מצווה לו | שלא לגנוב נפש מישראל

"לא תִּגְנֹב", "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" ודין "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ"

בעשרת הדיברות נצטווינו "לֹא תִּגְנֹב", אך בשל ההקשר של עבירות שיש בהן מיתת בית דין פירשו חז"ל שאין עניינו של לאו זה באיסור גניבת רכוש, שעליו נצטווינו בפרשת קדושים (ויקרא יט, יא) "לֹא תִּגְנֹבוּ", אלא במקרה הקשה של סחר בעבדים חטופים המתואר בפרשת משפטים (שמות כא, טז) – "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת", ובכי תצא (דברים כד, ז) – "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". מהפסוק האחרון נלמד ש"אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים, שנאמר 'והתעמר בו ומכרו'" (רמב"ם גנבה ט, ב). באשר למכירה המחייבת – מדובר בחיוב בגין ההתרחשות המציאותית של המכירה, על אף שהיא איננה תקפה הלכתית, שהרי אין תוקף לכך שאדם מוכר את חברו בכוח הזרוע. הגמרא (בבא קמא סח ע"ב) נימקה זאת בכך שלא היה ייאוש בטרם המכירה (רש"י: "שאין אדם מתייאש על עצמו, ורחמנא חייביה אף על גב דלא אהנו מעשיו"), אולם המנחת חינוך (ס"ק ו) הבהיר שגם בלא עניין הייאוש, אין לאדם כל כוח למכור את חברו שאינו עבד.[1]

הגמרא (סנהדרין פו ע"א) שאלה מהי אזהרת האיסור העומד ביסוד חיוב מיתה זה, והביאה שתי תשובות:

"אזהרה לגונב נפש מנין? רבי יאשיה אמר מ'לא תגנב', רבי יוחנן אמר מ'לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד'. ולא פליגי – מר קא חשיב לאו דגניבה, ומר קא חשיב לאו דמכירה".

מפשטות לשון הגמרא נראה שהכול מודים שחיוב המיתה מתבסס על לאו כפול שהחוטף עובר עליו: גם עצם החטיפה, שהיא גנבת הנפש, וגם הסחר בעבדים שנעשה באדם החטוף במסגרת מכירתו כעבד, הנכלל באיסור מכירת בני ישראל כדרך עבדים. איסור זה מתייחס למכירת עבד עברי "כמו שיימכרו העבדים בשוה, וזה שיעמידוהו במקום שיימכרו שם העבדים ויכריזו עליו ויוסיפו בו הקונים" (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רנ"ח), והוא כולל גם את הנידון דידן: "וזאת האזהרה כוללת בלא ספק אזהרה לגונב נפש מישראל כשימכרהו, שהוא ימכרהו בחזקת שהוא עבד כנעני ויהיה עובר על אמרו יתעלה 'לא ימכרו ממכרת עבד'" (שם). הרמב"ם (גנבה ט, א) מבהיר שצירוף איסורים אלו מחייב מיתה:

"כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תגנוב'. פסוק זה האמור בעשרת הדברים הוא אזהרה לגונב נפשות, וכן המוכרו עובר בלא תעשה, שזה בכלל 'לא ימכרו ממכרת עבד'. ואין לוקין על שני לאוין אלו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר 'כי ימצא איש גונב נפש וגו', ומיתתו בחנק".

המנחת חינוך (ס"ק א) פותח את דבריו במצוותנו בהבאת דברי הרמב"ם הנ"ל, ששני לאווים אלו מחייבים בצירופם מיתה, וקובע שלכן אין לוקים על אף אחד מהם משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וזאת גם אם עוברים עליהם באופן שאין בו חיוב מיתה, כגון שעוברים על אחד מהם בלבד או על שניהם בלי שמתקיים אחד התנאים הנדרשים לחיוב מיתה. אולם, פטור ממלקות בשל כך שמדובר בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מבוסס על חומרת הלאו ולא על קולתו, ועל כן העובר על הלאו פסול לעדות.[2]

אומנם, בהמשך (ס"ק ב) מביא המנחת חינוך את דברי ספר החינוך בעניין איסור "לא ימכרו ממכרת עבד" (מצווה שמ"ה), שעולה מהם נימוק שונה לאי חיוב המלקות:

"ועובר על זה ומכר עבד עברי כדרך שהעבדים כנעניים נמכרים עבר על לאו, אבל מן הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה".

לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ובפשטות הדבר נובע מקולתו היחסית, ועל כן העובר עליו אינו פסול לעדות (שולחן ערוך חושן משפט לד, ב), להבדיל מלאו שיש בו מיתת בית דין (תומים שם ס"ק א). יש לעיין אפוא במאי פליגי הרמב"ם וספר החינוך, והמנחת חינוך מבאר שהם נחלקו בשתי נקודות בכללי חיובי מלקות:

• הגדרת לאו שאין בו מעשה: על פי ספר החינוך לאו שאפשר לעבור עליו ללא עשיית מעשה נחשב לאו שאין בו מעשה אף אם עברו עליו באמצעות מעשה, כפי שעולה מלשונו המובאת לעיל ומדבריו במקומות נוספים (מצווה שמ"ו ועוד), ואילו לדעת הרמב"ם (על פי המשנה למלך הלכות מלוה ולוה ד, ו) "כיון דמשכחת לאו זה על ידי מעשה, אף בדליכא מעשה לוקין".[3] על כן, לשיטת הרמב"ם "לאו שאין בו מעשה" אינו נימוק מספק לכך שאין לוקים כשמכרו במעשה אקטיבי, מה שאין כן לשיטת החינוך.
• הגדרת לאו שיש בו מיתת בית דין. הרמב"ם סבור שכל לאו שיש מיתת בית דין על אחת הדרכים לעבור עליו הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקים עליו, ואילו לפי ספר החינוך "כיון דעיקר הלאו ומשמעות הפסוק לאו לאזהרת מיתת בית דין קאתי, כמו כאן ד'לא ימכרו ממכרת עבד' מיירי בעבד עברי בפרשת בהר דלאו לאזהרת מיתת בית דין הוא, לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין".

המנחת חינוך מציין נפקא מינה בין שתי השיטות – פסול לעדות בעקבות עבירה על "לא ימכרו ממכרת עבד": לדע הרמב"ם המוכר נפסל לעדות, משום שהסיבה להעדר חיוב המלקות היא חומרת הלאו, ואילו לפי ספר החינוך המוכר כשר, משום שמדובר בלאו שאין בו מעשה, שמצד קולתו אינו מחייב מלקות.

אומנם, יש לשים לב לכך שמכיוון שלשיטת ספר החינוך מדובר בלאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו מחמת קולתו, הוא יכול לקבל את נימוקו של הרמב"ם שמדובר גם בלאו שניתן למיתת בית דין אך להעדיף את נימוקו שלו, המבסס את הפטור ממלקות על הקולא וממילא מביא לכך שאין לפסול את העובר לעדות.

עם זאת, יש מקום לומר שאכן ספר החינוך חולק על עמדת הרמב"ם, הרואה באיסור "לא ימכרו ממכרת עבד" לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אך לאו דווקא מתוך מחלוקת כללית בדיני מלקויות בגדרי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אלא מתוך מחלוקת בגדרי "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת". כאמור לעיל, הרמב"ם נקט כפשוטה של הסוגיה בסנהדרין שחיוב המיתה נשען על צירוף הלאווים "לא תגנוב" ו"לא ימכרו". אולם ספר החינוך, במצוות "לא ימכרו", כלל אינו מזכיר מכירה של אדם לאחר חטיפתו, ובמצווה שלנו הוא כותב:

"'לא תגנוב', ובא הפירוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר... ועובר עליה וגנב נפש חייב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפירוש שאין החיוב חל עליו עד שימכור, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב 'וגונב איש ומכרו וגו' מות יומת'".

