העלייה השנייה: עבודה עברית (1904)

תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.

***

בשנים 1904–1914 עלו לישראל כשלושים וחמישה אלף יהודים. רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה, וחלקם מתימן. גל עלייה זה כלל בעיקר אידיאליסטים ציוניים, שהגיעו במטרה ליישב את ארץ ישראל ולעבד את אדמתה. העולים בעלייה השניה הקימו את ארגון "השומר", שבמסגרתו יהודים הוכשרו להגן על עצמם. הכשרה זו סללה את הדרך להקמת צה"ל אחרי קום המדינה.

בניגוד לעולי העלייה הראשונה, רבים מהעולים לא היו דתיים. פער זה יצר מתח בין אנשי "היישוב הישן" המסורתי, ובין העולים החדשים. עם זאת, המתח בין "היישוב הישן" לעולים החדשים לא נבע רק מפערים דתיים. חקלאי היישוב הישן העדיפו לשכור עובדים ערבים לצורך עיבוד הקרקעות והשמירה עליהן, בשל משכורתם הנמוכה. עולי העלייה השנייה המציאו את המושג "עבודה עברית", המבטא העדפה להעסקת עובדים יהודים. רעיון העבודה העברית נועד אף לעודד רכישה של תוצרת יהודית בלבד, ולהימנע מסחורה מתחרה של ערביי הארץ.

הוגים מובילים של תנועת הציונות, כמו א. ד. גורדון[1] ודוד בן גוריון, הפיצו את תפיסה זו בנאומיהם ובכתביהם. הם האדירו את העבודות הפיזיות, כגון עבודת האדמה, וראו בהן ערך ציוני אולטימטיבי. העולים החדשים האמינו שרק כאשר יפריחו את אדמת ארץ ישראל, הם יוכלו להשתחרר באמת מהמנטליות הגלותית.

 

עבודה עברית במבט תורני

הרב אברהם יצחק הכהן קוק עלה לארץ בשנת 1904. הרב קוק תמך בעבודה עברית וקרא לתושבי הארץ להעסיק יהודים בלבד.[2] דבריו מעוררים את השאלה, האם מדובר בפסיקה הלכתית מחייבת, או בהמלצה בלבד?

השאלה מחריפה כיום, בהיותנו אזרחים במדינה יהודית ודמוקרטית. האם גם בימינו מוטב, או אף חובה, להעדיף העסקה של יהודים וצריכה של תוצרת יהודית?

הרב משה צבי נריה היה תלמיד הרב קוק, מייסד תנועת בני עקיבא ומקים ישיבת כפר הרואה. בכתביו הוא מקדיש פרק לעיסוק בגישתו של הרב קוק לעבודה עברית.

הרב נריה מזכיר שרבנים בולטים קבעו כי אין לשלם יותר משליש מעל מחיר השוק עבור תוצרת יהודית, ומסביר שהרב קוק חלק על כך. הרב קוק סבר שפסיקה זו תיתכן רק במסגרת של מדינה יהודית. כל עוד המדינה לא הוקמה, חזרתו המופלאה של העם היהודי לארץ ישראל מחייבת לתת עדיפות לשכירים יהודים ולתוצרת יהודית ללא רף עליון.[3]

גם הרב שאול ישראלי מבחין בין זמנים שונים בעיסוקו בשאלת העבודה העברית. בתשובה שכתב בנושא הוא הדגיש שהוא בוחן את היחס לנושא בזמנים רגילים – ולא כאשר החקלאי היהודי נמצא בסכנת אובדן פרנסה. עוד אמר כי בימי "העליות הגדולות", תמיכה בחקלאים יהודים היא קיום מצוות יישוב ארץ ישראל.[4]

דוגמאות אלו מצביעות על כך שציטוטים ודעות שהוזכרו במשך ההיסטוריה אינם בהכרח רלוונטיים לשאלתנו כיום. אילו מקורות הלכתיים עשויים להיות רלוונטיים לשאלתנו?

 

מצוות צדקה

ניתן להעמיד את שאלת העבודה העברית תחת הכותרת של מצוות צדקה. הרמב"ם מתאר את הרמה הגבוהה ביותר של גמילות חסדים:

המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.[5]

אפשר להציע שתמיכה בעבודה עברית היא הקיום האולטימטיבי של מצוות צדקה. אולם, אם רוצים ליישם רעיון זה בתקופה המודרנית, יש לזכור שחז"ל פסקו גם ביחס למתן צדקה לגויים:

מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.[6]

ניתן להסיק שתי מסקנות מהלכה זו:

1. אין לתעדף בהכרח עסקים יהודיים על פני עסקים שאינם יהודים.
2. רעיון "דרכי השלום" הוא שיקול הלכתי שיש לקחת בחשבון. ייתכן שבמדינה יהודית מודרנית, "דרכי השלום" עשויות למלא תפקיד מרכזי בתשובה לשאלתנו.

