השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קדש פרשת בשלח ה'תשפ"ב. סיכם מרדכי סמבול, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: גדולתו של יוסף

הפסוקים הראשונים של פרשת בשלח עוסקים בדברים מהותיים מאוד למסעם של בני ישראל במדבר – לאן יסעו, איך יסעו, תיאור מצבם ועמודי האש והענן שינחו אותם בדרך. במהלך הפסוקים מוזכר גם כי משה לקח את עצמות יוסף עמו. לכאורה מדובר באירוע שולי, אך ציונו יחד עם כל הנושאים החשובים האחרים המהותיים ליציאת מצרים, אומרת דרשני: לכאורה מדובר בקיום הבטחה של בני ישראל ליוסף ותו לא – מדוע התורה תופשת זאת כעניין כה מהותי?

שאלה נוספת שעולה, היא מדוע דווקא משה לקח את עצמות יוסף. השאלה איננה מרכזית מאוד, ולמעשה גם איננה קשה במיוחד: מסתבר שכאשר שבני ישראל עומדים מעברו השני של ים סוף, ורואים את המצרים ורכושם נשטפים אל היבשה, הגיוני מאוד שהם יתחילו לאסוף את האוצרות שעלו מן הים; אחרי כל מה שהם עברו במצרים, רק מתבקש שבני ישראל יצטרכו לפרוק קצת את המתח שלהם – ולא מפתיע שרק משה מצליח ללכת 'מחיל אל חיל' ולחשוב על אחריויות אחרות, וביניהן לקיחת עצמות יוסף.

בחזרה ללקיחת עצמות יוסף. חז"ל (סוטה יג.) מספרים שלאחר מתן תורה ובניית ארון הברית, הציב משה את ארונו של יוסף בסמוך לארון הברית. אם כן, לא רק שמשה טרח להתעסק בעצמו בעצמות יוסף ודווקא בזמן היציאה ממצרים, אלא יש השוואה בין ארונו ובין ארון הברית. שוב, חוזרת במלוא תוקפה שאלתנו – מה היה כל כך חשוב בעצמות יוסף?

יוסף: היהודי שלא התבולל

כשבני ישראל יוצאים ממצרים, איזה אינטרס יש להם ללכת דווקא אל ארץ כנען? לכאורה, העיקר הוא עצם היציאה ממצרים, ובעיניהם כל מקום שיוכלו להגיע אליו ולקבוע את מושבם, הוא מקום טוב. למה מדוע אם כן, אין ללכת למקום אחר, אולי פורה ושופע יותר – כפי שאלפי שנים אחר כך ראינו בתוכנית אוגנדה?

חלק עיקרי מהתשובה קשור ליוסף: כשמישהו נמצא בגלות ורע לו, ברור למה הוא רוצה לצאת מהגלות. אבל כשמישהו נמצא בגלות וטוב לו, ואף על פי כן הוא רוצה לצאת מהגלות – זו כבר אמירה משמעותית.

ליוסף היה כל כך חשוב לחזור לארץ כנען שהוא השביע את אחיו שיחזירו אותו לארץ, וזה הותיר רושם על בני ישראל. כאן יש להדגיש שיוסף איננו 'סתם אחד' – הוא היה האדם שהמצרים עשו את המאמץ הכי גדול כדי לבולל אותו: הם נתנו לו שם חדש, השיאו לו אישה, ובסוף חייו קברו אותו וחנטו אותו על פי הנוהג המצרי. חשיבות השם והמשפחה לזהותו של אדם ברורה, וגם הדרך שבה אדם נקבר אומרת משהו מאוד מהותי על האדם, על חייו ועל אישיותו. כך, חז"ל (סוטה יג.) מספרים שיוסף נקבר בנילוס או בפירמידות – שני הביטויים הקיצוניים ביותר לקבורה מצרית, על כל משמעותה.

אף על פי כן, יוסף לא איבד את זהותו כבן ישראל. הוא הושפע תרבותית, אך לא שינה את זהותו. בכל שלב ושלב הוא מזהה את עצמו כעברי, למורת רוחם הרבה של המצרים. ייתכן שזו הסיבה שיוסף זכה להיקבר בארץ ואילו משה לא זכה לכך – כי יוסף נשאר נאמן לזהותו, ואילו משה בהגיעו למדין מעמיד פני מצרי (דברים רבה ב', ח; על פי שמות ב', יט).

