מצווה רצד | אותו ואת בנו

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". (ויקרא כב, כח)

הגדרת האיסור

אדם השוחט את בנה של בהמה שנשחטה לפני כן באותו יום עובר בלאו דאורייתא וחייב מלקות, ובתורת כהנים מבואר שהוא הדין במקרה ההפוך, ועל כן שחיטת בהמה אוסרת באותו יום הן את שחיטת בנה הן את שחיטת אימה:

"'אותו ואת בנו' – אין לי אלא אותו ואת בנו, אותו ואת אמו מנין? תלמוד לומר 'לא תשחטו' – הרי כאן שנים. [הא כיצד,] את שבא אחד ושחט את הפרה ובא אחר ושחט את אמה, ובא אחר ושחט את בתה, שנים האחרונים חייבים".  (אמור, פרשה ח פרק ח סעיפים ג–ד)

המנחת חינוך (ס"ק ג) מפנה אותנו לדיוני האחרונים אִם שניים ששחטו בבת אחת אֵם ובנה עוברים אף הם באיסור זה. נניח לצורך העניין שגמר השחיטה הוא הרגע הקובע לעניין האיסור, מבלי להיכנס לשאלת "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (נושא שנידון בדברי המנחת חינוך שם), וכן נניח שרגע גמר השחיטה משותף לשני השוחטים, מבלי להיכנס לשאלת "אפשר לצמצם". האם שני השוחטים עוברים באיסור דאורייתא?

התבואות שור, מחשובי הפרשנים על הלכות שחיטה בשולחן ערוך, כתב ש"תרווייהו עברו אדאורייתא, זה על אותו ואת בנו וזה על בנו ואותו" (שמלה חדשה טז, א). ראיה לדבריו הוא מביא מדברי הרמב"ם בהלכות שחיטה (יב, י): "מותר לשחוט את המעוברת, עובר ירך אמו הוא". שחיטת מעוברת נחשבת גם שחיטה של ולדה, והרמב"ם סבר שלכאורה היה מקום לאסור זאת מדין "אותו ואת בנו", על אף שהשחיטה נעשית בו זמנית, והסיבה לכך שהדבר מותר היא שהעובר נחשב ירך אימו ולא ישות עצמאית, ועל כן אין כאן שחיטה של שני בעלי חיים נפרדים.[1] אומנם יעוין בפירוש מושב זקנים על הפסוק הנ"ל:

"הקשה ה"ר שמחה היאך אנו שוחטין שום בהמה מעוברת, דהא העובר מת תחלה כדאמר בנדה, וי"ל דמ'כל' מרבה – 'כל בבהמה תאכלו'".

מדברי רבנו שמחה עולה שהשאלה בדבר שחיטת מעוברת אינה עולה אלא משום שהעובר מת תחילה, ועל כן שחיטת האם נחשבת שנייה לה בזמן. מסברה אפשר היה להעלות טיעון הפוך: אף אם היתר העובר מתרחש באותה נקודה כרונולוגית עם היתר האם, מבחינה לוגית הוא מאוחר לה, שהאם נשחטת וכתוצאה מכך אף העובר נחשב לשחוט, ועל כן הדבר נחשב לשחיטת האם תחילה ואחר כך שחיטת בנה. כך או כך, אין הכרח לראות בשחיטת המעוברת דוגמה מובהקת לשחיטה בו זמנית.

ייתכן שששאלה זו בדבר האיסור לשחוט בו זמנית את האם ובנה תלויה בהגדרתו של האיסור. אפשר להבין שמוקד האיסור אינו בפעולת השחיטה אלא בהבאה למציאות שבה בהמה ובנה נשחטו באותו יום. לפי הבנה זו, אין הבדל בין אִם האֵם נשחטה קודם, בנה נשחט קודם או שהם נשחטו בו זמנית. ראיה להגדרה זו אפשר להביא מן הברייתא (חולין פג ע"ב) המביאה את דרשתו של רבי מן הפסוקים שבימים שבהם שוחטים בהמות רבות חייב המוכר בהמות להודיע לקונה שבאותו יום הוא שחט את בנה או את אימה של הבהמה הנמכרת.[2] רש"י שם (ד"ה רבי) מפרש שרבי דורש את המילים "לא תשחטו ביום אחד": "'לא תשחיטו', לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה". מכאן שיש איסור מהתורה לגרום לתוצאה בלתי רצויה זו של בהמה ובנה שנשחטו ביום אחד, אף שהמוכר כלל אינו שוחט בעצמו. אומנם מסתבר שדרשה זו אינה אלא הרחבה ללאו הבסיסי, הממוקד בשחיטה, ומסתבר גם שמדובר באסמכתא,[3] והמוכר אינו עובר בעצמו בלאו דאורייתא של אותו ואת בנו.

