השיחה ניתנה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת בהר ה'תשע"ט. סיכם נדב שולץ, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

פרשת בהר היא פרשה קצרה למדי ואף על פי כן עוסקת במגוון רחב של נושאים, בעיקר בתחום הכלכלי. מתוך עיון בנושאים השונים, דומה שניתן לזקק את התפישה הכלכלית שהתורה שואפת להשליט בחברה, וכך ננסה לעשות בדברים הבאים.

 

א. שבת הארץ

השמיטה

הראשונה במצוות הפרשה היא השמיטה:

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". (ויקרא כ"ה, ד-ז)

עניינה של שמיטת הקרקע כפול: יחד עם האיסור לעבד את השדה, גם הספיחים, שגדלים בשדה מעצמם, אינם שייכים לבעל השדה, אלא מופקרים לכל אדם.

אמנם, כפי שאמרו חז"ל, "בשתי שמיטות הכתוב מדבר" (מועד קטן ב: ובמקבילות), ובספר דברים מתחדש פן נוסף של מצות השמיטה: שמיטת הכספים, אשר במסגרתה חובה על הנושים לשמוט את החובות שקדמו לשנת השמיטה, ולוותר עליהם.

בשתי המצוות הללו, התורה מסייעת לאוכלוסייה החלשה: בחובה להפקיר את הספיחים היא נותנת לאביונים דרך לכלכל את נפשם בשנה השביעית, ובשמיטת הכספים היא מאפשרת לבעלי החוב שבחברה לצאת לדרך כלכלית חדשה, מדי שבע שנים.

 

היובל

המצווה הבאה היא מצוות היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". (ויקרא כ"ה, י)

בשנת היובל מתרחש 'איפוס' של כלל הבעלויות על הקרקעות – כל השדות ובתי האחוזה שבים בחזרה אל בעליהם הראשונים. 'איפוס' מעין זה מתרחש פעם או לכל היותר פעמיים במהלך חייו של אדם.[1]

במצות היובל מצהירה התורה כך: יש בהחלט מקום לשוק חופשי ולהענקת תגמולים על עבודה קשה. אולם, לא ניתן לקבל מצב שבאופן מתמיד העשירים יעשו עשירים יותר על חשבון העניים שיעשו עניים יותר. פעם בפרק זמן משמעותי, 'מאפסת' התורה את כל המעמדות החברתיים ומאפשרת לכולם להתחיל מחדש.

 

ב. הגבלת המסחר

איסור הריבית

המצווה השלישית היא איסור נטילת הריבית:

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ". (ויקרא כ"ה, לה-לז)

אין ספק שאיסור הריבית איננו חלק מהתפישה הכלכלית העקרונית של התורה: הרי ודאי שניתן לקבל תשלום על שימוש בחפצים – כשאדם מקבל תשלום על שימוש ברכושו הדבר נקרא 'שכירות', שבהחלט יש לה מקום במערכת הכלכלית של התורה. מדוע אם כן לא יכול אדם להשכיר את כספו לשימושו של חברו? מה נשתנה תשלום על 'המתנת מעות' מכל תשלום שכירות אחר על 'המתנת חפצים'?

מסתבר שאיסור ריבית איננו חלק מן המצוות הממוניות המרוכזות בחלק 'חושן משפט', אלא חלק מהלכות 'יורה דעה' (ואכן הלכות ריבית בשולחן ערוך נמצאות ב'יורה דעה'). התורה אוסרת על הריבית על אף שהאיסור עומד בסתירה להיגיון הכלכלי הפשוט. מדוע? משום שהלוואה בריבית יכולה לייצר פערים עצומים ובלתי ניתנים לגישור בחברה. התורה מטילה איסור 'מוסרי' כדי להימנע ממצב חברתי שהיא רואה כשלילי.

 

אונאת ממון

המצווה הרביעית היא איסור אונאת ממון:

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". (ויקרא כ"ה, יד)

גם מצווה זו תמוהה לכאורה: הרי מדובר בעסקה שנערכת בין שני בגירים בני-דעת! המוכר אינו מרמה את הקונה, כיוון שזה האחרון מבצע את העסקה מתוך הבנה מלאה של משמעותה; מדוע אם כן מזהירה התורה מפני האונאה, ובמקרה שהפער בין המחירים גדול משישית אף מחייבת את החזרת המחיר העודף לקונה?

בגמרא (בבא מציעא נ"א וכן מכות ג:) נחלקו רב ושמואל האם ניתן להתנות שעסקה מסוימת תתקיים על אף שיש בה משום אונאה. בפשטות, יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה האם מדובר באיסור 'ממוני' או 'מוסרי'; בלשון ימינו, האם הוא אמור להיכלל בחלק 'יורה דעה' בשולחן ערוך, או בחלק 'חשן משפט'. כיוון שהלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות, גם ההכרעה ביניהם איננה מוסכמת – שכן כל המחלוקת היא האם מדובר בנושא ממוני או 'איסורי'.

