מצווה קכב | מצוות עדות

מצוות עדות בממון ובנפשות

בפרשת קורבן עולה ויורד, המקרה הראשון המחייב קורבן הוא זה של "שבועת העדות": "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, א). אדם היודע עדות אך נמנע מלהעיד ונשבע לשקר שאינו יודע עדות, חייב קורבן, והגמרא (שבועות לב ע"א) מבהירה שמדובר דווקא באדם היודע עדות ממון שיכולה הייתה לסייע לחברו ואינו מעיד. ספר החינוך, בעקבות הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע"ח), מונה מצוות עשה להעיד הנלמדת מפסוק זה ושייכת גם בלא שבועה. וכך הוא כותב:

"מצות עדות – להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו', בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין. ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין, כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור... והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו 'אם לא יגיד ונשא עונו'. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חייב להביא קרבן עולה ויורד".

ספר החינוך מבאר שמצוות עדות שייכת הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות, אלא שבדיני ממונות מדובר במצווה שבין אדם לחברו, המותנית בתביעת בעל הדבר מהעד שיעיד לטובתו, ואילו בדיני נפשות ובדיני איסורים העד מחויב לבוא מעצמו ולהעיד כדי לבער הרע ולהפריש מאיסורים (ונראה מדבריו שגם בעדות על אחד שהיכה את חברו יש מחויבות כלפי החברה לבוא ולהעיד על כך ולא רק כלפי הנחבל, כדי לעמוד על זכויותיו).

אומנם מדברי הרדב"ז נראה שהסיק מן הרמב"ם אחרת. הרמב"ם פותח את הלכות עדות באומרו ש"העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות", וכתב הרדב"ז: "והוא שיתבענו להעיד וכו'. פרק שבועת העדות... והתם נמי אמרינן דלא מיחייבי אלא בתביעת ממון". מדברי הרדב"ז משמע שהבין שחובת העדות אינה אלא בדיני ממונות, ואף זאת רק כאשר העד נתבע להעיד. אולם הכסף משנה שם ביאר בדומה לספר החינוך, שבדיני ממונות קיים התנאי "שיתבענו להעיד", להבדיל מתחומים אחרים שבהם חובת העדות קיימת ואינה מותנית בכך, ונראה שעמדה זו נתמכת במשנה מפורשת בסנהדרין (לז ע"א–ע"ב), העוסקת בעדי נפשות, שיש לאיים עליהם בחומר עוונם אם יעידו חלילה עדות שקר ויחייבו אדם מיתה, אך מאידך גיסא יש להבהיר להם שאם מדובר באמת חובה עליהם להעיד: "ושמא תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? והלא כבר נאמר 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו'". מסתבר אפוא כאמור שחובת העדות קיימת בשני התחומים אף אם באופי שונה. נעיר כי ספר החינוך מחדש שאין הכרח בתביעת בעל הדבר ואף בית הדין יכול לתבוע מהעד להעיד, ובכך מקרב גם את העדות בדיני ממונות לגילוי של כעין 'אזרחות טובה', אלא שהיא מותנית בכך שהעד יידרש לעשות כן בידי גורם חיצוני. אולם המנחת חינוך (ס"ק ה) תמה על כך, שהרי כל עניינה של דרישת התביעה הוא מחויבותו של העד להעיד לטובת פלוני מסוים הדורש ממנו כן, ותביעת בית הדין אינה ממלאת תפקיד זה. המהדיר על ספר החינוך בהוצאת מכון ירושלים (הערה ד') ציין שיש דפוסים שבהם לא נכתב "בית דין" אלא "בעל דין", וגרסה זו פשוטה יותר להבנה (אם כי הכפילות "בעל הדבר או בעל דין" אינה מובנת), ולא נאריך בכך עוד.

לגופה של דרישת התביעה, המנחת חינוך (ס"ק ג) תמה על קביעת הרמב"ם וספר החינוך שמצוות העדות בדיני ממונות מותנית בכך. אומנם הכסף משנה הביא מקור נאמן מפרק שבועת העדות (שבועות לא ע"ב) לכך שאין חיוב קורבן מבלי שבעל הדין יתבע את העד להעיד, אך מצוות העדות הלוא רחבה בהיקפה מקורבן שבועת העדות, שהרי היא חלה גם ללא שבועה ומן הסתם גם על דברים שהופקעו משבועת העדות, כגון עבדים, שטרות, קרקעות וקנסות.

