בא | גאולה מתוך מצוות

השיחה ניתנה בערב שבת פרשת בא ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

פתיחה

בפרשת השבוע שלנו שעבוד מצרים מגיע לקיצו – ה' מכה את בכורי מצרים, פרעה מבקש לשלח את ישראל, ועם אור הבוקר בני ישראל יוצאים מהגלות. לפני הגאולה, מביאה התורה פרשייה ארוכה העוסקת בקרבן הפסח – זה שנצטווינו להקריב במצרים, אך גם בהתייחסות רחבה למצוות שיהיו שייכות רק לדורות, אחרי הגאולה והיציאה ממצרים. נציין את הקטע הבולט ביותר בעניין זה:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: (שמות יב, יד-טז)

נראה שיש לתהות, מה הרציונל מאחורי הציווי על פסח לדורות בפרשתנו, בעת שמכות מצרים ותהליך הגאולה מהשעבוד בעיצומם? האם הציווי על פסח לא יכול היה לחכות למדבר או אפילו לכניסה לארץ?

נראה שיש לעמוד על שלושה ציווים משמעותיים בפרשיית יציאת מצרים, אשר גם מיקומם מעלה תהייה; ומתוכם תצמח לנו הבנה חדשה בתהליך הגאולה ממצרים השוזרת את הפרשייה כולה.

זמן חירותנו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שם, פסוקים א-ב)

הציווי הראשון שעם ישראל מקבל כעם הוא מצוות 'החודש הזה לכם', הדרך לקבוע את לוח השנה. מתעוררת לגביו אותה השאלה בנוגע למצוות פסח דורות – האם זה המקום המתאים למצווה זו? וכי הדבר הראשון שהיה לומר לבני ישראל, בעודם עדין משועבדים במצרים, הוא על קביעת חילופי הזמנים? ברור כי מיקום זה אינו מקרי, ויש להבין מהי החשיבות מאחוריו.

אדם חופשי הוא בראש ובראשונה אדם שמודע למהלך הזמן ושולט על הזמן שלו. לעבדים אין תודעת זמן, הם מתקיימים ממשימה למשימה שאדונם מטיל עליהם. כל עוד עם ישראל היו עבדים, נתונים ברשות אחר, זמנם היה מופקד בידי אחר, ולא היתה להם הבנה ותודעה של זמן. לעומתם, האדם החופשי שרוי עמוק בתוך המציאות של זמן – כפי שנאמר באברהם, "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א); הוא נמצא 'בתוך' ימיו, חי ושליט על זמנו.

מכאן מובנת המשמעות מאחורי הציווי הראשון לעם המשוחרר – הזמן נתון לרשותכם ושליטתכם, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".

בנוסף, ניתן ללמוד ממד נוסף של חירות מהאופן בו נקבע הזמן של עם ישראל – על פי החודשים, שתלויים בירח. בימי קדם, הזמן לא היה נקבע על פי הירח, אלא על פי השמש. השמש קבועה ולא משתנית, ותפיסת זמן כזו המבוססת על קביעות, מה שהיה הוא שיהיה, מובילה לתחושה דטרמיניסטית שהעולם נצחי ובלתי משתנה. בכך שעם ישראל מצווה לעבור לסוג שונה של מערכת זמן, מערכת שנקבעת על פי הירח המשתנה ומתחדש, יש בכך עדות לרמת המעורבות של האדם בעולם. המעבר לזמן שנקבע על פי הירח מציג יכולת לחדש, לפעול ולשנות. השליטה של עם ישראל על הזמן מצטיירת גם בדברי המדרש:

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבונו של עולם אימתי ר"ה והוא אומר ולי אתם שואלים אני ואתם נשאל לב"ד של מטה. (ילקוט שמעוני קצא)

בני חורין

גם עצם הציווי על הקרבת הפסח נראה מנותק, ממבט ראשון, מעצם השחרור משעבוד מצרים:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה: שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: (שמות יב ג, ו)

אם נחזור לפרשת וארא, האפשרות של הקרבת קרבן בתוך ארץ מצרים הועלתה על ידי פרעה בעת הקושי מהמכות, אך הצעה זו נדחתה על הסף בידי משה ואהרן:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: (שם פרק ח, כא-כב)

היה חשש להקריב קרבן במצרים, כי הוא יגרום להתנגשות עם העם המצרי. כעת, יחד עם ההודעה לעם ישראל כי אינם עבדים יותר למצרים, יש צורך להוכיח זאת בפועל. מעשה הלקיחה של כבש למשך ארבעה ימים מוכיח בגלוי כי החשש שהיה קיים בפרשה שעברה, בו איש מעם ישראל ייסקל על ידי המצרים – כבר אינו משחק תפקיד. מצרים אינם בעלים על עם ישראל יותר. דעתם אינה משמעותית להתנהגות של עם ישראל – ואל להם לחשוש מתגובת מצרים.