מבואר בדבריו שחיוב המיתה חל בגין לאו אחד, שהוא האיסור לגנוב נפש, אלא שהפסוק בפרשת משפטים גילה שהמכירה היא תנאי לחיוב המיתה, על אף שאין בה לאו בפני עצמה. כשם שאף לשיטת הרמב"ם יש תנאי לחיוב המיתה שאין בו איסור לאו בפני עצמו, "אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים, שנאמר 'והתעמר בו ומכרו'", כך לשיטת ספר החינוך מרכיב המכירה הוא תנאי לחיוב המיתה אך לא עבירת לאו שחיוב המיתה הוא עונש עליה. אם כן, לשיטת ספר החינוך מעשה העבירה הבסיסי הוא החטיפה ושלילת חירותו של הנחטף, ובהתקיים נסיבות מחמירות של שעבוד הנחטף בהתעמרות ובסחר חל חיוב מיתת בית דין.

והנה, המנחת חינוך (ס"ק יד) נקט שאיסור "לא תגנֹב" וחיוב "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ" לא נאמרו אלא בגנבה ולא בגזלה, ובאשר ללסטים מזוין הדבר תלוי במחלוקת אם הוא גזלן או גנב. וכבר קדמו בכך רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת בתשובותיו (סימן ל"ט), והוסיף לחלוקה זו טעם ותבלין בהקשר הנידון:

"דליכא חיוב מיתה אלא בגונב נפש ולא בגוזל, דכתב הר"מ במז"ל בפ"ט מה' גניבה וז"ל אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב בן אדם ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים, שנאמר 'והתעמר בו ומכרו' ע"כ. משמע להדיא דדוקא כשגנבו, אבל אם תקף באחד מישראל לפני אחיו ונשתמש בו ומכרו אינו חייב, והיינו טעמא דעשויין בעלי זרוע ליפול, וכיון שידעו בו ישראל דנמכר עכ"פ יפדוהו והרי אינו אבוד, משא"כ בגנוב דלא ידע בו אדם בגניבתו והרי הוא אבוד לעולם, ואפי' בגנבו קי"ל דאם גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין האיש ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור, וגדולה מזו אמרו דאם מכרו לאחד מקרוביו של גנוב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו, הרי זה פטור, שנאמר 'גונב נפש מאחיו' – עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו במכירה, כמו שכתב הרב במז"ל. והילכך גזול נמי לאו מובדל הוא, כיון דמכירין ישראל בגזילתו, וקי"ל נמי דאחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו וכו' הרי אלו נהרגין וכו', והילכך שפיר קרי ליה גניבה, ואינו ענין כאן הא דמדעת הבעלים, דהגונב (צ"ל הנגנב) אינו בעל, ובעליו הם אביו ואחיו ושאר קרוביו שנגנב והובדל זה מהם, וכלפי מי שנגנב ממנו קרי כאן שלא מדעת הבעלים".

דבריו אינם פשוטים, וכבר האריך לדון בהם הרב פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג (לא תעשה צ"א) והראה שיש מקום להבנה שונה, שלפיה גנבה לאו דווקא, והוא הדין גזלה. לאור המחלוקת שראינו בין הרמב"ם לספר החינוך, יש מקום להציע שלגישת ספר החינוך, שהעבירה המחייבת בלאו זה היא הגנבה, גדרי העבירה נקבעו באופן מדוקדק ביחס לגנבה בדווקא, ואילו לדברי הרמב"ם, שהלאו המחייב באופן סופי את המיתה הוא איסור המכירה, יש מקום להגמיש את גדריו של הלאו הראשון, המוביל למכירה, ואין זה משנה אם מדובר בגנבה או בגזלה. כמובן, הדבר אינו מוכרח, ובהחלט ניתן לנקוט גם בדעת הרמב"ם שגנבה בדווקא נאמרה.