לחלופין, אפשר להבין שהתורה אסרה את מעשה השחיטה של בהמה לאחר שאימה נשחטה באותו יום, ועל כן מהפסוק שאסר "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ" אין זה מובן מאליו שיש איסור גם לשחוט בסדר ההפוך – "את בנו ואותו". ואכן הברייתא (חולין פב ע"א) נצרכה ללימוד מיוחד מהפסוק כדי לאסור שחיטת שתי הבהמות בסדר ההפוך: "'אותו ואת בנו' – אין לי אלא 'אותו ואת בנו', 'אותו ואת אמו' מנין? כשהוא אומר 'לא תשחטו' – הרי כאן שנים". אם יש שני איסורים על מעשה שחיטה, האחד אוסר על שחיטת בהמה לאחר אימה והשני על שחיטת בהמה לאחר בתה, ייתכן שחסרה לנו ילפותא האוסרת גם לשחוט אותן בו זמנית, כאשר אף בהמה אינה נשחטת לאחר חברתה שחיטת בהמה ראשונה האוסרת את שחיטת השנייה, ועל כן יש מקום לומר ששתיהן נשחטות בהיתר.

אומנם אפשר לומר שהשימוש בלשון רבים, "לא תשחטו", שממנו למדו שגם שחיטת "אותו ואת אמו" אסורה, לא לימד אותנו רק חידוש נקודתי לעניין "אותו ואת אמו" אלא חידש שהגדרת האיסור היא בשחיטת שני הדורות ביום אחד, מבלי להתחשב בסדר האירועים, וממילא הדבר אסור אף אם שתי השחיטות נעשו בו זמנית.

יש מקום להציע, אף שאין בכך הכרח, שהגדרות שונות אלו לאיסור קשורות בטעמיו. ספר החינוך (במצוותנו) הציע שני טעמים לאיסור:

א. "שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם" – שחיטת שני דורות ביום אחד נאסרה משום שהיא נראית כפגיעה קשה מדי במין כולו. להבנה זו, מסתבר שהמציאות של שני דורות הנשחטים ביום אחד היא הדבר שנאסר, ואין משמעות לסדר ההתרחשויות.

ב. "לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה". לפי טעם זה, אפשר לומר שהאכזריות מתבטאת בשחיטת בהמה לאחר שבאותו יום נשחטה אימה, והתחדש שהוא הדין לשחיטתה לאחר שבאותו יום נשחט בנה, אך אפשר שכאשר שני אנשים שוחטים בו זמנית את שתי הבהמות – כל אחד מהם אינו שוחט בהמה שאימה או בנה נשחטו באותו יום, ואין בכך משום מידת האכזריות היתרה שיש במקרים שנאסרו. כאמור, אין בכך הכרח, וראו למשל דברי הרשב"ם: "כבר פירשתי ב'לא תבשל גדי בחלב אמו' וכן ב'אותו ואת בנו' שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד" (דברים כב, ו).

ייתכן שההגדרות השונות למצווה באות לידי ביטוי גם במשנה (חולין פב ע"א):

"שחט פרה ואח"כ שני בניה – סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה – סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה – סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה – סופג את הארבעים; סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים".

לפי תנא קמא יש שני מקרים שבהם לוקים ארבעים ולא שמונים על אף שלכאורה נעברים שני איסורי אותו ואת בנו: כאשר אדם שחט בהיתר שני עגלים אחים, ולאחר מכן שחט את אימם, הוא שחט שחיטה אסורה אחת, ועל כן חייב ארבעים בלבד, והוא הדין כאשר שחט בהמה, את בת בתה ולבסוף את דור הביניים, שאף כאן רק שחיטה אחת היא האסורה, והשוחט אינו לוקה אלא ארבעים. ביחס למקרה השני מפורש שסומכוס חולק ומחייב שמונים, ועל פי התוספתא (פרק ה') הוא חולק גם באשר למקרה הראשון:

"שחט חמשה בניה ואחר כך שְׁחָטָהּ – סומכוס אומר משום ר' מאיר: חייב משום חמשה לאוין; וחכמים אומרים: אין חייב אלא משום לאו אחד בלבד".