 

מקורות אפשריים נוספים

במסגרת הדיון בדיני שמיטה, התורה (ויקרא כה, יד) קובעת:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

מדרש ההלכה לומד מפסוק זה שעדיף למכור ליהודי ולקנות ממנו.[7] הרב ברוך הלוי אפשטיין[8] מציין כי מדרש ההלכה משמש כהמלצה מוסרית בלבד, ואין לו משקל הלכתי.[9] הסתכלות זו מבוססת כנראה על כך שהלכה זו לא נפסקה על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך.

מנגד, הרב משה איסרליש מצטט את המקור בתשובה שעוסקת במעמד של זכויות יוצרים.[10] לפי הרמ"א, המדרש קובע שיש להעדיף עסקים יהודיים גם במחיר גבוה יותר.[11]

הרמ"א מצטט שני מקורות נוספים מהגמרא כדי להוכיח את עמדתו. המקור הראשון הוא דברי רב יוסף, הקובע שיהודי קודם לגוי בקבלת הלוואה.[12] הגמרא טוענת שהלכה זו מובנת מאליה, ומדייקת שחידושו של רב יוסף הוא שהעדיפות ליהודי ניתנת אף על חשבון הפסד הריבית הגלומה בעיסקה עם גוי.

המקור השני שהרמ"א מצטט הוא היסק של הגמרא מהפסוק בספר דברים (יד, כא):

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה – לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי.

הגמרא לומדת ששתי האפשרויות המוצגות בפסוק אינן שוות ערך, ויש להעדיף מתן לגר תושב על פני מכירה לגוי.[13] מקור זה מציג עדיפות לפרנסת גר תושב על אף ההפסד הכרוך בכך, וניתן ללמוד ממנו בקל וחומר על העדיפות הניתנת ליהודי.

עם זאת, בעלי התוספות על אתר טוענים שהתורה אינה מחייבת לספוג הפסדים כבדים עבור קנייה מיהודי. לדבריהם, הגמרא עוסקת בנבלה בעלת ערך ממוני קטן מאוד, והוויתור על מכירתה אינו גורר הפסד כלכלי משמעותי.[14] במסכת בבא קמא, רבנו תם נוקט בעמדה נחרצת אף יותר, וטוען שהדרישה להעדפת יהודים חלה רק אם אין בכך הפסד כלל.[15]

 

פסיקת ההלכה כיום

מכיוון שהנושא של מתן עדיפות לעסקים יהודים אינו מוזכר ברמב"ם או בשולחן ערוך, קשה לקבוע הלכה מעשית.[16]

הרב ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, פסק שאין חיוב להעדיף יהודים במסחר – אך זוהי מצווה, אף כאשר יש הבדל קטן במחיר.[17]

הרב הראשי לישראל לשעבר בן־ציון עוזיאל[18] קבע שמדובר במצווה דרבנן. לדבריו, לא ניתן להגדיר מהו הסכום העודף המדויק שראוי לשלם, אך מחירים אלו צריכים להיות בגבולות הנורמטיביים.[19]

הרב יוסף צבי רימון מקדיש פרק בספרו על השמיטה לשאלת העבודה העברית.[20] בשנות שמיטה מתעורר דיון בנוגע לרכישת פירות וירקות. יש המעדיפים לסמוך על היתר המכירה, שבו חקלאים יהודים מגדלים את התוצרת,[21] ויש המעדיפים לקנות רק יבול נכרי. האם במצב זה ההעדפה ההלכתית לקנייה מיהודים גוברת על החששות ההלכתיים הטמונים בהיתר המכירה?

הרב רימון סבור שעדיף לקנות תוצרת שמיטה המשווקת באמצעות אוצר בית דין,[22] או תוצרת שגדלה על מצע מנותק,[23] ולא לקנות תוצרת מיובאת. עם זאת, בבחירה שבין תוצרי חקלאות יהודית בהיתר מכירה ובין ייבוא תוצרת מחו"ל, קובע הרב רימון:[24]

צריכים להשתדל ולהתאמץ לקנות תוצרת שביעית כהלכתה, ולא לקנות מייבוא כשהדבר פוגע בחקלאות שבארץ ישראל.

הרב רימון מפרט מספר נימוקים לשיטתו, ובהם:

בקנייה מחקלאים יהודים מחזקים את החקלאות היהודית בארץ ישראל, בכדי שלא תתמוטט ותאפשר לנו להמשיך "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" ולא מפירות ייבוא.

ובהמשך דבריו:

קנייה מחקלאים בשמיטה, מהווה השתתפות בקיום מצוות השמיטה.

 

אם כן, ראינו שהפוסקים מתלבטים האם הקריאה לקנות תוצרת יהודית היא חובה הלכתית או רק המלצה מוסרית. נראה שכיום, יש לנסות לתמוך בעסקים יהודיים במידת האפשר, ובוודאי מקיימים בכך מצוות צדקה. בתקופות קשות שבהן ערכים נוספים עומדים על הפרק, כמו יישוב ארץ ישראל ושמיטה, אין ספק שעל יהודים להשקיע מאמץ יתר בתמיכה באחיהם.