השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת ויקרא, שבת זכור ה'תשע"ט. סיכם נדב שולץ, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

פרשת ויקרא, הפותחת את חומשנו, מתחילה בתיאור קריאתו של הקב"ה למשה:

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". (ויקרא א', א)

את פשרה של הקריאה מסביר רש"י בפירושו על אתר:

ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר 'ויקר א-להים אל בלעם'". (רש"י ויקרא א', א)

מן המפורסמות, שהאות א' במילה "ויקרא" מופיעה בספרי התורה שלנו כ"אלף זעירא". עניין זה עומד בבסיסו של המדרש שמביא רש"י, המנסה לברר מהי משמעותה של אותה האות – מה בין 'וַיִּקְרָא' ובין "וַיִּקָּר"?

 

בין "ויקרא" ל"ויקר"

המילה "וַיִּקָּר" עצמה מופיעה בתיאור התגלויותיו של הקב"ה לבלעם:

"וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם...". (במדבר כ"ג, ד, טז)

ההבחנה בין משה שנתנבא ב"וַיִּקְרָא" ובין בלעם שב"וַיִּקָּר", איננה ההנגדה היחידה בין השניים. במובנים רבים, בלעם מייצג את האנטי־תזה למשה רבנו.

רעיון זה משתקף במדרש העוסק בגדלות נבואתו של משה:

"'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? זה בלעם בן בעור". (ספרי דברים וזאת הברכה שנ"ז)

נחזור למדרש שמביא של רש"י שבו פתחנו: המדרש בוחר לתאר את נבואת "וַיִּקָּר" ההפוכה מנבואת "וַיִּקְרָא" של משה, כשונה הימנה בכך שהיא מקרית וטמאה. אם כן, נבואתו של משה – נבואת "וַיִּקְרָא" – הייתה הפוכה בדיוק מזו של בלעם: בניגוד לנבואתו של בלעם שהיא מקרית לגמרי, זו של משה נובעת מהכנה. משה מכין את עצמו כדי להיקרא על ידי הקב"ה בזמן הנכון. לאור זאת, יש לעמוד על היחס שבין הכנותיו של משה, ובין הקול היוצא מאוהל מועד.

 

הקול וההכנה אליו

בהסבר טיבו של אותו ה'קול' שהיה יוצא מאוהל מועד, מתארו רש"י בשתי דרכים הנדמות כסותרות:

"מאהל מועד – מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר 'את הקול'; מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים 'קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים', אם כן למה נאמר 'מאהל מועד', מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו 'וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה', יכול (מפני) שהקול נמוך, תלמוד לומר 'כקול אל שדי בדברו'. אם כן למה נאמר 'עד החצר החיצונה', שכיון שמגיע שם היה נפסק". (רש"י ויקרא א', א)

מצד אחד קולו של הקב"ה איננו "נמוך", ומצד שני הוא היה "נפסק" ולא יוצא מחוץ לאוהל.

אם קולו של הקב"ה מלא עולם, כיצד ייתכן שרק משה שמעו? התשובה לשאלה פשוטה: קולו של הקב"ה נשמע תמיד, אלא שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב. כך על אף שהקול 'מלא עולם' אין לו שומע לבד ממשה. וודאי שהקול יוצא גם מחוץ לגבולות המשכן, אולם רק משה מכין עצמו כדי לשמעו. ממילא, הקול נמצא בכל מקום, אולם אינו נשמע מחוץ למשכן.

 

הקול והמסע

ספר ויקרא, מהווה את המשכו של ספר שמות. אולם לספר שמות יש המשך נוסף. לפני כן, נראה את חתימת ספר שמות:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". (שמות מ', לד־לח)

חלקה הראשון של החתימה עוסק בקריאה אל משה – ומוביל אל ספר ויקרא. ספר ויקרא מציג תורה היורדת מן השמיים – תורת הקדושה: קרבנות, טהרה וציוויי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב). לשם קבלת תורה זו, על האדם להכין את עצמו כדי שיוכל להכיל משהו מדבר ה' היורד לעולם.

מנגד, הפסוקים האחרונים של ספר שמות, המתארים את מסע המשכן, מוצאים את המשכם בספר במדבר, בפסוקים המוכרים מפרשת בהעלותך:

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם". (במדבר י', ה־ו)

פסוקים אלו מייצגים כיוון שונה. הם מתמקדים במסעו של העם לעבר הארץ המובטחת. הרי על פי התוכנית המקורית, לאחר הקמת המשכן היה אמור העם לנסוע לארץ ישראל:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". (במדבר י', לה)

הפסוקים מציגים את הצורך במסע לעבר הארץ המובטחת. הכניסה לארץ לא תוכל להתרחש בלי מאמץ ודרושה לה הכנה.

אם כן, מה פשר אותה קריאה למשה? בין אם נתייחס לתורת המקדש המתוארת בספר ויקרא, ובין אם נתייחס לכניסה לארץ המתוארת בספר במדבר, ברור שהקריאה איננה סופו של התהליך (של בניית המשכן), אלא תחילתה של דרך חדשה. כך, בפסוק "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו', ג), הקריאה לא באה אלא כפתיח להקדשת ה'. ספר ויקרא מדגיש עבורנו את הצורך בהתקדמות בתהליך מימוש הקריאה הנשגבת במציאות. זוהי קריאה למסע בלכתנו בדרכיו של הקב"ה.