כדי לברר נקודה זו פונה המנחת חינוך לשאלה כיצד בכלל אפשר ללמוד את מצוות העדות אף ללא שבועה מהפסוק המחייב קורבן רק אדם שנשבע לשקר שאינו יודע עדות. שאלה זו נשאלה כבר בתוספות בבבא קמא (נו ע"א), בעקבות הגמרא שהעלתה שפשיטא ששני עדים היודעים עדות לחברם ואינם מעידים לו חייבים בדיני שמים, שהרי "דאורייתא הוא, 'אם לא יגיד ונשא עונו'". התוספות (ד"ה פשיטא) התקשו בכך, שהרי בפסוק המדובר נאמר "ושמעה קול אלה", והשיבו: "דהכי קאמר קרא, כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון, אז יביא קרבן שבועה, אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון". לדבריהם, נשיאות העוון היא בשל עצם ביטול חובת העדות, וכשמצטרפת לכך שבועה האדם מתחייב קורבן. הרשב"א שם הקשה כיצד היה כה ברור לחז"ל שכך יש לקרוא את הפסוק, והציע שמדובר בסברה: השבועה המחייבת קורבן שבועת העדות היא מרכיב חלש יחסית, שכן מדובר במקרה של "מושבע מפי אחר", שבמסגרתו העד מושבע מפי בעל הדין התובע ממנו להעיד ואינו אומר את השבועה בעצמו, ועל כן סביר להניח שהשבועה אינה תשתית החיוב אלא תוספת נדרשת לגרעין המחייב, שהוא עצם החובה להעיד. לענייננו, המנחת חינוך מבאר שהמילים "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" מתפרשות כעוסקות במצווה להעיד ובנשיאות עוון של הכובש עדותו, וזאת גם ללא שבועה, ובהן נאמר "אם לוא יגיד", כאשר מהכתיב "לוא" דורשים "אם לא לו יגיד", דהיינו סירוב להעיד חרף תביעה מבעל הדבר להעיד, ומכאן שתנאי זה מתייחס לעצם מצוות העדות. זאת להבדיל מהפקעות אחרות מחיוב קורבן, כגון קרקעות, שנלמדו מדרשה אחרת, שאינה מצמצמת את עצם החובה להעיד. אומנם, כפי שראינו, המצווה להעיד כוללת בתוכה גם עדויות שאינן לטובת בעל דין מוגדר, וביחס לעדויות אלו היא חלה אף ללא תביעה, ועל כורחנו ששני דינים נפרדים נלמדו מפסוק זה.

מצוות עדות בפסולי עדות שבעלי הדין קיבלו עליהם

התורה קבעה מי כשר להעיד ומי פסול, אך בדיני ממונות בעלי הדין יכולים לקבל על עצמם בהסכמה את עדותם של פסולי עדות כעדות כשרה. האם במצב כזה חלה מצוות עדות על אותם פסולי עדות? המנחת חינוך (ס"ק ד) מביא את דברי קצות החושן (כח, ג), שהביא שיש דיינים שסברו שהיא חלה, ונהגו להזהיר עדים במצב כזה שהם מחויבים להעיד מדין "אם לא יגיד ונשא עוונו", אך הקצות דחה גישה זו, שכן בירושלמי מבואר שאין חיוב קורבן שבועת העדות בפסולים שבעלי הדין קיבלו עליהם. המנחת חינוך השיג על קצות החושן וטען שאין להסיק מכך שאין כאן חיוב קורבן שבועת העדות שאף מצוות עדות אין כאן, שכן ייתכן שמדובר בהפקעה נקודתית בדומה לקרקעות. מבלי להעמיק כעת בשאלה בעניין שבועת העדות, יש מקום לומר ששאלה זו תלויה בהבנת תוקפה של עדות פסולים שבעלי הדין קיבלו עליהם. ייתכן שמצוות העדות אינה מתייחסת לכל סיוע שאדם יכול לתת לחברו להשיג את ממונו, אלא לעדות דווקא. באשר לעדים הפסולים, אפשר לומר שאין בכוחם של בעלי הדין להפוך את הכשרים לפסולים, אלא שהם יכולים להתחייב לשלם ממון או למחול על זכויות ממוניות על פי דבריהם של אנשים אלו, ומכיוון שמדובר בהתחייבות ממונית שאינה מבוססת על עדות הלכתית, לא שייכת כאן מצוות "אם לא יגיד".[1] אולם אפשר גם להבין שבדיני ממונות יש בכוחם של בעלי הדין להשפיע על דיני עדות ביחס אליהם, וכך הם יכולים להגדיר את העדים ככשרים לעניין הדיון הנוכחי בבית הדין, ולפי הבנה זו מסתבר שהדבר נכלל במצוות "אם לא יגיד". ויעוין בלשון תוספות הרא"ש (סנהדרין כד ע"ב), שאומנם נאמרה ביחס לקבלת דיינים פסולים אך אפשר שכוחה יפה גם ביחס לעדים: "כיון שהכשירום להיות דיינים הוי כאִלו היו כשרים ופסקו הדין" (וראו עוד את השיטות השונות שהובאו בברכי יוסף שם). אומנם מדברי המנחת חינוך נראה שהבין שלעניין מצוות עדות אין צורך בשם עד אלא בכל יכולת של אדם להועיל בפועל בבית דין באמצעות הדברים שיאמר שם.

בהתאם לשיטתו, המנחת חינוך (ס"ק י) מסתייג מדברי ספר החינוך, שכתב שמצוות העדות אינה נוהגת אלא בזכרים, משום שברור לו שבאותם תחומים שבהם אישה כשרה לעדות, כגון להתיר אישה בעדות על מות בעלה ומקום שהאמינו עד אחד בסוטה ובעגלה ערופה, היא מחויבת במצוות העדות, משום שעדותה קבילה בבית דין ויכולה להשפיע בכיוון הנכון (וזאת להבדיל מעד אחד, שהוא עד כשר מהתורה אך עדותו אינה מועילה אלא לחייב שבועה – ראו מנחת חינוך ס"ק ב).