רש"י (פב ע"ב ד"ה דאע"ג) ביאר שלפי סומכוס אפשר לחייב את השוחט שמונים מלקות על אף שלכאורה יש רק פעולה אחת של שחיטה אסורה, וזאת משום "שעל ידי שתי פרות באין לו שני מלקיות הללו". כלומר לשיטת סומכוס הבהמה הראשונה שנשחטה היא חלק מן האיסור, ואף שכמובן היא איננה גמר העבירה לעניין חיוב מלקות, היא מגדירה את ההתרחשות כאן כשתי התרחשויות נפרדות של שחיטת "אותו ואת בנו" בגופין מוחלקין. נראה שלשיטה זו האיסור אינו בפעולת השחיטה של בהמה שאימה או בתה נשחטו קודם לכן אלא בהבאת שתי הבהמות לשחיטה בו ביום, ועל כן שחיטת הבהמה הראשונה היא חלק ממעשה העבירה. תנא קמא יכול לחלוק על הבנה עקרונית זו ולנקוט כהבנה השנייה שראינו, או לחלוק נקודתית לעניין חיוב מלקות ולנקוט שכיוון שהפעולה המחייבת מלקות היא השחיטה האחרונה, שהיא פעולה אחת, אי אפשר לחייב את השוחט שמונים מלקות.

בשונה מדברי רש"י על בסיס התוספתא, המאירי ביאר שסומכוס מחייב שמונים רק בסיפא ("שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה"), משום שבמקרה זה יש בשחיטת דור הביניים שני שמות שונים של איסור בפעולה אחת: "הואיל ויש כאן שני שמות, רוצה לומר 'אותו ואת בנו' ו'בנו ואותו'". לשיטתו, עמדת סומכוס דווקא מבוססת על הגדרת השחיטה כשחיטה אסורה, ולדידו "אותו ואת בנו" ו"בנו ואותו" הם שני שמות שונים של איסור, ולא כפי שהצעתי לעיל שלאחר שלמדנו ששניהם אסורים יש כאן מהות אחת של איסור במציאות הפגומה של שני דורות שנשחטו ביום אחד. אם תנא קמא חולק על הגדרה עקרונית זו, ייתכן שהם חלוקים בשתי ההבנות הכלליות במצווה באופן הפוך מזה שעולה לשיטת רש"י.

דחיית שעיר המשתלח

"...בשעיר המשתלח... אם נעשה מחוסר זמן נפסל, כגון שנשחטה אמו לחולה ביום הכפורים, שדחייתו לעזאזל היא שחיטתו".  (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, יז, על בסיס הסוגיה ביומא סד ע"א)

המנחת חינוך (ס"ק ב) נטה לומר שדחיית השעיר המשתלח היא כשחיטתו לעניין איסור "אותו ואת בנו" במובן זה שהיא פוסלת את השעיר מדין מחוסר זמן, אך אי אפשר לחייב מלקות את המשלח. וזאת מדוע? משום שלא מדובר בשחיטה של ממש, בדומה לשחיטת קורבן: כאשר שוחטים קורבן מחוסר זמן, הוא פסול, אך מעשה השחיטה בפני עצמו היה מעשה שחיטה היכול לחייב מלקות מדין אותו ואת בנו. בדחיית השעיר, לעומת זאת, מדובר בפעולה המקבלת מעמד של כעין שחיטה ("דחייתו זו היא שחיטתו") רק מחמת הכשרו כחלק מסדר עבודת היום הקדוש, ואם הוא פסול – מדובר בהריגה סתמית של שעיר, שאיננה נחשבת לשחיטה לעניין אותו ואת בנו.

