חידוש הסמיכה | 1538
תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.
***
מהר"י בירב וחידוש הסמיכה בצפת
הרב יעקב (מהר"י) בירב נולד בספרד בשנת 1474. כבר בגיל צעיר הצטיין מהר"י בירב בלימוד תורה והתפרסם כתלמיד חכם. בשנת 1492 הוא גורש מספרד יחד עם אלפי יהודים, ועשה את דרכו למרוקו. מהר"י בירב המשיך לנדוד בין מספר מדינות, וביניהן סוריה, אלג'יר ומצרים, ושימש כרב הראשי של קהילות אלו.
בשנת 1524 התיישב מהר"י בירב בצפת, שם התקבל כסמכות הרבנית המרכזית. בתקופה זו צפת הייתה מרכז תורני, שמשך אליו דמויות רבניות גדולות מכל העולם. בשבתו בצפת, ניסה מהר"י בירב לחדש את הסמיכה הקדומה, שבוטלה במאה הרביעית לספירה.
הסמיכה היא למעשה רצף היסטורי של סמכויות רבניות. רצף זה מקשר בין רבנים במרוצת הדורות לבין משה רבנו והתוקף האלוקי שניתן לו, דרך הסמכות שהועברה ליהושע על ידי משה.[1] על ידי חידוש הסמיכה וקישור של רבנים אל התוקף האלוקי, ניתן יהיה להקים מחדש את הסנהדרין, שהייתה הסמכות המחוקקת והשופטת העליונה בישראל הקדומה.[2]
הניסיון של מהר"י לחידוש הסמיכה התבסס על דעה הלכתית מקורית וייחודית של הרמב"ם. הרמב"ם מתייחס לנושא באופן מפורש במשנה תורה (ההדגשות אינן במקור):[3]
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים.
דברי הפתיחה של הלכה זו מדגישים שמדובר בחידוש עצמאי של הרמב"ם. הרמב"ם מיד שואל את השאלה המתבקשת:
אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל?
לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן.
תשובת הרמב"ם חשובה לענייננו, שכן היא שופכת אור על המוטיבציה של רבני צפת. הרמב"ם מוסיף ומסביר פרטים נוספים ביחס לסמיכה:
ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין.
בשלב זה מוסיף הרמב"ם הערה קריטית:
והדבר צריך הכרע.
רבים התווכחו האם הצורך בהכרע מתייחס לכלל רעיון חידוש הסמיכה, או שמא רק לפרט האחרון, בנוגע לרב סמוך שיכול לסמוך אחרים. מדובר בפרט אחד מבין מספר נקודות מחלוקת בשאלת חידוש הסמיכה.
בעיסוקו בנושא במסגרת הפירוש למשנה, הרמב"ם מתנסח באופן החלטי יותר:
ואני סבור ש...
לאחר מכן מסביר הרמב"ם את הסיבה לשיטתו:
לפי שאם לא תאמר כן, לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק, והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם, באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה (ישעיהו א, כו).
הרמב"ם אף דן האם צריך לחדש את הסמיכה לפני בוא המשיח:
ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה.
ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח. וזה יהיה מסימניו, אמר [שם] ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק.
וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם, וירבו במעשה הטוב, ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח, כמו שנתבאר בפסוקי המקרא.[4]
רבני צפת הסכימו ללכת בעקבות הנהגת מהר"י בירב, שאימץ את דעת הרמב"ם, והעניקו לו סמיכה. בשלב זה שלח מהר"י בירב מכתב לרבני ירושלים, שבו קרא להם לקבל אותו כרב סמוך.
בינתיים, מבלי שקיבל אישור מרבני ירושלים, המשיך מהר"י בירב וסמך מספר תלמידים, ביניהם רבי יוסף קארו. רבי יוסף קארו נתן סמיכה לרבי משה אלשיך, שבהמשך סמך את תלמידו הרב חיים ויטאל.
רבני ירושלים חלקו על הרעיון המהפכני כולו. המהרלב"ח,[5] רבה הראשי של ירושלים, הסביר את התנגדותו במכתב ששלח לרבני צפת. מכתבים רבים העוסקים בוויכוח נשלחו הלוך ושוב בין שני מרכזי התורה. הרדב"ז, ששכן במצרים והיה סמכות הלכתית משמעותית, הצטרף למתנגדים.