כך או כך, מסתבר שמי שיכול להועיל לחברו בעדותו מחויב לעשות זאת אף אם אין בכך משום "אם לא יגיד", וזאת בעזרת מחייבים אחרים שיש בתורתנו, כפי שהעלה קצות החושן שם: "נראה דאף על גב דאינו חייב משום 'לא יגיד', אפילו הכי מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה".

עדות מלך

ספר החינוך קובע ש"מלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם, משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול,[2] אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם". המנחת חינוך (ס"ק ח) מסתייג מכך ביחס למלכי בית דוד, וטוען שהם אינם מעידים מחמת כבודם, והביא שהכסף משנה הסתפק אם המלך מעיד בדבר איסור או בדיני נפשות, ושלגישת התוספות הוא מעיד בכך. המנחת חינוך עצמו התקשה (במצווה הבאה) בשאלה מניין שעדותו של מלך פסולה (וניגע בכך להלן):

"דדברי הרמב"ם צריכים עיון מה שכתב כל הפסולים וכלל מלך עמהם, וסיים שאין מוציאין ממון בעדותן, נראה מדבריו דאם עבר והעיד דאין מועילה עדותו, ולא ידעתי מנא ליה, דמבואר רק דאין צריך לילך מפני כבודו, אבל שלא יועיל עדותו מהיכי תיתי, וצריך עיון".

נעיר כי בדברי רבנו חננאל (יומא עד ע"א) מצינו מקור מחודש לכך שמלכי בית דוד פסולים מדאורייתא להעיד: "כדכתיב 'בית דוד דינו לבקר משפט', ואין עד נעשה דיין". לכאורה הדברים אינם מובנים – מדוע אי אפשר שהמלך יעיד ואנשים אחרים יהיו דיינים? מסתבר שרבנו חננאל הבין שדין "אין עד נעשה דיין" אינו מבוסס על חשש מעדות שאי אתה יכול להזימה אלא על הפרדה עקרונית בין שתי מהויות בבית הדין, כפי שהציעו התוספות (סנהדרין ט ע"א ד"ה בזמן): "דכתיב 'ועמדו שני האנשים וגו'' – 'שני האנשים' אלו העדים, 'לפני השם' אלו הדיינין, דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין ולא שיהו בעצמן דיינין". מלכי בית דוד מוגדרים במהותם האישית כדמויות שיפוטיות, והדבר מפקיע אותם מלתפקד ככלי ראיה חיצוני דוגמת עדים.

מכל מקום, באשר למלכי ישראל נראה בפשטות שמדובר בפסול דרבנן מחמת מעשה שהיה, כיוון שהם אינם יודעים להכפיף עצמם לבית הדין. מנגד, הגמרא בשבועות (לא ע"א) הביאה את פסולו של מלך כדוגמה לפסול עדות דאורייתא. הריטב"א (שם) עמד על המתח שבין הסוגיות וכתב שהסוגיה בסנהדרין (יט ע"א) אינה נוגעת אלא לפסול הדיינות, "אבל לגבי מה ששנינו שאינו מעיד, שהוא משום כבודו, בכל מלך הוא, דהא מדאורייתא הוא" – חובת הכבוד ביחס למלך היא מדאורייתא, והיא המונעת אותו מלהעיד בבית דין.

אולם הרמב"ם (עדות יא, ט) כתב: "מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהן, מפני שהן אלמים בעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים" – משמע שהפסול נובע מחשש ומתייחס למלכי ישראל בלבד. ומה באשר לסוגיה בשבועות? הגר"ש פישר ז"ל (בית ישי סימן ק"ו) הציע שהגמרא שם לא נתכוונה לומר שיסוד הפסול הוא מדאורייתא אלא שמדאורייתא אין כל תוקף לעדותו. וזאת מדוע? הרב פישר העלה טענה מחודשת, ולפיה יסוד הכוח הייחודי שיש לעדות בבית דין הוא גזרת הכתוב מיוחדת שחידשה התורה, המבוססת על כך שיש מצווה להעיד. לטענתו, די בכך שרבנן הפקיעו ממלכי ישראל את המצווה להעיד כדי לגרום לכך שכעת מדאורייתא אין עוד תוקף לעדותם. הדברים מחודשים וטעונים בחינה נוספת, ועוד חזון למועד.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] וראו לשון הברכי יוסף (חושן משפט כח, ב): "לאו מתורת עדות הנתבע משלם אפומא דהאי סהדא כי קרוב הוא או פסול, דאין עדותו עדות כלל על פי התורה, אלא דקי"ל דכל תנאי שבממון תנאו קיים, ויכול אדם להתחייב במה שאינו חייב, ומהאי טעמא הכא נמי מתחייב בקבלת עד זה אשר לא כדת ונפשו אוותה ויעש".

[2] סנהדרין יט ע"א–ע"ב: "דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, 'והועד בבעליו', אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו''. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו".