פולמוס השמיטה | 'מכירת' הארץ לגויים (1889)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
העלייה הראשונה ושנת השמיטה
בשלהי המאה התשע עשרה, כשלושים אלף יהודים עשו את דרכם לארץ ישראל במסגרת "העלייה הראשונה".[1] העולים הגיעו בעיקר מרוסיה, עיראק ותימן, בשני גלי עלייה. גל העלייה הראשון התרחש בשנים 1881–1882, וגל עלייה נוסף בשנים 1890–1891. העולים הקימו עיירות ויישובים חדשים ברחבי הארץ, כגון ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב וגדרה.
רוב העולים היה בעל אורח חיים דתי. רבים מהם הונעו מהאידיאולוגיה הציונית החדשה, שהחלה להתפשט במזרח אירופה בהובלת תנועות כמו חובבי ציון, ופעלו בהשראת מנהיגים ציוניים כמו ד"ר יהודה לייב פינסקר. הפוגרומים הנוראיים שהתרחשו ברוסיה (אוקראינה של היום) בשנת 1882 זירזו רבים מהם לעלות לארץ.
שנת תרמ"ב (1882) הייתה שנת שמיטה. אומנם עולים רבים עסקו בעבודה חקלאית, אך מעשית הם לא הושפעו רבות משמיטה זו, שכן ההתאקלמות המקצועית הייתה עדיין בחיתוליה. עם זאת, בשנת תרמ"ט (1889) היוותה השמיטה אתגר משמעותי להתיישבות הצעירה. הימנעות מעבודת האדמה איימה להרוס את כל הישגי החקלאות היהודית המתחדשת, ולהוביל להשתלטות של התוצרת הערבית המתחרה על השוק המקומי.
נציגים מהיישובים החדשים תרו אחר עצות הלכתיות. הרב הראשי החדש של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, פנה אל פוסקי אירופה ושאל לדעתם. הרבנים שמואל מוהליבר,[2] ישראל יהושע טרונק מקוטנא,[3] ושמואל זנוויל קלפפיש[4] מצאו פתרון שיאפשר להמשיך לעבד את האדמה בשנת השמיטה.[5] פתרון זה הוצע בתמיכתו ובאישורו של אחד מגדולי הפוסקים באותה תקופה, הרב יצחק אלחנן ספקטור.[6]
הפתרון המוצע קבע כי בנסיבות המדוברות, יהיה מותר "למכור" את ארץ ישראל לגוי. מכירה זו מסירה למעשה את קדושת ארץ ישראל מהשטח הנמכר, ובכך מאפשרת עבודה חקלאית. פתרון זה נודע בשם "היתר מכירה".
פרטי היתר המכירה
היתר המכירה מבוסס על מספר הנחות הלכתיות שאינן מקובלות על כלל הפוסקים. הנחה אחת היא דעתו של רבי יוסף קארו כי אין קדושת שביעית בפירות ובירקות הגדלים בארץ ישראל בקרקע שנמצאת בבעלות של גויים.[7] נושא זה שנוי במחלוקת בין רבי יוסף קארו לבין רבי משה בר יוסף מטראני (המבי"ט).[8] שני הרבנים חיו בצפת, ורבי יוסף קארו מעיד שבשנת השמיטה ה'של"ד (1573–1574), הודיעו חכמי העיר שיש לקבל את פסיקתו, ואף איימו על חסידי המבי"ט בנידוי.[9]
סוגיה נוספת בה נחלקו הפוסקים היא איסור התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב), האוסר על מכירת ארץ ישראל לגויים.[10] הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש)[11] ראה בכך את אחד המכשולים ההלכתיים הקשים ביותר, המונעים את השימוש בהיתר המכירה.[12] הרבנים שתמכו בהיתר הציעו סיבות רבות מדוע איסור זה אינו חל בענייננו.[13]
היתר המכירה נותר שנוי במחלוקת. בשנת תרמ"ט (1889), רבני ירושלים הכריזו על התנגדותם להיתר. כעבור מספר שנים, חיבר הרב הראשי לישראל באותה עת, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ספר התומך בו. הספר נקרא "שבת הארץ". מאותה העת הרבנות הראשית לישראל אישרה באופן עקבי את פתרון היתר המכירה, וניהלה את המכירה בעצמה.