כתוצאה מהמחלוקת העזה, נכשל הניסיון להקים סנהדרין. בעקבות זאת, הרבנים הסמוכים לא היו יכולים עוד לתת סמיכה לאחרים.
הכמיהה לגאולה
מה היו הסיבות שדחפו את רבני צפת לחדש את הסמיכה ולהקים מחדש את הסנהדרין?
אין ספק שההשלכות של הגירוש הטראגי מספרד הניעו את הרצון לבחון את האפשרות.[6] מהר"י בירב מזכיר בכתביו סיבות המתחברות ישירות לגירוש ספרד: הכמיהה לגאולה לאחר הטרגדיה הגדולה, והרצון לעזור לאנוסים – אותם יהודים שנאלצו להמיר את דתם, הנקראים לפעמים בלעג "מראנוס".
מאז ימי התנ"ך, רדיפה דתית נקשרת לגאולה. שתי פרשיות ארוכות של תוכחה נכתבו בתורה. הראשונה, בספר ויקרא, מסתיימת בזכירת הברית על ידי הקב"ה. אולם אחרי הפרשייה השנייה, בספר דברים, מופיעה פרשת התשובה. בפרשה זו הקב"ה מבטיח לעם ישראל שבעקבות רדיפות נוראיות, הוא יקבץ את הגלויות ויחזירן לארץ ישראל:
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה.[7]
יתר על כן, הנביא ישעיהו קושר בין הגאולה העתידית ובין שיקום מערכת המשפט, כפי שהוזכר בדברי הרמב"ם:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.[8]
דפוס דומה של בחינת הקמת הסנהדרין לאחר רדיפה, התרחש שוב כארבע מאות שנה מאוחר יותר. בשנת 1948, לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, קרא הרב יהודה לייב מימון[9] להקים מחדש את הסנהדרין. בחיבורו "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת", אוסף של מאמריו הרבים בעניין זה, הוא מסביר את מניעיו.
לשיטתו, הקמת מדינת ישראל היא הצעד הראשון לקראת הגשמת החזון הנבואי של גאולת העם היהודי. השלב הבא חייב לדעתו להיות מחובר לתורה ולרוחניות. בספרו הוא טען שהרב הראשי של פלסטין המנדטורית, הראי"ה קוק, תמך ברעיון. הוא הסביר שהקמת הרבנות הראשית שימשה כמהלך מקדים להקמת הסנהדרין.
ביטול כרת עבור האנוסים
יהודים ספרדים ופורטוגזים רבים שחיו כאנוסים ונאלצו להתנהל על פי הדת הנוצרית הגיעו לצפת, מתוך רצון לחזור בתשובה. הם קיוו לכפר על החטאים שעשו בזמן שחיו כאנוסים, ובפרט חטאים שעונשם הוא עונש "כרת" חמור.
מהר"י בירב טען כי עם חידוש הסמיכה והקמת הסנהדרין מחדש, האנוסים יוכלו לקבל חנינה מעונש הכרת על ידי קבלת מלקות כחלופה, בהתבסס על דברי ר' חנניה בן גמליאל במשנה. ננסה לבחון את סוגיה זו.[10]
בתורה נאמר (דברים כה, א–ג) כי בית דין חייב להעניש רשע בעונש מלקות:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.
באופן בסיסי, עונש מלקות ניתן על ידי בית דין כאשר אדם עבר במזיד על מצוות לא תעשה.[11] המשנה (מכות ג, טו) מצטטת את רבי חנניה בן גמליאל שפוסק:
כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר: "ונקלה אחיך לעיניך". כשלקה, הרי הוא כאחיך.
כלומר, במסגרת עברות שעונשן עונש מוות בידי שמיים ("כרת" או "מיתה בידי שמיים"), ניתן לקבל מלקות שבכוחן לבוא תחת עונש המוות. הלכה זו מעלה כמה שאלות, שנידונו בקרב רבני צפת וירושלים:
- האם המלקות עצמן פוטרות את העבריין מעונש נוסף, או שמא הסבל והמבוכה הכרוכים בכך משיגים זאת?
- בדרך כלל עונשים ניתנים על ידי בית דין רק כאשר ניתנה התראה לפני העבירה, וכאשר יש שני עדים לעבירה. האם ניתן להיפטר מעונש המוות על ידי קבלת מלקות גם ללא התראה ועדים?
- האם ניתן לשוב בתשובה שלמה, ולהיפטר מלכתחילה מעונש המוות?
תשובה עם מלקות?
