שופטים | מעוננים וקוסמים

לקובץ וורד>>

א. לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם[1]

בפרשתנו, מזהיר משה את העם לבל יכשלו בתועבות עמי כנען:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ"  (י"ח, ט'-י"ג)

לדעת הרמב"ם מדובר בהבלי שווא, ולכן הדבר נאסר[2]. לעומתו, הרמב"ן סבור שיש אמת בחלק מהתופעות המוזכרות:

"ואמר הכתוב 'כי תועבת ה' כל עושה אלה' - ולא אמר "עושה כל אלה", כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם... ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים..."  (רמב"ן שם, ט')

לשיטתו, מעונן ומנחש אינן תועבות ומדובר בדברי אמת. הרמב"ן תולה את טעם האיסור לפנות אליהם בפיסקה הבאה. מיד בהמשך מבואר, כי לעם ישראל אין צורך להזדקק למעוננים, מאחר ובידו לפנות אל נביא ה':

"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ: אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא: וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ"  (י"ח, י"ד-כ"ב)

כעת ברורה לנו סיבת האיסור לדעת רמב"ן, אך לשיטתו ניסוח התורה נותר מסורבל. הפיסקה הראשונה מונה את המעונן והמנחש ברשימת התועבות, אך מיד בסופה מחריגה אותם באמצעות הניסוח "כל עושה אלה" במקום 'עושה כל אלה'. כאן הבן שואל: איזה צורך יש להכליל אותם מלכתחילה, אם בסוף הפיסקה נגלה שהם אינם כלולים בה? מה היה חסר אילו מעונן ומנחש היו נזכרים רק בפיסקה העוקבת?

מסתבר מניסוח התורה, שתופעות אלו סובלות משני ליקויים. יש בהן שליליות בפני עצמן, כמבואר בפיסקה הראשונה. בנוסף לכך, הן מיותרות, מאחר שנוצר ערוץ ישיר בין ה' לעמו בדמות הנביא.

אם, כדעת הרמב"ן, יש אמת בתופעות אלו, עלינו להבין – מה הפגם שהתורה מוצאת בהן בפני עצמן?

 

ב. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל

בטרם נציע פתרון, נתמקד בפיסקה השניה שציטטנו, כיוון שתוכנה הפנימי טעון ביאור. כמו שהקדמנו, עיקרה של פסקה מיועד לייתר את המעוננים, מאחר שבישראל נוכח נביא. בראייה זו, לא ברור מדוע היה צורך להזכיר את מעמד הר סיני. יתירה מזו, מעיון בהתרחשות הדברים בזמן אמת, נראה ששילובו של מעמד הר סיני אף אינו תואם כלל את הלך המחשבה בפרשייתנו:

"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ"    (ה', י"ט-כ"ח)

מתואר כאן המורא הגדול שאחז בעם, לשמע דברי ה'. מתוך חרדה לחייהם הם פנו למשה והתחננו שישמע הוא במקומם את ציוויי ה' ואז ימסור אותם להם. ה' שיבח את הצעתם ופעל בהתאם. משה נותר מול ה' לשמוע את מצוותיו וחוקיו, והוא זה שילמד את העם לעשותם.

מתיאור זה עולה תמונה שונה לגמרי של מוסד הנבואה. הנביא כאן מתואר כדמות דתית, המשמשת מתווך בין המצווה למצווים, ותפקידו למסור את מצוות ה' לעם. לעומת זאת, בפרשתנו הנביא מתואר כדמות מקבילה למעונן. הנביא הוא מעין 'מגיד עתידות עם הכשר', שבעטיו הצורך במעונן מתייתר.

לכאורה, נראה שאין כל קשר בין תפקידי הנביא. אדרבא, במידה רבה הם אף סותרים. בתפקידו 'הדתי', הנביא משרת את היוצר המבקש למסור את דברו ליצוריו. בתפקידו 'האזרחי', לעומת זאת, הוא מתפקד בשירותו של היצור המבקש לספק את סקרנותו בידיעת המחר.

בסיכומו של דבר, קשה להבין איך ההפניה למעמד הר סיני, שמעמידה באור הזרקורים את הנביא ה'דתי' המצווה, אמורה לשמש אב-טיפוס לדמותו של הנביא מגיד העתידות שישמש חלופה למעונן – כאשר הקשר הלוגי בין הדמויות לוט בערפל.

