דילוג לתוכן העיקרי

ניצבים | תשובה מאהבה

הרב יעקב מדן
לעילוי נשמת ברק בן ליפא ושולמית גינת ע"ה
04.09.2021

 

סדרה זו מוקדשת לעילוי נשמת פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה

השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת ניצבים ה'תשפ"א. סיכם דורון קאבלה, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

בפרשתנו, פרשת ניצבים, מופיעה פרשיית התשובה, המתארת כיצד ישובו בני ישראל בתשובה באחרית הימים:

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה". (דברים ל', ב-ג)

אלא שהתיאור איננו מתמצה בפסוקים אלו, וכמה פסוקים לאחר מכן שוב מתוארת התשובה הגדולה:

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". (דברים ל', ח)

מדוע חוזרת התורה ומתארת את התשובה פעם נוספת, בהפרש כה קטן של פסוקים? מה פשר הכפילות?

מסתבר שהכפילות איננה מקרית אלא מכוונת, ומדובר בשני שלבים של תהליך החזרה בתשובה, השונים מהותית זה מזה. השלב הראשון מתרחש בגלות, והוא כולל תשובה מהעבודה הזרה.[1] אז, כאשר עם ישראל יחזור ויזהה את עצמו כיהודי, ישיבו הקב"ה אל ארץ ישראל.

שם, אחרי השלמת השלב הראשון של התשובה, הוא יוכל להמשיך לשלב השני, של התשובה הגבוהה והאמיתית יותר, היא התשובה מאהבה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה לאהוב את הקב"ה, אלא בחומש דברים, ודווקא בהקשר של בארץ ישראל. רק בארץ ישראל הקב"ה מקיים את הבטחותיו, משפיע עלינו ברכות, ומאפשר לנו לעבוד אותו מאהבה באמת.

ההבחנה בין שני שלבי התשובה פותחת פתח לשיבה מהסוג שראינו בדורות האחרונים: שיבה לארץ שמובלת בידי חילונים. אם השלב הראשון נוגע לעבודה הזרה (או למצער, לזהות היהודית) ולשיבה לארץ, ורק השלב השני כולל תשובה מלאה, תשובה מאהבה, הרי שיש משמעות לשיבה לארץ גם אם היא מובלת בידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות.

 

שיבת ציון בימי עזרא

עם זאת, הדברים אינם מוסכמים על הכל. אנחנו מכירים את יחסם של חלק מהחרדים אל שיבת ציון: לדעתם, מאחר שבוני הארץ והעם הנמצא בה כיום אינם שומרי תורה ומצוות ברובם, הרי שאין זו שיבת ציון המיוחלת, אלא רק חזרה מקרית של חלק מעם ישראל לארץ ישראל.

זו איננה גישה חדשה, ומסתבר שהיא קיימת כבר מתקופת שיבת ציון הראשונה, בראשית ימי הבית השני.

 

שיבת ציון הראשונה

הגמרא מתארת שהיהודים שהעלה עזרא מבבל היו לא מיוחסים, לא שמרו תורה ומצוות, ובכלל לא היו מהמעמדות הגבוהים בחברה.

כך, בגמרא מבואר ש"לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה" (קדושין סט:). על פי פשוטה, הגמרא מתייחסת לענייני יוחסין, וכוונתה שעזרא 'ניפה' מבבל את כל פסולי החיתון ופגומי הייחוס, והותיר בה רק את העִלית המיוחסת.

מן המקראות רואים שהעולים לארץ נפלו מהנשארים בבבל לא רק בייחוסם, והם לא הקפידו על קיום תורה ומצוות, ולעיתים אפילו לא ידעו מה הם לא מקיימים. כך, מתואר כיצד ראשי האבות גילו שבתורה מופיע הציווי "אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (נחמיה ח', יד): לא רק שראשי האבות לא ידעו את ההלכות השונות של חג הסוכות, אלא שהם בכלל לא ידעו על עצם החג. אם אלו ראשי האבות, נקל לשער מה היה מצבם של פשוטי העם.

אם כן, כבר בתקופת עזרא ונחמיה העולים לארץ לא היו משמנה וסלתה של החברה, ומסתבר שהעִלית הרוחנית של העם לא תמכה בעלייה, ונותרה בגולה.

 

מחלוקת רב יהודה ור' זירא

הגישה שלא תמכה בעלייה לארץ בזמן עזרא, המשיכה להתקיים גם דורות רבים אחר כך. כך, בגמרא מבואר שמהפסוק "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ז, כב), למד רב יהודה שאסור לעלות לארץ וכי "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" (כתובות קי:). אמנם תלמידו ר' זירא חלק עליו ועלה לארץ ישראל בניגוד לרצונו, אך רב יהודה עצמו סבר שהדבר אסור.

הפסוק שדורש רב יהודה, מקורו בספר ירמיהו, והוא מתייחס לגלות בבל. כיצד אם כן דורש אותו רב יהודה שחי אחרי חורבן הבית השני על זמנו-שלו, שנים לאחר מכן?

