אמור | העומר – סמל לנתינה וערבות הדדית

*    השיחה הועברה בליל פרשת אמור ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

סביב פרשת אמור חל פסח שני. בפרשת בהעלותך אנו קוראים:

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (במדבר ט, ו-יא)

פסח שני הוא בעל חשיבות גדולה, עד כדי כך שאם לא היו את אותם אנשים טמאים לנפש היינו צריכים להמציא אותו; אני לא יודע אם פסח שני נוצר בשביל אותם אנשים, או שהקב"ה סיבב שאותם אנשים הגיעו לאותה סיטואציה בשביל שיהיה לנו פסח שני.

אך לכאורה עצם הרעיון של פסח שני הוא תמוה. ממצרים יצאנו בחמישה עשר יום לחודש הראשון; לא לחודש השני; וכן לא מצינו שמי שלא יכול לקיים מצוות אחרות מקבל הזדמנות שניה – מי שלא יכל להקריב קרבן חגיגה או לקרוא קריאת שמע, לא מקבל הזדמנות שניה.

ט"ו אייר – יציאה לעצמאות

המפתח להבנת מצוות פסח שני טמון בכך בהבנה שיציאת מצרים לא היתה רק יציאה משעבוד – העיקר בה לא היה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ט, א) או "Let My People Go" כפי שנפוץ בעולם, אלא "שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי". אנו יוצאים מעבדותו של פרעה לעבדות לקב"ה.

בתחילת פרשת משפטים (שמות כא א-ו) אנו קוראים על דיני עבד עברי, בין השאר ש"אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" (שם ג). עולה השאלה: למה אשת העבד גם צריכה לצאת? חז"ל מסבירים שגם אשת העבד סמוכה על שולחן האדון, ונחלקו הראשונים במעמדה בזמן שבעלה עבד: הרמב"ן על אתר מסביר באופן הגיוני ומתבקש שאם אשת העבד סמוכה על שולחן האדון אז הוא זכאי במעשה ידיה. אמנם היא לא שפחה במובן המלא של המילה, אך היא ברשות האדון לעניין מעשה ידיה. לעומתו, הרמב"ם (הלכות עבדים ג, ב) סובר שהאדון לא זוכה במעשה ידיה. לשיטתו, במה מתבטא מצב השעבוד של האשה שממנו היא יוצאת כשמשתחרר בעלה?

לדעת הרמב"ם יציאת האשה מהאדון היא יציאה ממצב בו היא רק קיבלה ולא הייתה צריכה לתת. עצם המצב של סמיכות על שולחן אחר בחינם מהווה עבדות.

לאור זאת ניתן להסביר את משמעותו של התאריך לפסח שני – אור לט"ו אייר.  בחמישה עשר יום לחודש השני, יום פסח שני, נגמר המזון שבני ישראל הוציאו עמם ממצרים, והתגובה שלהם לכך קיצונית מאוד:

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (שמות טז, א-ג)

בני ישראל רוצים לחזור למצרים. כל עוד היה להם לחם שהוציאו משם, משולחן פרעה, הם היו מוכנים לצאת פיזית ממצרים; כעת כשהוא נגמר, נוצר ניתוק אמיתי ביניהם לבין סיר הבשר במצרים. בתגובה לרצונם לשוב, ה' נותן להם לחם משלו – מן בבוקר ושלו בערב – כמלך המכלכל את עבדיו. בט"ו אייר עזבנו את שולחן פרעה ועברנו להיות סמוכים על שולחנו של הקב"ה, ובשל זאת הוא משלים את יציאת מצרים ומתאים לציין בו את פסח שני.

ספירת העומר – זכר למן

בפרשת השבוע אנו קוראים על השלב הבא – היותו של עמ"י סמוך על שולחנו של מקום בארץ:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. (ויקרא כג, י)

האזכור של העומר מחזיר אותנו לפרשת המן שבספר שמות, שם המילה עומר חוזרת פעמים רבות. אנו קוראים בתחילת הפרשה "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז, טז), ובהמשך "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר" (שם יח). בסוף הפרשה התורה נזכרת לספר לנו "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שם לו).כלומר, בין יציאתו של עמ"י ממצרים למעמד הר סיני הוא מקבל את המן, ומודד אותו בעומר.

כך גם בפרשתנו, אחרי הציווי על הקרבת העומר הראשון לה', אנו מצווים על ספירת העומר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (ויקרא כג, טו-טז)

גם אנו, בין יציאת מצרים למתן תורה סופרים את ספירת העומר, הקשור למן. אך מה המשמעות של הקשר בין השניים?

נתינה וערבות הדדית

בפרשת המן אנו קוראים "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ" (שמות טז, יח). רבים מבינים את זה כנס מעל הטבע – אנשים ליקטו מן כרצונם, ובמעשה ניסים הקב"ה ריבה לאחד ומיעט לאחר כך שהיה לכל אחד בדיוק עומר; אך אני חושב שהנס כאן היה גדול ממה שהם מתארים עשרות מונים – כל אחד מישראל ניסה ללקט עומר לגולגולת, אך קשה ללקוט בדיוק; לכן בכניסה למחנה היו כלי מידה מדויקים וכל אחד מדד בדיוק כמה הוא לקח, ואז פנה לעזור לחברו – מי שליקט קצת יותר מעומר, נתן למי שליקט קצת פחות מעומר. ערבות הדדית מופלאה זאת שנוצרה בתוך עם ישראל היוותה את הבסיס הנדרש למתן תורה.

וכן בפרשתנו, אחרי הציווי על ספירת העומר, אנו מצווים על דאגה ונתינה למי שאין לו:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כג, כב)

ספירת העומר מתחילה ב"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן", ונגמרת ב"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". מתחילתה ועד סופה הנתינה מלווה אותנו, כפי שהיה בימים שבין פסח למתן תורה, עם ירידת המן.

היום מוטלת עלינו ביתר שאת אותה חובה שכרוכה בספירת העומר. מסביבנו יש הרבה אנשים שצריכים את עזרתנו. 130,000 מפונים מסתובבים בינינו, ובפרט אנשים קרית שמונה שאנו מארחים כאן. לצערנו יש לא מעט משפחות שכולות חדשות שנוצרו בעקבות המלחמה.

עלינו מוטלת החובה לעזור להם ככל שאנו יכולים. ימי ספירת העומר הם זמן להתבונן מי זקוק לעזרה, ולעזור לו ככל שאנו יכולים.