דילוג לתוכן העיקרי

ניצבים | מאבדון לתשובה

הרב איתיאל גולד
20.09.2022
קובץ טקסט

 

א. הסיום של הקללות

בפרשת כי תבוא, קראנו את תיאור הברית שעומדת להיכרת בין ה' לעם ישראל: ברית הארץ. היא כוללת את פרשיית הברכות והקללות שתוארה שם בהרחבה ובכך בעצם מוסדרים יחסי ה' ועם ישראל, לקראת הכניסה לארץ (פרק כ"ח). זוהי הברית השנייה שנכרתה עם ישראל, שכן נכרתה כבר ברית בהר סיני (כ"ח, ס"ט). כעת, עוברים לכריתת הברית בפועל:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם"      (כ"ט, ט'-י"א)

קריאת פרשיית הברכות והקללות יכולה להוביל לרושם שמדובר על מערכת מאוד פשוטה וקוטבית. הליכה בכיוון החיובי תוביל לברכות ולשגשוג בארץ, ואילו הליכה בכיוון השלילי תוביל לקללות, הכוללות גלות וחורבן. הפרשייה אף מסתיימת בנימה פסימית ביותר:

"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה"           (כ"ח, ס"ח)

פסוק זה הוא אולי המזעזע ביותר בתורה. עולה ממנו כי יש אפשרות, לפחות תיאורטית, כי ההליכה בדרך השלילית תוביל בעצם למחיקת הקיום הישראלי. מדובר כאן על חזרה לאחור, למקום שבו הכל התחיל – השעבוד במצרים. ההיסטוריה היהודית מתאפסת וחוזרת לנקודת ההתחלה![1]

אם כן, התמונה העולה מפרשיית הברכות והקללות די מבהילה. תיאור דיכוטומי וסופני – או שגשוג או כליון.

אך בפרשתנו, מכניס משה מרכיב חדש לתמונה. לא חייב להיות סיום כה עגום לסיפור, גם אם ישראל ילכו בדרך השלילית. ההצלה תופיע בדמות תהליך התשובה שיכול להוביל לגאולת העם מתוך החורבן:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"      (ל', א'-ג')

פרשייה זו יפה ומרגשת. היא מראה כיצד עם ישראל יכול להשתקם מהצרות עם ישוב אל ה'. בתגובה, גם ה' ישוב אליו, ירחם עליו ויקבץ אותו מכל העמים.

אולם מתבקש לשאול, מדוע משתהה משה ומציג את אופציית התיקון רק שני פרקים אחרי פרשיית הברכות והקללות? הרי הגיוני יותר להכניס אותה כחלק מן הפרשייה. מדוע לסיים בנימה כה קודרת את פרשת כי תבוא ולחכות שבוע עד לפרשת ניצבים כדי לגלות שיש תקווה?

התמיהה גוברת אם נשווה לסיום פרשיית הקללות של ספר ויקרא, המהווה חלק מברית סיני[2]. בניגוד לקללות בספר דברים, שם אכן הסיום הוא בנימה אופטימית, כבר בתוך הפרשייה:

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' "   (ויקרא כ"ו, מ"ד-מ"ה)

ניתן לראות שהקללות שם מסתיימות בהבטחה ובתקווה, כי ה' לא ישכח את עמו בגלות ולא יפר את בריתו עם האבות.

אולם מדוע לא לסיים גם כאן את הקללות בתקווה? מדוע להפריד את פרשיית התשובה והתיקון ממנה?

ב. הקללות - ספר ויקרא מול ספר דברים

השוואה בין פרשיית הקללות בברית סיני בויקרא לפרשיית הקללות בברית הארץ בדברים, מלמדת כי קיימים הבדלים נוספים ביניהם. ככלל, ניתן לראות כי פרשיית הקללות בדברים קשה יותר מן הפרשיה בויקרא.