תורה ועבודה ומורשתו של יוסף

חשיבותו של יוסף אינה מתמצה רק בעצם נאמנותו לזהותו העברית, והוא מבטא מסרים חשובים נוספים. כך, בני ישראל יצאו ממצרים אל המדבר ופניהם אל יעד כפול: המטרה הראשונה הייתה לקבל את התורה. יש משמעות מיוחדת לקבלת התורה במדבר – המדבר נתפש כמקום שמעבר למקום ולזמן. זהו מקום מבודד וקמאי, מקום שאדם הולך אליו כדי להתנתק מהמקום שהוא היה בו ומהזמן שהוא נמצא בו. לכן זהו המקום האידיאלי למתן תורה – לנתינת הדבר שהוא מעבר למקום ולזמן. המטרה השנייה של ההליכה במדבר הייתה כמובן להגיע אל ארץ כנען.

שתי המטרות הללו הן בעצם שני הדברים שהיו חשובים ליוסף. ראשית, הוא היה איש עשייה שכל חייו היו עסוקים בפעילות, וכפי שנימקו חז"ל את הצמדת ארונו של יוסף לארון הברית: "קיים זה [יוסף] כל מה שכתוב בזה [בתורה]" (סוטה יג:). כלומר, יוסף לא רק עסק בעשייה אלא עסק בעשיית מצוות, וזו הסיבה שארונו היה יכול להיות סמוך ליד ארון ה'. שנית, כפי שכבר צוין, יוסף החשיב מאוד את הקשר עם ארץ ישראל וההגעה אליה.

מיוסף ניתן ללמוד גם הלאה, על החשיבות הכפולה של התורה והעשייה. כך, אחת השאלות היסודיות שעלינו לשאול את עצמנו היא איזו חברה אנחנו מנסים לבנות. יש ציבורים שלוקחים רק את ארון ה' – התורה, וזונחים את ארון עצמות יוסף – העשייה; ולעומת זאת, יש ציבורים שלוקחים את ארון עצמות יוסף – העשייה, וזונחים את ארון ה' – התורה. אבל האידיאל שבו אנו דוגלים, הוא "שני ארונות הללו מהלכין זה עם זה".

איך אנחנו יכולים לעשות זאת? על ידי אנשים כמו יהושע בן נון. בניסוח מליצי, ניתן לומר שיהושע הוא 'ההסדרניק הראשון': מצד אחד, משה נותן לו את התורה ומצווה אותו עליה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" (אבות א', א), ומצד שני משה מצווה אותו גם כן על הצבא – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות י"ז, ט). יהושע מממש את שני האידיאלים הגדולים הללו, של התורה ושל העשייה.

בניו של יוסף

המסר הכפול שמייצג יוסף וכך גם צאצאו יהושע בן נון אחריו, עולה היטב כבר במעמד הברכה שאפרים ומנשה קבלו מיעקב אבינו, שם מתואר כך: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח, כ). יעקב מתעקש להציב את אפרים לפני מנשה הבכור, וברור שמעשהו משקף הכרעה עקרונית בין האידיאלים שמייצגים השניים.

מדוע העדיף יעקב את אפרים? מנשה היה קודם כל איש של עשייה. הוא היה פעיל מאוד בבית יוסף, וחז"ל זיהו אותו עם "הַמֵּלִיץ" (בראשית מ"ב, כג) – המתרגם – כשבין יוסף לאחים קודם התגלותו של יוסף לאחיו (בראשית רבה מקץ צ"א, ח). לעומתו, אפרים היה קודם כל איש של תלמוד תורה, ורק אחר כך איש של מעשים. אם נסתכל על צאצאיהם של בני יוסף – יהושע הוא צאצאו של אפרים, והוא "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:" (שמות ל"ג, יא). גדעון לעומתו, צאצאו של מנשה, היה איש מעשה, אימפולסיבי יותר, ונמנה כאחד משלושת "קלי עולם" (ראש השנה כה:).

יעקב אמנם מעדיף את אפרים על מנשה, אך מבהיר שגם מנשה יזכה לברכה ראויה: "גַּם הוּא [מנשה] יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן [אפרים] יִגְדַּל מִמֶּנּוּ" (בראשית מ"ח, יט). כלומר - גם מנשה יגדל ויהיה לאלפים, אבל אפרים, שהוא קודם כל איש תורה ורק אחר כך איש מעשה – הוא יהיה לרבבות, וכפי שמברך אותם משה: "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (דברים ל"ג, יז).

יהושע, אפוא, כצאצא של אפרים, הוא קודם כל איש של תלמוד תורה. כאמור, קודם כל "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא), ורק אחר כך איש מעשה – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" (שמות י"ז, ט). אך גם זה לא מספיק, אלא בשעת המלחמה בעמלק נדרש השילוב בין חרבו של יהושע ובין מטהו של משה רבנו.

אם כן, כדי שנוכל לקיים "שני ארונות הללו מהלכין זה עם זה" (סוטה יג.), שומה עלינו לקבל את התורה ולקחת אחריות עליה; וזאת, תוך שמירה על הסדר הנכון: קודם כל להיות אנשי תורה, ורק אחר כך – ובעקבות זאת – גם אנשי מעשה.