הרמב"ם פוסק על פי המשנה:
כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן.[12]
נראה לאור זאת שהמלקות בפני עצמן פוטרות מחיוב הכרת.
עם זאת, בפירושו למשנה[13] הרמב"ם דורש בפירוש גם חזרה בתשובה לשם חנינה על עבירה שעונשה כרת. הרב יעקב אטלינגר[14] מסביר שעמדת הרמב"ם מבוססת על הגמרא ביומא פו ע"א, הקובעת שמי שחוטא ומתחייב בכרת זוכה לכפרה רק על ידי תשובה וייסורים. הלכה זו מופיעה בהלכות תשובה של הרמב"ם:
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.[15]
הפסוק בתהילים מזכיר את השבט (מלקות). לפיכך, מסביר הרב אטלינגר, הרמב"ם דורש מלקות, שהם למעשה סוג של ייסורים.
אם כן, כיצד נוכל להסביר את הסתירה בכתבי הרמב"ם?
הרב חיים עוזר גרודזנסקי[16] מסביר שיש שתי רמות של כפרה. ברגע שהרשע לוקה, הוא נחשב "אחיך" וכשר לעדות. אולם לשם כפרה מלאה, החוטא נדרש לחזור בתשובה. ניתן להוכיח זאת מהתוספת בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "כפרה גמורה".[17]
הרב אטלינגר מציין שלא כל הראשונים מסכימים עם הרמב"ם. רש"י, הרמב"ן ובעל המאור סוברים שתשובה לבדה יכולה לכפר על חייבי כרת. ברור שלפי דעות אלו אין צורך בהקמת סנהדרין לצורך כפרה על חיוב כרת.
מאחורי המחלוקת
ההיסטוריון יעקב כץ[18] הסביר שמאחורי המחלוקת המעשית ישנה מחלוקת תיאולוגית לגבי הגאולה העתידית.[19]
להצעתו, השאלה בבסיס המחלוקת הייתה האם בעקבות גירוש ספרד והשלכותיו הקשות, בני האדם צריכים להיות מעורבים באופן פעיל בהבאת הגאולה. רבני ירושלים האמינו בגישה הסבילה, המשאירה את גורל עם ישראל בידי הקב"ה. רבני צפת חלקו על כך. רבנים אלו לא הסתפקו בציטוט התיאוריה ההלכתית של הרמב"ם בנוגע לסמיכה, אלא צעדו על פי תפיסת העולם הכללית של הרמב"ם, לפיה ניתן להביא את הגאולה על ידי מעשים פעילים של בני אדם.
יש שיגידו שוויכוח זה נמשך בקרב מנהיגים דתיים וקהילותיהם, מאז ועד היום.
[1] ה"סמיכה" המודרנית, לעומת זאת, היא תואר אקדמי המוענק למי שגילו בקיאות בתחומים בסיסיים מסוימים של ההלכה.
[2] להיסטוריה של ניסיונות אחרים להקמת הסנהדרין במהלך ההיסטוריה היהודית, ראו את מאמרו של הרב משה צוריאל, "סנהדרין עכשיו", תחומין יח, עמ' 452–454.
[3] הלכות סנהדרין ד, יא.
[4] פירוש המשניות, סנהדרין א, ג.
[5] רבי לוי בן חביב (1480–1545 בערך).
[7] דברים ל, א–ג.
[8] ישעיהו א. כו–כז.
[9] ממייסדי תנועת המזרחי, ששימש באותה עת כשר בממשלה (1875–1962).
[10] לגבי אנוסים, הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ו, ל) מפקפק בדרישה למלקות. הוא טוען שעבירות אלו נעשו באונס, ובנסיבות כאלו ברור שתשובה לבדה תהיה מספיקה. בנוסף, הוא תוהה האם הדיון בנושא בסופו של דבר פוגע באלו שרוצים לחזור בתשובה.
[11] לרשימה מלאה של החטאים עליהם מתחייבים מלקות, עיינו משנה כריתות א, א.
[12] הלכות סנהדרין יז, ז.
[13] משנה מכות ג, א; וכן ג, טו.
[14] גרמניה, 1798–1871.
[15] הלכות תשובה א, ד.
[16] וילנה, 1863–1940.
[17] שו"ת אחיעזר א, כ, ו.
[18] 1904–1998.
[19] הלכה וקבלה: מחקרים בתולדות דת ישראל על מדוריה וזיקתה וחברתית (מגנס, 1986), עמ' 227–228.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)