ראשית, הפרשייה בדברים ארוכה יותר באופן משמעותי – 53 פסוקים בדברים לעומת 31 בלבד בפרשייה שבספר ויקרא. ברור אם כן, שמדובר כאן על ריבוי משמעותי של הקללות. למשל, בספר ויקרא מוזכרות שתי מחלות – שחפת וקדחת (ויקרא כ"ו, ט"ז). לעומת זאת, כאן מפורטות מחלות נוספות – שחפת, קדחת, דלקת, חרחר (כ"ח, כ"ב); מחלות קשות ביותר – שחין מצרים, עפלים, גרב, חרס "אשר לא תוכל להרפא" (שם, כ"ז); וכן שגעון, עורון ותמהון לבב (שם, כ"ח) ושחין רע (שם, ל"ה).

גם תיאורי הסבל הרבה יותר קשים ומפורטים בספר דברים. כך למשל, בספר ויקרא מצוינת אמנם הקללה הקשה של אכילת בשר הבנים, אך בקצרה: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כ"ו, כ"ט). לעומת זאת, בדברים התיאור מפורט ומחריד הרבה יותר:

"הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ: וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ"      (כ"ח, נ"ו-נ"ז)

התיאור כאן הרבה יותר דרמטי ומזעזע. אישה רכה וענוגה שמעולם לא דרכה על הארץ, תהפוך להיות רעת עין ותאכל את בניה בסתר, בכדי לא להשאיר לבעלה ושאר ילדיה. עוד שני פסוקים מוקדשים לתיאור התנהגות דומה של האבא (נ"ד-נ"ה). אין ספק כי יש כאן מטרה ברורה להחמיר את אווירת הקללות ולתת להן נופך קודר הרבה יותר.

הבדל נוסף הוא אזכור מצרים בתוך הקללות. בדברים מוזכרים כמה קישורים כאלו. ראשית, בנוגע לתיאורי המחלות: "שחין מצרים" (שם, כ"ז) וכן "מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם" (שם, ס'). שנית, בפסוק הסיום שהזכרנו לעיל, אודות הקללה הקשה של חזרה לעבדות במצרים (שם, ס"ח). לעומת זאת, בויקרא אין כלל זכר לקללות הקשורות למצרים.

מלבד חומרת הקללות בדברים לעומת ויקרא, גם אופן הצגת הקללות שונה. בויקרא, הקללות מוצגות באופן מדורג – הן הולכות ומחמירות, בהתאם לחומרת העברות. הקללות מוצגות בחמישה שלבים הולכים ועולים, כאשר לאחר כל שלב מופיע ביטוי המסביר את הצורך בהחמרת הענישה, כגון: "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם..." (ויקרא כ"ו, י"ח). בשלב האחרון מופיע העונש הקשה ביותר – גלות (שם, ל"ב-ל"ט).

לעומת זאת, בדברים אין כלל הדרגתיות בקללות. הפרשייה נפתחת בתיאור הגורם לקללות, אי קיום המצוות:

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ..."    (כ"ח, ט"ו)

לאחר מכן, מופיעות כל הקללות ברצף, כמקשה אחת של צרות נוראיות הנוחתות על עם ישראל. התמונה המוצגת כאן היא שבמקרה ותהיה הליכה בדרך השלילית, התוצאה תהיה שכל הקללות האפשריות יופיעו יחדיו. כפי שציינתי בפתיחה, תמונה זו קוטבית ומוקצנת באופן מכוון. התמונה בברית סיני, בספר ויקרא, נראית סבירה הרבה יותר – החמרת העונשים בהדרגתיות, בהתאם לחומרת החטאים.

נסכם את ההבדלים שראינו בין הפרשיות – בספר דברים יש קללות הקשורות למצרים; הן ארוכות, מפורטות וקשות יותר; הקללות מופיעות בבת אחת, ללא הדרגתיות.

כעת יש לנסות להבין מדוע נוסחה פרשיית הקללות בספר דברים בצורה כה קשה ומחמירה?

ג. מטרת הקללות

ביטוי אחד בפרשיית הקללות בספר ויקרא, עשוי לסייע לנו בהבנת ההבדל בין הפרשיות. הקללות מתוארת שם כמה פעמים כ"ייסורים" ש-ה' מביא על ישראל[3], בעוד שבספר דברים נעדר ביטוי זה. כאשר מופיע ביטוי זה בתנ"ך, הכוונה היא לפעולת חינוך שנוקט בעל הסמכות כלפי אדם שנמצא תחתיו ואותו הוא מנסה לחנך. כך למשל, מתוארים בפרשת עקב הייסורים שהביא ה' על ישראל במדבר, המשווים לפעולת חינוך של אב לבנו:

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"         (ח', ה')

באופן דומה מופיע הביטוי גם במקומות נוספים בתורה[4]. המלבי"ם בפירושו לספר משלי, מסביר כי המונח "ייסורים" צמח מתוך הפעולה הקונקרטית של "לאסור", לקשור. ביטוי זה קיבל משמעות של קשירה או עצירה מטאפורית של האדם החוטא והשבתו לדרך הישר. ניתן לקשור אדם באופן מוחשי ובכך "לאסור" אותו וניתן במקביל "לייסר" את האדם ובך לקשור אותו לדרך הרצויה[5].

נראה כי זוהי בדיוק המטרה של הקללות בספר ויקרא – פעולת ענישה חינוכית, שנועדה להחזיר אותם לדרך הישר. לכן היא מופיעה בהדרגתיות – יש לייסר במידה שתספיק להפסיק את החטאים. אם הם ממשיכים, יש להחמיר את הייסורים בהתאם, וכן הלאה. הכל כדי להחזיר את ישראל למוטב. אם הם אינן משפרים את מעשיהם, הייסורים ירדפו אותם, עד שתושג המטרה, כפי שמופיע לקראת הסיום:

"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם"       (ויקרא כ"ו, מ"א)

המטרה היא להכניע את לבבם הערל בכח, דרך הייסורים[6]. ההנחה היא כי בסופו של דבר, לאחר ייסורים רבים, מצב זה יתרחש. יחד עם זכות האבות, תהיה תפנית לטובה (שם, מ"ב).

מטרת הקללות של ספר דברים שונה לגמרי. אין כל אזכור לפעולה חינוכית או לנסיון להכניע את לבם של ישראל דרך הצרות. הן מוצגות כתוצאה של בחירת עם ישראל ללכת בדרך השלילית. פרשיית הברכות והקללות בספר דברים דומה הרבה יותר להסכם בין שני צדדים שווים – אם יבחרו ישראל בדרך אחת יקבלו את הטוב ואם יבחרו בדרך אחרת יקבלו את הרע. אין כאן יחסי כוחות בין מחנך (ה') למתחנך (ישראל), אלא בין שני צדדים המסכימים על חובות הדדיות. עם ישראל מתחייב לקיים את המצוות, בתמורה ה' מתחייב לברכה. אם ישראל מפירים את ההסכם, גם ה' מפר את ההסכם ומתחייב להביא קללות.

לעם ישראל יש בחירה באיזו דרך ללכת, אך מתוך ידיעה כי כל דרך תוביל למקום אחר. אין כאן נסיון חינוכי להשפיע עליהם בכח לבחור באחת הדרכים. מגמה זו מקבלת ביטוי בהיר בסיכום של משה את הברית, בפרשתנו:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"        (ל', ט"ו-י"ט)

יש כאן התייחסות בוגרת של משה לעם ישראל. אין כבר ניסיון לחנך אותם בכח, כמו בספר ויקרא. יש כאן הצגה מפוכחת של הדברים לפניהם, כאנשים בוגרים. אי אפשר יותר לכפות עליהם לבחור בדרך התורה. ניתן רק להציג את שני המסלולים – הטוב והרע, החיים והמוות. מכאן ואילך זו בחירה של ישראל באיזה מסלול לבחור.