יש הטוענים שגם אם ההיתר המקורי היה פתרון אפשרי לקשיי החלוצים – קשה מאוד לטעון כיום שמדינה עצמאית יכולה למכור את אדמתה לאדם אחר במשך שנה. לטענתם אין ל"בעלי" המדינה כוונה אמיתית למכור את הקרקע, וממילא תקפות המכירה מוטלת בספק.[14] דוגמה למעמד העדין של המכירה ניתן לראות בדברי הרב גורן, שטען כי גם לאחר מכירת הקרקעות, השטחים עדיין נמצאים תחת ריבונות ישראלית. באופן מעניין, הוא טען כי מאחר וממשלת ישראל טרם תבעה ריבונות על שטחי יהודה ושומרון, ניתן להשתמש בהיתר וליישם אותו על אדמות אלו. למעשה, הוא הציע שאולי קרקעות אלו כלל לא דורשות מכירה לצורך עבודה בהן.[15]
היעזרות בגויים כדי לפתור קשיים הלכתיים
היתר המכירה אינו המקרה הראשון בו רבנים הציעו להיעזר בגויים לפתרון של אתגר הלכתי. דוגמאות נוספות כוללות מכירת חמץ לגוי לפני פסח ושכירת גויים לחלוב פרות בשבת. פתרונות הלכתיים אלו היו בשימוש בקרב קהילות יהודיות במשך מאות שנים. עם זאת, עם הקמת המדינה התעוררה השאלה האם היישום שלהם במסגרת המדינה אפשרי מבחינה מעשית וראוי מבחינה רעיונית.
בשנת 1951 פרסם פרופסור ישעיהו ליבוביץ[16] מאמר בו טען כי למערכת ההלכתית הנוכחית אין את הגישה המעשית או את הלך הרוח המתאים למדינה מודרנית שומרת שבת.[17] הוא טען, בין השאר, שהסתמכות על גויים אינה רלוונטית למסגרת של מדינה. לטענתו, פתרון מסוג זה ייראה "כהוכחה לקשר בין התורה ובין הגלותיות, ולניגוד בין התורה ובין עצמאות מדינית ולאומית". לדעתו הסתמכות על גויים שוללת את הרעיון הבסיסי של עצמאות יהודית. יתרה מכך, הוא האמין שלא ייתכן שהתורה תצפה ממדינה יהודית להזדקק לגויים בהתנהלותה הבסיסית.
רבנים בציבור הציוני־דתי מתחו ביקורת על טענות אלו.[18] הרב משה צבי נריה[19] חיבר מאמר שלם נגד התיאוריה של ליבוביץ.[20] הרב נריה טען שגויים רצויים בישראל ויש מקום עבורם במדינה החדשה. הוא הסביר שמדינת ישראל אחראית לרווחתם, ושגוי העובד בשבת ייחשב לאזרח עם זכויות מלאות. בניגוד לטענות פרופסור ליבוביץ, הרב נריה ורבנים אחרים לא נרתעו מלטעון שהתורה מצפה למעורבות לא־יהודית בניהול מדינה יהודית. ייתכן שעיקרון זה נכלל בתחום המושגי של גר תושב.
בתשובה משנת 1931, הגיב הרב אברהם יצחק קוק להצעות לפיהן ניתן לחלוב פרות בשבת בדרכים שעשויות להיות כרוכות באיסורי דרבנן בלבד, במקום להעסיק גויים.[21] הרב קוק הסביר בתשובתו שחליבת פרות היא חילול שבת מובהק, ואין מקום להקל בכך. הוא הוסיף שהפתרון היחיד שידוע לו הוא העסקת גויים, ושברמה המעשית תמיד יש נוכחות של גויים בקהילות יהודיות.