נראה כי רב יהודה סובר שגם בזמנו, תקופת האמוראים, אין מדובר בגלות חדשה, אלא בהמשך של גלות בבל. כדי לסבור כן, חייבים להניח שהוא מתעלם לגמרי ממה שקרה בשיבת ציון הראשונה, משום שאחרת הוא היה תופש עצמו כמי שחי בגלות השנייה, גלות רומי. אם כן, בעיניו אין משמעות לשיבת ציון הראשונה, כנראה משום שהיא הובלה על ידי אנשים חסרי הבנה בסיסית ביהדות, וכללה בית קטן ועלוב יחסית לבית הראשון שבנה שלמה (עד בניין הורדוס, אבל זה היה בניינו של הורדוס ולא של עם ישראל כולו). לא זו אף זו, מסתבר שלדעתו על שיבת ציון הראשונה נגזר מראש שלא תצליח, כפי שניתן להבין מספר דניאל העוסק בזמן הקץ (ראו למשל דניאל ט', כא-כז).

ההתנגדות לעלייה מבבל היא צד אחד של ההשלמה עם הגלות. באיגרתו המפורסמת, מתאר רב שרירא גאון שבגלות "החרש והמסגר" שקדמה לחורבן הבית הראשון במספר שנים, הביאו הגולים לבבל עפר ואבנים מארץ ישראל, ובנו מהם את "בי כנישתא דשף ויתיב" בעיר נהרדעא שבבבל. דבריו של רב שרירא גאון קשים ביותר, משום שהוא למעשה קובע שבבבל ניתן למצוא תחליף לארץ ישראל. באמת, 'תחליף' זה לא המשיך להתקיים, והעיר נהרדעא חרבה בראשית ימי האמוראים, ומרכז התורה שבה נדד לפומבדיתא. נהרדעא ניסתה להוות תחליף לארץ ישראל, ו'גילתה' שגם לה יש תחליף.

גם אם הניסיון ל'תחליף' בדמות העיר נהרדעא לא צלח לבסוף, ככלות הכל, הניסיון נעשה: גם בתקופת האמוראים היו מי שסברו שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל, משום שה'ציווי' להישאר בבבל לא פקע, שכן לא הייתה משמעות 'גאולית' לשיבת ציון הראשונה.

 

גלות בבל וגלות רומא

צריך להודות, שאכן היה מקום לראות את גלות בבל באור חיובי. אם נשווה את גלות בבל לזו שאחריה, נמצא כמה וכמה דברים שבהם עדיפה גלות בבל על גלות רומי. כל זאת, כמובן בלי להמעיט חלילה ברשעותם של הבבלים ובמנת הסבל ובאבדות הגדולות שהיו מנת חלקם של הגולים לבבל.

ההבדל הבולט ביותר נוגע לאחדות העם: בגלות בבל היהודים גלו לאותו מרחב, ושם המשיכו לחיות ביחד, עד כדי כך שגם בראשם עמד 'ראש הגולה'. לעומת זאת, גלות רומא הייתה גרועה הרבה יותר: כבר בארץ ישראל העם היהודי התפלג לקבוצות ולסיעות. הגלות רק החריפה את התהליך, כאשר העם נפוץ לכל קצוות אירופה. באירופה, העם היהודי התנהל הרבה יותר בצורה של קהילות מאשר בצורה של יחידה אורגנית ומחוברת כמו בבבל. לא הייתה רשות מרכזית אחת כמו ראש הגולה, וכל קהילה חיה לעצמה.

ניתן להציע שההבחנה בין שתי הגלויות, כולל התייחסות לחומרתן, עולה כבר במקראות.

לשם כך יש להקדים, כי בשני מקומות בתורה מופיעות פרשיות המוקדשות לקללות: בפרשת בחקותי ובפרשת כי תבוא. אלא שכאשר משווים ביניהן, בולט שבעוד בפרשת בחוקותי הקללות נחתמות בפסוקי נחמה, בפרשת כי תבוא אין דברי נחמה בסוף הקללות. הבדל זה מפתיע, וכבר הרדב"ז נשאל "למה לא נכתבת נחמה בקללות של והיה כי תבא אל הארץ כמו בקללות של אם בחקתי?" (שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשסט).

בין התשובות שמציע הרדב"ז לשאלה, הוא מבאר שהקללות אינן מסתיימות בפרשת כי תבוא, אלא ממשיכות גם למחצית הראשונה של פרשת ניצבים. אם כך, ברור שפרשיית התשובה שמופיעה מיד אחר כך היא היא ה"נחמות" שבהן נחתמות הקללות שבפרשת כי תבוא.

על אף שהרדב"ז דחה את הטענה שאין דברי נחמה אחרי הקללות שבפרשת כי תבוא, כמה דורות לפניו כבר הבחין הרמב"ן בין הקללות שבפרשת כי תבוא ובין אלו שבפרשת בחוקותי.