 

ג. בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם

מעמד הר סיני מתואר פעמיים במקרא, ובכל פעם המקרא מציב לו מטרה שונה. בספר שמות המטרה מתרכזת בחיזוק האמונה במשה[3]:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' "   (שמות י"ט, ט')

בספר דברים, לעומת זאת, המטרה הינה חיזוק יראת א-לוהים של העם:

"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן"  (ד', י')

האם מדובר בשתי מטרות שונות או בהיבטים שונים של אותה מטרה?

כידוע מעמד הר סיני נקטע באמצעו, וכך הדבר מתואר בספר שמות:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"     (שמות כ', ט"ו-י"ז)

תשומת לב, כי משה מרגיע את העם שאין להם צורך לחשוש, מאחר והמעמד כבר השיג את מטרתו – שתהיה יראת ה' נסוכה על פניהם. לאור הנתונים שהקדמנו, הסבר זה מעורר קושי, כיוון שלא זו הייתה מטרת המעמד בספר שמות (שהייתה, כאמור, חיזוק האמונה במשה)[4]. עובדה זו מלמדת כי המקרא רואה במטרות אלו שני צדדים של אותו מטבע, שעלינו להבין כיצד הן משתלבות זו בזו.

 

ד. וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת

החידוש התיאולוגי שהביא עם ישראל לעולם היווה מהפכה בכל הקשור ליחסי אדם וא-לוהיו. הקירבה המוחשית והנראית בין האדם לא-לוהיו נטעה בו תחושת ביטחון, והיוותה את הבסיס לכל פולחן שהוא. הבשורה שהביא עם ישראל לעולם נתקלה, מן הסתם, בתימהון, שלא לומר בספק רב. ביטוי מעשי לכך נתן לנו פרעה, בשעה שמשה בא אליו בשם יוצר הכל שאינו נראה לעין, ועוד העז לדרוש ממנו דרישות מרחיקות לכת:

"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"        (שמות ה', א'-ב')

לא מן הנמנע שאף בני ישראל הסתפקו בעצמם אודות פשר הנהגה זו. אין זה אומר שפקפקו בעצם מציאות הבורא, א-לוהי אבותם, אלא תמהו לעצמם על מה ולמה הוא אינו נראה לעיניהם.

אם כנים אנו בהבחנה זו, יש להניח כי הבשורה שיוצרם-מושיעם מתעתד להתייחס אליהם ישירות, לוותה בציפייה לקירבה פיזית באותו מעמד. בהתאם לכך, אנו שומעים על התראות חוזרות ונשנות למשה שיקפיד להרחיק את העם שלא יעלו בהר מתוך רצונם לחוש את ה':

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' "(שמות י"ט, ט')

אף חז"ל נתנו ביטוי למשאלת לב זו של העם, כפי שרש"י הביא מהמכילתא:

"את דברי העם וגו' - תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו" (רש"י שם)

בקריאה זהירה של הפסוק, עולה שמעמד הר סיני היה אמור להיות דו-שיח בין ה' למשה, כשעם ישראל צופה מהצד, אמנם העם מיאן, וכך יצא שהדברות פרצו כדיבור ישיר לעם. אלא, שהעם לא יכול היה לעמוד בכך וקרס מיד.

למרות זאת, ה' מכתיר את המעמד כהצלחה. עצם העובדה שהעם נוכח לדעת שאין בו כוח לעמוד לנוכח דיבור ישיר של א-לוהיו, הינו מסר חשוב כשלעצמו.

כפי שטען הרמב"ן, העם מעולם לא פקפק במוסד הנבואה. אולם, מאחר שמעולם לא חוו על בשרם קרבת א-לוהים, יתכן שסברו שבעת הזו, בה משפחת יעקב הפכה לעם, ההקשר התמידי והקרוב בין ה' לבחיריו יכול להתפרס על פני כולם ולא להתמקד ביחידי סגולה. דווקא לשם כך נועד מעמד הר סיני, בו העם נוכח העם לדעת כי הנבואה הינה תופעה חריגה, ואין היא נחלתה של כל בריה.

זהו קו התפר בו נפגשות מטרותיו השונות של מעמד הר סיני. ההכרה שלא כל ילוד אישה יכול לעמוד בפני דיבור א-לוהי, מביאה ליראה גדולה מפני בורא העולם. אמנם בד בבד היא מביאה להכרה כי אותו ילוד אישה שדווקא מסוגל לעמוד בכך, הינו פסגת המין האנושי.

