גירוש ספרד: 1492 | 1

בקיץ של שנת 1492, מלך ספרד פרדיננד השני והמלכה איזבלה הראשונה גירשו את היהודים מארצם. האינקוויזיטור הראשי, תומאס דה טורקמדה, שיכנע את המלכים להוציא את 'צו אלהמברה' שהורה על הגירוש. כך בא קץ תור הזהב של יהדות ספרד. היהודים נאלצו לעזוב עד תשעה באב, השלושים ואחת ביולי.

רבי יצחק אברבנאל שימש באותה העת כשר האוצר וכיועץ למלוכה, ועזב אף הוא את המדינה בזמן הגירוש. בעדותו הוא כותב:

והנה כשגזר מלך ספרד גרוש על כל היהודים אשר בכל מדינות מלכותו שיצאו כמשלוש חדשים נשלם והיה יום היציאה ט' באב והוא לא ידע מזה הזמן דבר כאילו מן השמים הדריכוהו להגבלת הזמן הזה.[1]

במהלך המאות השתים עשרה עד השש עשרה, מדינות רבות באירופה גירשו את הקהילות היהודיות. צרפת גירשה את תושביה היהודים מספר פעמים; בשנים 1182, 1254, 1306, 1322, 1359 ו־1394. בשנת 1290 גורשו יהודי אנגליה, ובשנת 1360 היו אלה יהודי הונגריה שנאלצו לעזוב את מדינתם. נוסף על אלו, במהלך תקופה זו גורשו גם יהודי אוסטריה, גרמניה, שוויץ ואיטליה. עם זאת, הגירוש מספרד (ובעקבותיו הגירוש מפורטוגל) נחשב לקשה ביותר. הקטע הבא מתאר חלק מהסיבות לכך:

כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1492 והם שבורים וכנועים, כבר חיו בה הם ואבותיהם יותר מאלף שנה – הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן. גירוש ספרד היה אסונם הלאומי הגדול ביותר של היהודים בארבע עשרה מאות שנים, אסון שאפשר להשוותו בדמיון העממי רק לחורבן בית המקדש בירושלים.[2]

למעלה ממאתיים אלף יהודים התנצרו בניגוד לרצונם, ובין ארבעים אלף למאה אלף גורשו. המגורשים יצאו למסע ארוך ומפרך. הם השאירו מאחור את בתיהם, את רכושם ואת עסקיהם. המונים מתו מרעב ומתשישות. יהודים רבים עשו את דרכם למדינה השכנה פורטוגל, אולם גורשו משם בשנת 1496.

 

נסיעה לספרד המודרנית

ההשפעות הטראומטיות של גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל הדהדו במשך מאות שנים. יהודים רבים נמנעו מביקור בספרד, מתוך מחשבה שהרבנים קבעו שיש להימנע מלבקר שם.

הרב קוק, הרב הראשי האשכנזי לשעבר, נשאל בתחילת המאה העשרים האם מותר לנסוע לספרד לצורך עסקים. הרב קוק השיב שאכן נהגו להימנע מנסיעה לספרד, אך הוא טוען:

ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים, שלא נאסרה כי אם לקבוע, ולא לשם פרקמטיא ודעתו לחזור.[3]

הרב עובדיה יוסף הוזמן לבקר בקהילה היהודית במדריד. לאחר בדיקה מעמיקה הוא פסק שמקור האיסור מפוקפק, ולכן התיר לבקר במדינה.[4] בדומה, פרופסור מרק שפירו חקר מהו המקור של מנהג מקובל זה, והגיע אף הוא למסקנה שאין מקור ידוע האוסר על מגורים בספרד.[5]

 

התיישבות מחדש

רוב היהודים המגורשים התיישבו בצפון אפריקה ובשטחי האימפריה העות'מאנית. יהודים אלה הקימו קהילות חדשות ברחבי העולם, והביאו איתם את מנהגיהם ואת נוסחי התפילה מספרד.

בעקבות הגירוש ההמוני הוקמו קהילות יהודיות חדשות גם במערב. הקהילה הראשונה שהוקמה באנגליה לאחר גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290, הייתה קהילת מגורשים מספרד. קהילה זו הוקמה בשנת 1655. בשנת 1654 הקימו מגורשי ספרד ופורטוגל בניו יורק את הקהילה היהודית הראשונה בצפון אמריקה. באמסטרדם נבנה בשנת 1675 בית כנסת ספרדי־פורטוגזי.

במדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון, המהגרים החדשים השפיעו על הקהילות היהודיות המקומיות, והובילו לשינויי מנהגים ונוסחי תפילה.[6] נוסח התפילה הספרדי התפשט גם לקהילות האשכנזיות.[7] השינוי התקבע באופן משמעותי כל כך, עד שבחלק מהקהילות לא ידוע מה היה הנוסח לפני בואם של מגורשי ספרד.

ההגירה הכפויה של יהודי חצי האי האיברי, והשתלבותם לתוך קהילות יהודיות קיימות, העלו שאלות רבות ביחס לאימוץ מנהגים ומסורות. שאלות אלו רלוונטיות גם בימינו.