לכאורה יש כאן סתירה מסוימת לעמדתו של המנחת חינוך שראינו בשיעור הקודם. כפי שראינו שם, המנחת חינוך נקט שפסול "מחוסר זמן" במקרה של אותו ואת בנו מבוסס על האיסור לשחוט את הבהמה באותו יום, מתוך הבנה שפסול "ומיום השמיני והלאה ירצה" ולא קודם לכן חל לא רק ביחס ליום השמיני אלא ביחס לכל בהמה שיש איסור תָּחוּם בזמן להקריבה – האיסור הוא שעומד בתשתית הפסול, ועל כן אם האיסור יותַר – ממילא יוכשר הקורבן. ראינו שייתכן שמדברי רש"י עולה הבנה אחרת, ולפיה חז"ל הרחיבו את פסול מחוסר זמן למקרה של אותו ואת בנו במנותק משאלת האיסור, ועל כן אף אם שחיטת הבהמה בנסיבות מסוימות אינה עבירה על הלאו של אותו ואת בנו, היא עדיין יכולה להיות פסולה משום מחוסר זמן. במקרה של השעיר, עמדת המנחת חינוך דומה לכאורה לזו שהצענו בשיטת רש"י – דחיית השעיר אינה עבירה על איסור אותו ואת בנו, שכן בשל הפסול אין לה מעמד דומה לזה של שחיטה, ועם זאת השעיר פסול משום מחוסר זמן.

לכאורה אפשר ליישב את דברי המנחת חינוך ולומר שהשעיר פסול משום מחוסר זמן משום שהוא בעל חיים האסור בשחיטה באותו יום ושחיטתו תהיה עבירה על הלאו, ומכיוון שהוא מוגדר כמחוסר זמן הוא פסול גם לדין שעיר המשתלח אף שדחייתו לא תהיה עבירה על הלאו. אולם בדברי הגמרא והרמב"ם דלעיל מבואר לא כן – השעיר המשתלח נחשב למחוסר זמן רק משום שדחייתו זו היא שחיטתו, ולא משום שהוא נאסר בשחיטות אחרות, שכן אף אם הוא מוגדר כמחוסר זמן לקורבנות אחרים, יש להצדיק את היותו מחוסר זמן לעניין שעיר המשתלח, וההצדקה היחידה לכך היא שדחייתו זו היא שחיטתו.

על כן נראה שהמנחת חינוך סבור שפסול מחוסר זמן כגון זה של השעיר מבוסס על כך שיש איסור לשוחטו, וכן לדחותו כשעיר המשתלח, משום שדחייתו זו היא שחיטתו. אכן אם ידחו את השעיר לא יעברו בכך על הלאו, משום שלא תהיה כאן דחייה כשרה, אך אין בכך כדי לסתור את נקודת המוצא – שיש איסור לדחותו דחייה כשרה. אם נאמץ גישה זו, יהיה בה גם משום הסבר שונה לשיטתו הנזכרת של רש"י, באופן שהיא לא תהיה חלופה לעמדתו של המנחת חינוך בגדר פסול מחוסר זמן באותו ואת בנו.[4]
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] השוו להסברו של הגר"א וסרמן: "בשחיטות האסורות האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על היתר השחיטה, ואילו יצוייר היתר שחיטה בלא מעשה שחיטה, אין בזה איסור, ד'לא תשחטו' כתיב באותו ואת בנו. ומה"ט מותר לשחוט בהמה מעוברת אף למ"ד עובר לאו ירך אמו, משום דלהך מ"ד ליכא מעשה שחיטה על הולד אלא היתר" (קובץ הערות יבמות עד, ב).

[2] הלכה זו כשלעצמה מוסכמת, ומקורה במשנה (חולין פג ע"א). החידוש הוא בכך שדורשים אותה מן הפסוקים ולא רואים אותה כחובה רגילה לאפרושי מאיסורא.

[3] ראו פרי מגדים בפירושו ראש יוסף על אתר: "ונראה דהאי אסמכתא בעלמא הוא הא דצריך להודיעו בארבעה פרקים בשנה אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, שהוא מצד הסברא".

[4] כך ביאר הגר"א וסרמן (קובץ הערות יבמות סו, ד) את שיטת רש"י: "צריך ביאור, כיון דסוף סוף אינו עובר בלאו דאו"ב, איך יהא פסול משום מחוסר זמן. וי"ל דבאמת מצד הדין בעצמו איסור או"ב נוהג בקדשים, אילו היה אפשר לצייר שחיטה ראויה, אבל בפועל א"א לעבור על הלאו, דתמיד הוי שחיטה שאינה ראויה, דלא שמה שחיטה. ונמצא דעצמו של הדין או"ב ישנו גם בקדשים, אלא דבפועל לא משכחת כלל שיעבור עליו. ונפק"מ מזה לפסול הקרבן, דכיון דאם נכשיר הקרבן, תו הויא שחיטה ראויה ועבר בלאו דאו"ב, ע"כ הקרבן פסול, דא"א להכשירו כנ"ל".