 

ה. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי... לְמַעַן יִיטַב לָהֶם

בעוד שהעם היה סבור כי קרבה מוגברת ל-ה' תסייע בעדו, ביקש הא-לוהים להמחיש כי ההיפך הוא הנכון. קרבה מוגזמת בין היצור ליוצרו משתקת את האדם ומצמצמת את מרחב פעילותו, וכך מונעת ממנו לממש את אנושיותו. דווקא הריחוק במידה הנאותה מהיוצר פותח בפני יצוריו מרחב פעולה להתפתח במסלול שכובשים הם בעמל כפיהם. גם אם הדבר כרוך לעתים בכישלונות, על האדם ללמוד לקום ולהמשיך הלאה בדרכו שלו.

הדרכתו של הא-ל נצרכת ללא ספק, אך היא תינתן במידה, ובאמצעות אנשים מסוגלים לכך, שהגיעו למדרגה שקרבה זו איננה משתקת אותם. האדם הממוצע זקוק למרחק דווקא כדי שיוכל לממש את ייחודו כבן אנוש בד בבד עם הכרתו בא-ל הנורא, יוצר כל.

כך מסכם ה' את המעמד כי ריחוקו מהעם הוא מוכרח, אך לאו דווקא מפאת התנשאותו ונטישתם, אלא בדיוק להיפך: "לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".

 

ו. וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ

כעת נשוב לתחילת דיוננו, בו טענו שמפשט הכתוב נראה כי הפנייה למעונן יש בה פגם מצד עצמה. ממעמד הר סיני למדנו כי קרבה מוגזמת של האדם לכוחות נשגבים ממנו, טומנת בחובה סיכון לעצמאותו האנושית. האדם נקרא להתקדם לאור כישרונותיו מחד ומוגבלותו מאידך, בעוד סמיכת יתר על גורמים חיצוניים עלולה לגרום לו לאבד את שיווי משקלו האנושי.

לכן, גם אם לדעת הרמב"ן יש אמת בפי המעוננים, ואולי דווקא בשל כך, התייעצות בהם היא הרסנית. מאז ומעולם תאוותו של האדם נתונה לדעת מה צופן לו העתיד. אמנם, תהילתו של יצירת המין האנושי נקנתה לו דווקא על מאמציו, בעוד קורות המחר נעלמו ממנו. ידיעת העתיד תגרום לאדם להדחיק את המעוף שבו ולהתרכז בשיקולי רווח והפסד. תרבות שכזו עלולה להביא לגניזת יוזמות, שבזמנן לא נחלו הצלחה, בגלל שקורות המחר סטרו על פניהן. אולם יוזמות אלו אך לאחר מכן ככר פורה לנסיקתו של המין האנושי אל על.

לכן, המעונן קנה את מקומו ביושר ברשימת התועבות, כיוון שהוא מהווה חלק מהתרבות, שאותה מבקשת התורה לגנות. שלא כדברי הרמב"ן, לא בגלל מוסד הנבואה נאסרה הפנייה למעונן, אך הנביא הוא התשובה התורנית לתרבות מעין זו. לכן המעונן מוזכר בפסקת הנביא שוב.

את חלופת הנביא ניטיב להבין לאור סיום הפיסקה העוסקת בו.

 

מבחנו של נביא אמת

בסוף פיסקת הנביא התורה מספקת בידינו כלים להבחין בנביא אמת:

"וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (י"ח, כ"א-כ"ב)

כעת אנו מגלים, כי מבחנו של הנביא מתמקד דווקא בהגדת עתידות!

כך, מבקשת התורה לשרטט את הדמות המקשרת בין האדם ליוצרו. עיקר תפקידו של הנביא הוא לא בהגדת עתידות, אלא בהנחיית והאדם והדרכתו בדרך אמת. אולם, התורה מבקשת גם להרגיע את נפשו של האדם, ביכולתה של הדמות המדריכה אותו גם לחזות עתידות. אם כן, אל לאדם לחשוש מהנחיותיו שמא בעתיד יבולע לו, שכן דברי הנביא משקללים גם היבט זה.

אמנם התורה מדגישה באופן חד משמעי שאין זה עיקר תפקידו, אלא בהנחיית האדם לצעוד בדרכו שלו, שתביא אותו להעצמת אישיותו בדרך ה'.