ויקרא | כבשים על אש

השיחה ניתנה בליל שבת ויקרא ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.
 

ספר ויקרא מתחיל מאמצע משפט:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ויקרא א, א)

אותה קריאה למשה היא המשך לסיומו של ספר שמות, שמתאר את השראת השכינה במשכן:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (שמות מ, לד-לה)

יש כפילות בביטויים. ברור שהפסוק הראשון מתמקד בעצם השראת השכינה במקום, והפסוק השני מתמקד במשה, שמפני השכינה אינו יכול לבוא אל אהל מועד. הבעיה נפתרת בתחילת ספרנו, כאשר ה' קורא אל משה ומפנה לו מקום להקשבה ולדיבור מאוהל מועד. הדיבור למשה לאורך כל החומש יהיה מאוהל מועד, 'מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת' (שמות כה, כב). כביכול ה' מפנה את מקומו, ובכך מאפשר את המפגש של האדם עם השכינה.

קרבן – התקרבות

בפרשיות המשכן שבספר שמות אין דגש על ההקרבה במשכן, וכמעט שאינה מוזכרת כלל; אך בתחילת ספר ויקרא אנו מוצאים דגש רב על הקרבנות. בתחילת הספר אנו קוראים:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם: (ויקרא א, ב)

האדם אינו רק שומע את דבר ה' מן המשכן אלא האדם גם פועל להתקרבות אל המשכן, ואת זאת עושים באמצעות הקרבנות – שכשמם כן הם, יוצרים קרבה. כפי שהרמב"ן מבאר בדבריו על טעם הקרבנות:

כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. (על ויקרא א, ט)

ומעבר לדברי האגדה הללו המבטאים את ההקרבה של האדם, כאילו מקריב את עצמו,  בהמשך דבריו מדגיש הרמב"ן את היסוד של הקירבה, על דרך האמת, בהקרבה הישירה לשם ה' – "וכל קרבן לשון קריבה ואחדות".

נמצא שבמשכן יש תנועה הדדית של קרבה והקרבה – הקב"ה מצמם את שכינתו ופונה לאדם, והאדם מקריב במזבח על מנת להתקרב לקב"ה. בשלושת הרגלים, שתי התנועות באות לידי ביטוי:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (דברים טז, טז-יז)

יראה כל זכורך – כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת. (ספרי דברים קמג)

האדם מגיע למקדש, ועמו עולת ראייה, בבקשה להתקרב; והקב"ה נמצא שם ומשגיח, 'רואה' כביכול, את המגיעים.

עבודת הקרבנות לעולם

בתחילת ספר דברי הימים ב אנו קוראים ששלמה מגדיר את מטרתו של בית המקדש כך:

הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: (דה"ב ב, ג)

הגמרא במנחות (קי.) מסבירה את משמעות המילים "לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל" ומציעה להן מספר הסברים. אחד מהם הוא:

א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן.

הסבר זה עשוי להתקשר לשאלת המפרשים, כיצד לפסק את ברכת עבודה שבשמונה עשרה. אנו אומרים "רצה ה' א' בעמך ישראל ובתפלתם והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון", ונחלקו המפרשים כיצד לפסק את המשפט הזה – האם יש כאן בקשה להשבת אישי ישראל, מערכת הקרבנות המאפשרת את ההתקרבות – 'והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל', ואח"כ יש בקשה נוספת – 'ותפילתם באהבה תקבל ברצון'; או שמא הבקשה היא שאשי ישראל המוקרבים גם עכשיו, יחד עם תפילת ישראל, יתקבלו באהבה וברצון. כלשונם של תוספות:

ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן – מדרשות חלוקין: יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש. והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון', ויש אומרים דקאי אדלעיל – 'והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל'. (מנחות קי.)

הכוונה ב'נשמותיהן של צדיקים', מבואר בספרים, היא לצדיקים וקדושי עליון המוקרבים על מזבח העליון; ויש גם משמעות של הקרבת הרוגי מלכות, שהן נשמותיהם של צדיקים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כל כך הרבה מהם הוקרבו לפניו בחצי השנה האחרונה – קרבנות טהורים וצדיקים, עולות תמימות.

אנחנו מבקשים להחליף את הקרבנות הללו בכבשים של אש, ונושאים תפילה ליושב במרומים, שיאיר פניו אלינו ויקרבנו אליו ברצון וברחמים רבים – 'ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'.