עם זאת, הסמיכות בין המשניות העוסקות באונאת ממון ובין המשניות הבאות אחריהן העוסקות באונאת ממון (פרקים ד' וה' במסכת בבא מציעא), מחזקת את ההבנה שאין זה איסור ממוני 'טהור'. על כן, למרות שהפוסקים עסקו באונאה בחלק 'חושן משפט', נבקש לטעון בכל זאת שיש בה ממד 'איסורי', ויש לה שייכות מסוימת דווקא לחלק 'יורה דעה'.

בנוסף, יש להעיר שכל דיני אונאת ממון מתבססים על הנחת קיומו של מחיר אוניברסלי למוצר. הנחה זו אינה מציאותית היום, ומסתבר שלא הייתה כזו אף בימי חז"ל. לאור זאת, מסתבר שיש באיסור אונאת ממון משום "דרוש וקבל שכר": אין הכוונה שהתורה רצתה להוסיף עוד מספר סוגיות למדניות לש"ס ותו לא, אלא שהתורה רצתה להכניס את האדם להלך רוח מסוים – בחברה מתוקנת לא ייתכן שאדם יגבה מחיר מופקע בעבור מוצר רק כי יש לאל ידו לעשות כן. אין שום הצדקה לכך שיגבה אדם מחיר שאינו הוגן תוך כדי ניצול חיסרון האונים של חברו. כך תורם איסור אונאה לתיקון החברה.

 

ג. דיבור מתוקן

אונאת דברים

אם כל דרישתה של התורה ליצירת חברה מתוקנת, מסתבר שיש גם צד פחות נעים לכל ציוויי התורה: נדמיין לעצמנו את העבד שאהב את אדונו ויוצא לחירות לאחר עשרות שנים של עבדות. האם יוכל אותו עבד משוחרר להסתגל לתביעה ליטול אחריות כלכלית באופן עצמאי על חייו? נחשוב על מי שמכר את כל שדותיו לפני שנים רבות – האם לאחר היובל יוכל הלה להתרגל לצורך לעבד את שדותיו מבוקר ועד ליל? ניסיונה של התורה לאפס את המערכת הכלכלית עלול להימצא פוגע יותר מאשר מועיל!

מהתורה לא נעלם קושי זה, ועל כן ניתן הציווי הבא:

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (ויקרא כ"ה, יז)

חז"ל (ב"מ נ"ט ועוד) הבינו שמדובר כאן באיסור אונאת דברים: הגמרא מדגימה איסור זה בתארה את המזכיר לבעל תשובה את עברו. אם נרצה להרחיב את הדברים על פי הקו שבו הלכנו, אזי איסור זה יכלול איסור להזכיר לעבד את עברו: אסור להזכיר לאנשים שהצליחו לשפר את מצבם, את מעמדם הקודם. איסור זה יעזור להם להפנים את מצבם הנוכחי, ואת הדרישות המופנות אליהם במעמדם החדש.

 

"המפייסו בדברים"

על מנת לאפשר גם לחלקים החלשים של החברה ליהנות מהמדיניות התורנית, יש לוודא את תמיכתה של הסביבה. לאחר יציאת העבדים והקרקעות ביובל, 'הכדור עובר' אל החברה הקרובה. חברה שתלעג חלילה לחלשים ותמנע מהם את האפשרות להשתקם, תבטל את מטרת ציוויי התורה. לעומתה, חברה שתקבל את החלשים ותסייע להם תאפשר את מימושו המלא ביותר של ציווי התורה.

מעלה זו, של תמיכה בלתי אמצעית במי שזקוקים לעזרה, מתוארת בגמרא:

"אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות". (בבא בתרא ט:)

הסיוע החומרי לחלשים הוא צעד הכרחי לתיקונה של החברה. אולם דווקא התמיכה המילולית בהם היא שמאפשרת תיקון חברתי אמיתי.

 

חתימה

ראינו כיצד התורה פועלת לסייע לחלשים בחברה במצוות השמיטה והיובל, בהגבלות על עסקאות מסוימות על ידי איסור ריבית ואונאת ממון, ולבסוף, גם ליצירת אקלים חברתי טוב יותר, באמצעות איסור אונת דברים, והמצווה "לפייסו בדברים".

גם אם המצוות הללו אינן ניתנות ליישום תמיד (כמו מצות היובל), יש כאן קריאת כיוון לדרך שבה התורה רוצה שנתנהל, לדרך שמובילה להקמתה של חברת מופת.