לסיום, יש לעמוד על המצוה של דרך אכילת הפסח:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': (פרק יב, יא)

הציווי לאכול את הפסח בלבוש מוכן ליציאה למסע, בחגירת המתניים ונעילת הנעליים, נועד לחזק בעם את האמונה בגאולה וביציאה ממצרים. יש להדגיש: עם ישראל לא יודע כי הוא יוצא ממצרים באופן ודאי, כל מה שיש לו הוא אמונה. אכילת הקרבן בצורה הזו, מחדירה בעם את האמונה בדבר ה' כי היציאה תקרה הערב, על אף שאין להם הוכחה לכך.

אם כך, ראינו כי יש לציווים השונים בפרשה משמעות עקבית – להשריש בלב בני ישראל את תחושת היציאה לחרות. נראה כי כל פעולה היא משמעותית מצד עצמה, אך יש ביניהן תהליך המקדם בשלבים את העם לעבר התודעה הנכונה.

אם לרגע ננסה לדמיין לעצמנו את מצבם הנפשי של בני ישראל, סביר להניח כי אם היו מודיעים להם, אומה של עבדים ששועבדו שנים על גבי שנים, כי עליהם לצאת ברגע זה מהשעבוד שלהם ללא הכנה – הדבר היה זורה כאוס ובלבול בעם. באופן הפרקטי ביותר, הציוויים השונים של ה' אמורים ליצור סדר והכנה נפשית. הודעה על כך שיהיו בעלי תפיסת זמן, כי מצרים אינם בעלים עליהם ואין לחשוש מהם, ושעליהם להאמין כי עוד מעט והם יוצאים – בונה תהליך המוביל ליכולתם הנפשית להשתחרר. כך שלאחר מכת בכורות ואכילת הפסח, בעת ש-ה' מודיע לעם כי עליהם לצאת ממצרים – העם לא יגיב בהלם, אלא יתייצב למשימה.

אך עם כל מה שציינו, נראה כי הפירוש המתמקדת בתועלת המעשית של הציווים עדיין אינו מניח את הדעת. אם נחזור לעיון בפסוק הציווי לדורות, מפורש שם כי יש מטרה נוספת במצוות השונים בפרשייה, ולא מדובר רק בהכנה מעשית לקראת יציאה:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: (שם יד)

על מנת להבין את חשיבות הציווים לדורות, נתבונן בתיאור הנמצא בהגדה את מצוות הזכרון לדורות – שאלות ארבעת הבנים.

שאלת הבן הרשע

ההגדה מספרת לנו על ארבעת הבנים - החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.                                
חָכָם מָה הוּא אומֵר? "מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם?" וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן. 
רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? "מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם!" לָכֶם – וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" – לִי וְלא לו; אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל. 
תָּם מָה הוּא אומֵר? "מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". 
וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול – אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

השאלות והתשובות האלו מבוססות על פסוקים מרחבי התורה המתארים את שאלות הבנים; ובפרשיית הפסח אצלנו מופיעה התשובה לבן הרשע:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: (שמות יג, ח)

שאלתו של הבן הרשע 'מה העבודה הזאת לכם?' נעוצה בשאלה על המצוות לאורך הפרשייה. אם יש חופש וחירות לעם, למה ה' מצווה את עם ישראל כל מיני משימות מרגע היציאה לחירות? ונדמה שיש בתשובה אמירה יסודית, הן בנוגע למצוות הפרשה והן בנוגע לעצם תפקידו של עם ישראל.

ייעוד ולא חירות

לאורך ההיסטוריה ישנם עמים רבים אשר יוצאים לחירות באופן פתאומי – עם קריסת הממלכה ששלטת, העמים שהיו כפופים לה זוכים פתאום לחירות מוחלטת לעשות ככל שירצו. ברוב המקרים, מציאות זאת הובילה לאנרכיה, פריקת כל עול והנהגה מסודרת.

סיפור גאולתו של עם ישראל ממצרים אינו אחד מהסיפורים הללו. עוד לפני הגאולה עם ישראל מקבל מסר ברור שצריך לעבור לכל הדורות – היציאה משעבוד מצרים אינה לחירות סתמית, אלא ליעד ויעוד ברורים. עוד מלפני היציאה, חובה להבהיר את המטרה שלמענה יוצאים לחירות. כבר בשלב היציאה חשוב להבהיר לעם את הציווי על קידוש הזמן וקביעת ימים טובים של עבודה ל-ה', וכן קביעת חג שמציין את היום בו עם ישראל מקבל את ייעודו, חג הפסח. גם חגירת המתניים מציינת את האמונה בהקב"ה – ובזמן אכילת הפסח יש להאמין כי ה' יגאל את העם.

השרשת תודעה של ייעוד ושליחות ביחד עם היציאה מבהירה כי עם ישראל לא נהיה חופשי מפרעה ומצרים, אלא חופשי לעבודת ה': ייסוד ממלכת כהנים, ולהיות נושאי שמו בעולם. ייעודו של עם ישראל משמש הסיבה בה עם ישראל משתחרר ממצרים, וחיוני שעם ישראל יזכור את הצדקה זו לאורך הדורות:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: (יב, יד)

 
עורך: שמואל ארגמן, ה'תשפ"ה