בשיעורים הקרובים נדון בשאלות המתעוררות בקהילות מעורבות של אשכנזים וספרדים, בנוגע לנוסח התפילה. ניתן להתייחס לארבע סוגיות הלכתיות בהקשר זה:

1. החובה ההלכתית לנהוג במנהגי ההורים.
2. שינוי מנהגים בעקבות מעבר ממקום למקום.
3. איסור ההיבדלות לקהילות נפרדות.
4. חשיבותו של נוסח התפילה.

 

שמירה על מסורות משפחתיות וקהילתיות

ככלל אצבע, אדם חייב לשמור את מנהגי משפחתו. קביעה זו יכולה להתבסס על שני מקורות עיקריים.

המקור הראשון הוא הגמרא במסכת פסחים.[8] הגמרא מזכירה כיצד תושבי העיר ביישן (מזוהה כעבאסייה, عباسيّة) היו נמנעים מהפלגה בין הערים צור וצידון בערב שבת, כדי לתת תשומת לב נאותה להכנות לשבת. בני דור ההמשך פנו אל רבי יוחנן ושאלו האם הם מחויבים למנהג של הוריהם. בני המקום טענו:

אבהתין אפשר להו [לקיים את המנהג המחמיר הזה], אנן לא אפשר לן.

רבי יוחנן בתשובתו מצטט את הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח), ומסביר שעליהם להמשיך במנהג.

המקור השני האפשרי לחובה לשמור על מנהגי ההורים, הוא דברי רב שרירא גאון המובאים בטור.[9] רב שרירא גאון מסיק מהפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" (דברים יט, יד) שאדם חייב לנהוג במנהגי משפחתו. המשמעות המילולית של פסוק זה היא איסור לשנות את גבולות הקרקע בין שכנים, אך הדרשה מסיבה את הפסוק לאיסור שינוי מנהגי המשפחה.

מקובל לפסוק שמנהגים שמחייבים את הדורות הבאים הם רק מנהגים הנהוגים על ידי הקהילה כולה, ולא החמרות הנהוגות על ידי יחידים.[10]

בניגוד להתרת נדרים, מקובל לטעון שאין אפשרות לשנות מנהג על ידי בית דין (אם כי הדבר נתון במחלוקת).[11] על פי זה נראה שאסור לאדם לשנות מהנוסח של משפחתו. בנוסף, רבי מאיר הכהן[12] מביא דעה מהירושלמי הפוסקת במפורש שאסור לשנות את נוסח התפילה, שכן מדובר במנהג אבות.[13]

עם זאת, המהרשד"ם[14] קבע כי החובה לנהוג במנהגי המשפחה חלה רק בתחומים הלכתיים שיש בהם איסורים. לטענתו, נוסח התפילה אינו איסור, ולכן מותר לשנותו.

 

מעבר מעיר לעיר ונישואים

עד כה עסקנו במסורות משפחתיות וקהילתיות. אולם, מה יש לעשות כאשר עוברים לעיר אחרת? בנוסף, מה הדין כאשר בני זוג מתחתנים, ולמשפחותיהם מנהגים שונים?

המשנה קובעת שמי שנוסע לעיר שנוקטת במנהגים שונים מעירו – צריך להקפיד על המנהג המחמיר מבין המקומות.[15] רב אשי מגביל את הכלל הזה לביקור זמני. על פי דבריו, מעבר קבוע מחייב אימוץ בלעדי של מנהגי הקהילה החדשה.[16]

פסיקה זו חלה גם לגבי נישואין. כאשר אישה מתחתנת, הפסק המקובל קובע כי עליה לאמץ את מנהגי בעלה. האישה הנשואה מושווה למי שעוברת דרך קבע לעיר אחרת.[17] עם זאת, חלק מהפוסקים בני זמננו מתירים לנשים לשמור על מנהגיהן האישיים, כגון נוסח התפילה.[18]

 

איחוד קהילות

אם כן, מהגרים שמגיעים לקהילות שונות ברחבי העולם אמורים לאמץ את המנהגים המקומיים. אף על פי כן, מהגרים רבים שומרים במשכנם החדש על מנהגיהם המקוריים, והדבר מעלה תמיהה.

נושא זה נידון (בנפרד) על ידי שני פוסקים גדולים מיוון שנולדו בתחילת המאה השש עשרה, שנים ספורות לאחר הגירוש – המהר"י בן לב[19] והמהרשד"ם.

שני הפוסקים מסבירים את המנהגים שהביאו איתם יהודי ספרד בנוגע לבדיקת מומים בבהמות. הם גורסים שפסיקת הגמרא לפיה יש לנהוג כמנהג הקהילה החדשה, חלה רק על יחידים שעוברים לקהילה חדשה. לעומת זאת, כאשר קהילות שלמות עוברות ממקום למקום, הן יכולות להמשיך לקיים את מנהגיהן.[20]

פסיקה זו יוצרת אתגר בעייתי, שכן עלול להיווצר פיצול בין קהילות באותה העיר כאשר מגיעים אליה מהגרים. כיצד ניתן לאפשר חלוקה והפרדה של קהילות במקרה כזה, בעוד התורה מלמדת אותנו על חשיבות האחדות?

בע"ה נעסוק בשאלה זו בשיעור הבא.