הפער בין הפרשיות דומה לפער בין חינוך של ילד קטן לבין התנהלות מול אדם בוגר. כאשר מחנכים ילד קטן, שנפשו אינה מפותחת עדיין, יש להשתמש לעיתים בפעולות של ענישה וכפייה, כדי לכוונו לדרך הישר. אולם ככל שהילד גדל, כבר אין מקום ומשמעות לתהליכים כאלו, שמשאירים את האדם קטן וחלש.

ה' פונה אל עם ישראל כבוגרים ומעוניין לכוון אותם. הדרך היחידה לעשות זאת, היא לשרטט עבורם בצורה בהירה את הדרכים השונות ואת התוצאות שלהם. לכן, הקללה בדברים מנוסחת בצורה מוחשית ומפורטת הרבה יותר. היא נועדה להסביר כמה שאפשר את המחירים של הדרך השלילית. אין כאן הדרגתיות בקללות, כי אין כאן תהליך חינוכי מדורג של כפייה. יש כאן רק תיאור של מסלול הרע, המוביל למוות. כעת הבחירה עוברת לידי ישראל, באיזה צד ללכת. אם ילכו בדרך הרעה יביאו על עצמם את כל הקללות האפשריות.

העמדה הבוגרת של ישראל בברית בדברים משתקפת גם ביכולת להציג להם את האמת המרה והכואבת – הליכה בדרך השלילית יכולה להוביל את עם ישראל עד כדי חזרה למצרים ואיפוס ההיסטוריה הישראלית. זהו הסכם חופשי ובוגר, בו לא ניתן להכריח את ישראל ללכת בדרך מסויימת.

מן הצד השני, כביכול גם ה' אינו מגביל את עצמו ויכול להחזיר את ישראל חזרה למצרים, בהתאם למעשיהם. לעומת זאת, בברית סיני, מצרים לא מוזכרת כלל. ברית זו נכרתה רגע לאחר יציאת מצרים. לא בא בחשבון להזכיר לעם את מצרים, כאשר הטראומה של השעבוד שם עוד טרייה ומהדהדת בליבותיהם.

כעת, ניתן להבין גם את הפער בנימת הסיום בין שתי הבריתות. ברית סיני היא ברית חינוכית, בה ה' מתחייב להחזיר את ישראל לדרך הישר, על ידי הקללות. לכן הן הדרגתיות וגם מוגבלות. באופן טבעי, מחנך מגביל את כוחו מול התלמיד ואינו משתמש בכל הכח האפשרי נגדו. הפעלת כח מוגזם תוביל להתרסקות של התלמיד ולא לחינוכו. גם ה' מגביל את הקללות עד להכנעת ליבם של ישראל. הוא גם מגביל אותם על ידי זכות אבות, שגורמת לו לזכור אותם ולרחם עליהם. ה' משול כאן למלמד תינוקות, האוהב את אבותיהם של תלמידיו. הוא יכול לכעוס ולהעניש אותם בכדי לחנך, אך ברגע מסוים נזכר באבותיהם האהובים וחומל עליהם.

אולם בברית הארץ, בספר דברים, הסיפור שונה. יש כאן הסכם הדדי בין שני צדדים בוגרים ולכן ניתן "ללכת על כל הקופה". אם ישראל יבחרו בדרך הטוב, יקבלו ברכה וחיים. אם ילכו בדרך הרע, אין שום מגבלה להביא עליהם את כל הקללות האפשריות ואף להחזירם למצרים. אין לזה סוף טוב, כי לא מדובר על סיפור ילדים. מדובר על הסכם בוגר, על כל המשתמע מכך. לכן הקללה מתוארת עד הסוף המר, ללא סיום אופטימי.