שאלת העבירה שבגינה חייבים מיתת בית דין עולה גם במחלוקת האמוראים בסנהדרין (פו ע"ב), על פי הסברו של רב פפא בעניין עדי גנבה ועדי מכירה שהוזמו והתחייבו ב"וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו". לשיטתו מוסכם שעדי המכירה חייבים מיתה, משום שזממו לחייב מיתה בעדותם, ונחלקו אם הוא הדין לעדי הגנבה. רבי יוחנן נוקט שהם נהרגים, שכן "גניבה אתחלתא דמכירה היא", ומלשון זו נשמע שעיקר המחייב הוא דווקא במכירת החטוף לעבדות, אלא שמדובר בהליך המתחיל כבר בחטיפתו, שהיא תחילת שעבודו. יתר על כן עולה מדברי חזקיה, הסובר שעדי הגנבה אינם נהרגים משום ש"גניבה לחודה קיימא, ומכירה לחודה קיימא". משמע מדברי חזקיה שהסחר בעבדים הוא שמחייב מיתה, וגנבת הנפש אינה אלא תנאי נצרך, בדומה להתעמרות. התוספות (ד"ה גניבה) ביארו "דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה" – כשם שבמקרה של גילוי עריות עם אשת איש עדי הקידושין אינם אלא עדים על התשתית לחיוב המיתה ולא על חיוב המיתה עצמו, כך גם עדי הגנבה שקדמה למכירה! ומעין כך העלה בחידושים המיוחסים לר"ן בביאור דעה זו:

"שלא על הגנבה ועל המכירה הוא נהרג, אלא על המכירה שלאחר הגנבה, אבל הגנבה לחודה קאי ואין בו מיתה אלא גומרת היא למלקות.[4] וכן הוא משמעות הכתוב: וגונב איש, אם מכרו אחר כך מות יומת".

מן המקובץ עולה שלפי ספר החינוך העבירה המחייבת מיתת בית דין היא עצם שלילת חירותו של האדם בחטיפתו, אלא שהיא מותנית בנסיבות המחמירות של המשך ההתעללות בהתעמרות ובמכירה; לגישת התוספות והמיוחס לר"ן בביאור דברי חזקיה דווקא הסחר בעבדים הוא שעומד במוקד; ולשיטת הרמב"ם צירוף העבירות הוא שמחייב מיתה (וכך ביאר המיוחס לר"ן בשיטת רבי יוחנן: "וטעמיה דר' יוחנן דאמר נהרגין, משום דגנבה אתחלתא דמכירה היא, שעל שניהם הוא חייב מיתה, ואין על הגנבה לבדה חיוב של כלום"). בביאור שיטה זו העלה מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שאין מדובר באמת בענישה בגין הצטברותן של שתי עבירות, שלא מצינו ענישה שכזו, אלא שמחמת שתי עבירות אלו "חל שם גונב ומוכר נפש בגברא, ודין תורה הוא שגברא שיש בו שם גונב ומוכר נפש חייב מיתה".[5] הווה אומר, שדמויות אלו של חוטפי בני אדם הסוחרים בהם לעבדות, המוכרים לנו מתקופות שונות בהיסטוריה האנושית, הן דמויות נתעבות שעל החברה האנושית להקיא מקרבה. הדבר נשען על מעשי עבירה שהם עוברים עליהם, אשר טעונים אזהרה בתורה והתראה בעדים, אך אין זו ענישה על מעשה עבירה ספציפי אלא סילוק של גורמים שליליים ומסוכנים באופן חריג. נקודה זו דימה מורנו לחיובו של בן סורר ומורה, שאף הוא להבנתו מבוסס על חלות שם בגברא ולא על מעשה עבירה, אך נושא זה חורג ממסגרת דיוננו היום.