לדבריו (רמב"ן ויקרא כ"ו, טז), הקללות שבפרשת בחוקותי מתייחסות לגלות בבל, ואילו "הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו", כלומר הקללות שבפרשת כי תבוא מתייחסות לגלות רומי.

עיון בקללות שבפרשות כי תבוא ובתחילת פרשת ניצבים (שכאמור, הרדב"ז הסביר כהמשך שלהן), מעלה שהקללות הללו חמורות הרבה יותר מאלו שבפרשת בחוקותי, והן מתארות אסונות גדולים יותר. כך, בעוד בפרשת בחוקותי מתואר שהארץ תהיה שוממה, בפרשת ניצבים מתואר: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה [כתיב: וצביים; קרי:] וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים כ"ט, כב). אכן, הגלות השנייה פגעה בנו בצורה קשה הרבה יותר: עם ישראל נרדף הרבה יותר, וחי בבדידות ובקושי רב, בוודאי ביחס לרווחה היחסית שלה זכה בבבל.

 

העידן המודרני והשיבה לארץ

חומרתה של הגלות השנייה לא התמצתה בסבל ובחורבן, אלא באה לידי ביטוי גם בסוף הגלות.

במאה התשע עשרה, התחילה תופעה נוראה בקרב היהודים בגולה, של חילון והתבוללות: חלק פרקו את עול התורה והמצוות, וחלקו ביקשו להתנער מהזהות היהודית שלהם ולעזוב את העם היהודי לחלוטין. בתקופה המודרנית חלק מהעם היהודי התחיל לאבד את הזהות שלו, בתהליך שהיה עלול חלילה להביא למחיקתו מן העולם.

לאחר שנים רבות וקשות של התחמקות היהודים מזהותם ושל רדיפות רבות וחיים קשים מנשוא, התרחש הנס המדהים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי: הופיעה הציונות.

מבחינה היסטורית, מדובר בתופעה שאין לה אח ורע, וכמעט שלא תאמן: עם שסבל רדיפות בשל מוצאו ומנהגיו, ורק ניסה להתחמק מהזהות שלו, פתאום התחיל לבחור בזהותו בצורה פעילה ואף להעלות אותה על נס. הנס הזה מרשים וגדול, ובעיני הוא אף גדול מנס קריעת ים סוף.

בנקודה זו, נשוב למה שאמרנו בראשית דברינו, אז הבחנּו בין שני שלבים בפרשיית התשובה שבפרשת ניצבים. הציונות, היא היא השלב הראשון. הציונות מבטאת בחירה בזהות היהודית, יחד עם השיבה לארץ, ובכך מושלם השלב הראשון, וכפי שמתואר בפרשה:

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". (דברים ל', ג-ה)

גם שיבת ציון שלנו דומה קצת לשיבת ציון בימי עזרא, שכן דווקא החילונים הם שהתעוררו ועשו מעשה, והחזירו את עם ישראל לארצו. הם קיבלו עליהם את הזהות היהודית, ולמעשה עברו את השלב הראשון של התשובה המופיעה בפרשת השבוע. כעת אנחנו בארצנו, וקיבלנו מחדש את הזכות והחובה לאהוב את הקב"ה. כעת עלינו לשוב אליו מאהבה.

 

חתימה: התשובה מאהבה בראש השנה

אחד הפיוטים העוצמתיים ביותר הנאמרים בראש השנה (וביום כיפור) הוא הפיוט "ונתנה תוקף". הפיוט פותח בהכרזה: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום". ההתייחסות ליום כ"נורא ואיום" קשורה להתגלותו של הקב"ה כ"נורא" וכ"איום". התגלות זו בולטת בגלות בכלל ובגלות רומא בפרט, שם היהודים חיו בקהילות וסבלו רדיפות נוראות ואכזריות, חוזרות ונשנות, מצד הגויים המקיפים אותם מכל עבר.

אולם כעת, לאחר ששבנו לארץ ישראל, אנחנו זוכים לפגוש בצורה הרבה יותר בולטת ומשמעותית את צד החסד וקיום הברית של הקב"ה. חסדי ה' עלינו יום יום, ואנו ניצלים מצרות וידינו הולכות ומתחזקות. צורת ההשגחה הזו מאפשרת לנו להבליט דווקא את צד האהבה והחסד של הקב"ה כלפינו גם ביחסינו אתו, וגם בתפילות ובפיוטים.

אכן, גם בפיוט "ונתנה תוקף" מופיעים ביטויים מסוימים המדגישים את האהבה והרחמים: בתחילתו – "ויכון בחסד כסאך", ובסופו – "ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה". מחובתנו להבליט הרבה יותר את הכרת הטוב בתור מוקד חזרתנו בתשובה, בפרט עכשיו כאשר בחסדי ה' עלינו אנו יושבים בארצנו וזוכים לטובות רבות כל כך.

 

[1]    אמנם כבר התבטל יצר העבודה הזרה (סנהדרין סד.), אך בעידן המודרני הוא הומר בצרה אחרת – איבוד הזהות היהודית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)