן עצמן אינן נחוצות לצורך אוכל נפש, אך אם יאסרו אותן תיפגע האפשרות להכין מזון לצורכי אוכל נפש. כאמור, התוספות סברו שהרשימה הנזכרת בגמרא בביצה שם אינה רשימה 'סגורה', ויש היתרים במקרים נוספים,[6] ובכללם ההיתר להלך אלפיים אמה לכל רוח או "כל היוצאים להציל חוזרים למקומם".[7] התוספות בעירובין (הנ"ל; וכעין זה גם הרשב"א בביצה יא:, ד"ה בפלוגתא) אף הסבירו שהסיבה שהדוגמא לא הוזכרה באותה סוגיא במסכת ביצה היא "דזה אינו חידוש", דהיינו אין כל חידוש בכך שהתירו ליוצאים להציל נפשות היתרים שונים, "סופן משום תחילתן".

אלא, שבביאור הלכה זו, של "התירו סופן משום תחילתן" כתב הב"ח:

"דהתירו סופן משום תחלתן אינן אלא באיסורא דרבנן". (ב"ח אורח חיים תצ"ז, סקי"א)

דברי הב"ח נפסקו להלכה גם במגן אברהם (שם, סקי"ח), ועל פיהם יש להגיע למסקנה דומה לזו של הריטב"א: אם ההיתרים עבור היוצאים להציל מבוססים על העיקרון "התירו סופן משום תחילתן" כפי שכתבו התוספות, הרי שהיתרים אלה אכן מוגבלים לאיסורי דרבנן בלבד.

 

סיכום

מפורש במשניות בעירובין ובראש השנה, שחכמינו ביקשו להקל על היוצאים להציל, ולאפשר להם תנועה גם אחרי שסיימו את מלאכתם.

כאשר נשקפת להם סכנה במקום שבו הם שוהים, פשוט וברור שמותר להם לחלל את השבת, משום פיקוח נפש. כמו כן, אם הם נדרשים לשוב למקומם הראשון כדי לחזור לכשירות ולהיות זמינים לצורך פיקוח נפש, הדבר מותר (כגון חיילים הנדרשים להיערך לפעילות נוספת, או נהג אמבולנס שלאחר קריאה בשבת מבקש לחזור למקומו הראשון כדי להיות זמין לקריאה חדשה).

כאשר לא נשקפת להם סכנה אך קיים חשש שמא להבא יתרשלו בתפקידם, ובמקביל ישנה נכונות לדרבן ולעודד אותם על פועלם, אזי התירו סופן משום תחילתן כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. פשט הסוגיא במסכת ראש השנה שההיתר שלא להכשילם לעתיד לבוא הוא היתר גורף, הכולל גם איסורי תורה, ואולם הריטב"א והתוספות סבורים שניתן להתיר במקרים אלה איסורי דרבנן בלבד.

בשיעור הבא נעבור לעסוק בדבריהם של פוסקי דורנו בעניין החזרה מהצלה, וכפי שניווכח לדעת אכן נחלקו הלכה למעשה האם עבור היוצאים להציל התירו איסורי תורה, או איסורי דרבנן בלבד.