יש המביאים תשובה זו כדי להוכיח שגם היום אין מנוס מלהעסיק גויים בשבת. עם זאת, קיבוצים דתיים רבים בישראל אימצו את שיטת ה"גרמא" לחליבת פרות בשבת. טכניקה זו פותחה על ידי "מכון צומת", העוסק בפתרונות טכנולוגיים לאתגרים הלכתיים מודרניים. הרב יעקב אריאל דן בסדר העדיפות של פתרונות "גרמא" אל מול שכירת גויים בשבת. לאחר פריסת דעות שונות, הרב אריאל פוסק כרב שאול ישראלי, ומעניק עדיפות לשימוש במכשירי "גרמא".[22]
מבט עקרוני
אני מאמין שדיון זה אינו דיון הלכתי גרידא, אלא כרוך ביחס העקרוני לניהול מדינה יהודית מודרנית.
באופן מפתיע, חלק מרעיונותיו של ליבוביץ קיבלו תמיכה מאחד מגדולי הפוסקים של מדינת ישראל. הרב הראשי לישראל לשעבר שלמה גורן סבר באופן דומה שעלינו למצוא פתרונות חלופיים לאתגרים הלכתיים, מבלי להסתמך על גויים.
הרב גורן מביע את דעתו בהקשר של הנוהג להשתמש בגופות של גויים במסגרת ההכשרה של סטודנטים לרפואה בישראל.[23] הוא מביא מקרים מהגמרא בהם חז"ל התמודדו עם אתגרים ופנו לשיטות אלטרנטיביות במקום להיעזר בגויים. דוגמה לכך ניתן לראות באיסורי עבודת הקרקע של שנת השמיטה. באופן תיאורטי, חכמי הגמרא יכולים היו להציע היעזרות בגויים כדי לאפשר המשך עיבוד של הקרקע. הרב גורן הסביר מדוע הגמרא נמנעת מהצעה כזו:
נראה שהתורה ניתנה לישראל כדי לקיים אותה ללא עזרתו של גוי שיעבור על החוק.
נכון להיום, רבנים ומכונים הלכתיים פועלים במרץ ליצירת פתרונות חלופיים מעשיים למדינת ישראל, שיאפשרו לשמור את שנת השמיטה בצורה הטובה ביותר, מבלי למכור את הקרקע לנכרים. עם זאת, נראה שהיתר המכירה ימשיך להיות בשימוש גם בעתיד, עד שפתרונות אלו יהפכו למעשיים לגמרי.
[1] כינוי זה מתעלם מגלי עלייה מוקדמים יותר, במיוחד של החסידים ותלמידי הגר"א. בן גוריון עצמו ערער על השימוש בביטוי. להרחבה, ניתן לעיין במאמרו של דוד בן גוריון, "ראשונים" (המכון למורשת בן־גוריון, 1963). זמין ברשת – קישור.
[2] 1824–1898.
[3] 1821–1893.
[4] 1820–1902.
[5] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ספר השמיטה (מוסד הרב קוק, ירושלים 1993), עמ' 59–60.
[6] 1817–1896.
[7] כסף משנה על הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, כט.
[8] 1500–1580.
[9] שו"ת אבקת רוכל כה.
[10] ראו רמב"ם, הלכות עבודה זרה י, ג.
[11] 1878–1953.
[12] חזון איש כד, ד.
[13] היו שטענו שמכירה לערבים (שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה) לא נאסרה, ויש שטענו שמכירה המוגבלת בזמן מותרת. ראו ספר השמיטה (לעיל הערה 5), עמ' 106.
[14] ראו הרב זאב וייטמן, לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל (מכון צומת, 2006), עמ' 40–46. עיינו גם בספרו של הרב גורן, תורת המועדים (אברהם ציוני, תל אביב 1964), עמ' 624–639.
[15] הרב גורן, תורת המדינה (האידרא רבה, ירושלים 1996), עמ' 454–455.
[16] 1903–1994.
[18] ראו במאמרו של הרב ישראל רוזן בנושא, "השבת במדינה יהודית עצמאית", הלכה ציונית, עורכים: ידידיה שטרן ויאיר שלג (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ישראל 2017), עמ' 370–393.
[19] 1913–1995.
[21] דעת כהן רלה.
[22] "גרמא או נכרי - מה עדיף?", תחומין יט, עמ' 348.
[23] תורת המדינה, עמ' 328–334.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)