ד. אחריות ותשובה

ברית הארץ בספר דברים יכולה להיראות קשוחה וקודרת. אולם יש בה רובד גבוה יותר, שכן היא מתייחסת לישראל בצורה בוגרת ומאפשרת להם בחירה. בכך היא נותנת להם אחריות כבירה – הם אלו שיבחרו את גורלם לטוב או למוטב. עמדה זו, של אחריות ובחירה, היא הבסיס לפרשיית התשובה של פרשתנו.

כאמור, היא לא יכולה להופיע כחלק מן הברית, שמציגה את הבחירה בין שני הצדדים באופן קוטבי וברור. אך היא מופיעה אחר כך ומלמדת על מדרגה גבוהה שניתן להגיע אליה דווקא בזכות הברית הבוגרת. אם נשוב לפרשיית הברית בסיני, ניווכח כי הסיום האופטימי אינו כולל תשובה – רק הכנעת הלב בכח וזכירת זכות אבות. זה המקסימום של הסיום האופטימי, בברית המבוססת על חינוך וכפייה.

אולם בברית ההדדית בספר דברים, אפשר לשוב בתשובה שלמה. תהליך התשובה כרוך בלקיחת אחריות על המעשים הרעים ובחירה אקטיבית לחזור אל ה':

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"     (ל', א')

תהליך זה אפשרי רק מהמקום הבוגר והאחראי שבו עם ישראל נמצא בברית. הם אמנם עשויים לבחור במסלול המוות. אך עצם העובדה כי מדובר כאן על בחירה, מאפשרת גם את הבחירה לשוב מן הדרך זו, לדרך החיים. אם בברית סיני דובר על הכנעת "לבבם הערל" של ישראל, כאן אפשר להגיע להיטהרות הלב, דרך חיתוך עורלתו:

"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"     (ל', ו')

כעומק הנפילה כך גובה התקומה. הנפילה בקללות כאן מגיעה עד הקצה, אך היא מסמלת התייחסות בוגרת ואחראית לישראל. דווקא מתוך התייחסות זו, מתאפשרת תשובה אמיתית הכוללת לקיחת אחריות ובחירה לשוב באמת אל ה'. ברית הארץ של ספר דברים היא חלק מן המגמה הכוללת של הספר, אותה תיארנו בשיעורינו השונים – עם ישראל התבגר ומסוגל כעת לעמוד בציפיות גבוהות יותר, לקראת הכניסה לארץ. זוהי עמדה שניתן לסמוך עליו ולתת לו את הארץ – למרות החששות הכבדים שלא יילך בדרך הישר. חששות אלו יכולים אמנם להתגשם ולגרום לקללות נוראיות, אולם עצם הבגרות והאחריות מאפשרות גם את דרך התשובה, המולידה צמיחה דווקא מתוך הקללות.

ערוך: אורי יעקב בירן

[1] המצב אף יהיה גרוע מכך. במצרים הם לפחות יהיו עבדים ואילו כאן מתואר שאף אחד לא ירצה לקנות אותם.

[2] כפי שמתואר בסיומה:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה"    (ויקרא כ"ו, מ"ו)

[3] "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם... וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי...  וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם" (ויקרא כ"ו, י"ח, כ"ג, כ"ח)

[4] ובאופן דומה בפרשיית בן סורר ומורה  - "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" (כ"א, י"ח). בפרשיית מוציא שם רע מופיעים זקני העיר כבעלי הסמכות, המחנכים את הבעל שהוציא שם רע על אשתו: "ולקחו זקני העיר ההוא את האיש ויסרו אותו" (כ"ב, י"ח).

[5] פירוש ביאור המילות א', פס' ב'.

[6] לצד זאת קיימת מטרה נוספת בקללות בויקרא – שהארץ תהיה עזובה וכך תשלים את שנות השמיטה שלא קוימו (שם, מ"ג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)