נצבים | כל ישראל ערבים זה בזה

א. יצא מוציא

המשפט הידוע והמפורסם "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא הסברו של רש"י לדין מיוחד מאוד שאנחנו מוצאים כמה פעמים בש"ס. כך נאמר במסכת ראש השנה:

"תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא"  (ראש השנה כט.)

הגמרא בראש השנה מלמדת אותנו הלכה, על פיה בכל הברכות אדם יכול להוציא את חבירו ידי חובה גם אם הוא עצמו כבר בירך מלבד ברכות הנהנין (ברכות על מאכלים כגון ברכת היין והלחם). רש"י נדרש לשאלה – מדוע? כיצד יכול אדם אחד לברך ולפטור את האדם השני בברכתו, כאשר אותו האדם המברך אינו חייב בברכה כלל?[1] תשובתו של רש"י היא:

"שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות"    (רש"י שם ד"ה אף על פי)

חידוש גדול יש בדבריו של רש"י! המצוות, גם אלו הפרטיות של כל אדם ואדם, אינן שייכות אך ורק לאדם הפרטי. לעם ישראל כולו יש אחריות על קיום המצוות של כלל ישראל. אחריות זו נקראת 'עֲרֵבוּת'.

ב. מקור דין עֲרֵבוּת

המקור לדין עֲרֵבוּת אינו מופיע בפירוש בגמרא, אך מוזכר כבדרך אגב במסכת סוטה. שם נחלקו התנאים כמה בריתות נכרתו בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא:

"ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב, ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים"   (סוטה לז:)

רבי שמעון בן יהודה מסביר שאותם ארבעים ושמונה בריתות נכרתו עם כל אחד מישראל עבור כלל ישראל, וממילא יש למנות את הבריתות כמספר בני ישראל. הגמרא שם אף קוראת לכריתת אלו בדין 'עֲרֵבוּת' עליו דיברנו לעיל, כאשר היא מביאה דעה נוספת המחשיבה גם את ברית הערבות ככרותה עם כל אחד מישראל:

"אמר רבי: לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. מאי בינייהו? אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו"  (שם)

לדברי רבי, שיטת רבי שמעון בן רבי יהודה איש כפר עכו היא, שמלבד הערבות על כלל ישראל לקיום המצוות כל אחד מישראל גם ערב לכך שחבירו ערב לכלל ישראל, וממילא יש להכפיל שוב את הבריתות כמניין בני ישראל.

רבינו בפירושו לפרשה מקשר קישור נפלא בין פשטי המקראות לבין הדין הכללי של עֲרֵבוּת.

בפסוקים ישנה קושיא גדולה, שהרי בפרשת כי תבוא מתואר מעמד כריתת הברית של הברכות והקללות, כאשר בסופו נאמר:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כ"ח, ס"ט)

פסוק זה נשמע באופן חד משמעי כסיכום מעמד הברית. אך מיד לאחר מכן, בתחילת פרשת ניצבים, נראה כי ישנה פתיחה לברית נוספת:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם"  (כ"ט, ט'-י"א)

הכפילות הזו אומרת דרשני. מדוע יש לציין פעמיים את אותו מעמד ברית בערבות מואב?

רבינו מסביר שאכן שתי בריתות יש כאן. הברית בפרשת כי תבוא עוסקת בכל יחיד ויחיד ובברית בינו לבין הקדוש ברוך הוא, ואילו הברית המתוארת בפרשת ניצבים מתארת את הברית של ישראל כעם, כיחידה אחת, את ברית העֲרֵבוּת:

"ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות ל-ה' א-להינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד"    (אור החיים כ"ט, ט')

ניתן למצוא בפשטי הרמזים כמה ראיות לרעיון הברית הכפולה הזו והמשמעויות השונות שלה:

• מעבר ללשון רבים. בעוד שבפרשת כי תבוא הקללות והברכות נאמרו בלשון יחיד, אצלנו בפרשת ניצבים ישנה כפילות מעניינת. התורה פותחת בלשון רבים: "אתם ניצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם" וממשיכה בלשון יחיד: "לעברך בברית ה' א-לוהיך ובאלתו אשר ה' כרת עמך היום". לדברי רבינו הדברים ברורים: בעוד שבפרשת כי תבוא הפניה היא אכן לכל יחיד ויחיד, בפרשתנו הברית נכרתת עם כל יחיד אך בדיוק על עניין היותו חלק מן הכלל, על כן המעבר מלשון רבים ללשון יחיד ברור ואף מתבקש.

• עֲרֵבוּת רק על "הנגלות". פרקנו מסתיים הפסוק: "הנסתרות ל-ה' א-לוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (כ"ט, כ"ט). רבינו מסביר שפסוק זה מדבר על העֲרֵבוּת: לא ניתן להיות ערבים על דברים שבסתר ליבו של האדם, לכן דברים אלו אכן שייכים ל-ה', אך על הנגלות אנחנו ובנינו נענשים.

• כולם נענשים. בפרק כ"ט, לאחר הפתיחה של מעמד הברית (עד פסוק י"ד), התורה מתארת מציאות בה חלק מן העם מחליט לסטות מדרך הישר ולעבוד אלילים: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כ"ט, י"ז). המשך הפרשייה מתייחסת לעונשו של אותו שבט או אותה משפחה, אך מפסוק כא והלאה ישנו שינוי גדול ומפתיע בעלילה:

"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת  תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ... וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"(כ"ט, כ"א-כ"ז)

הפסוקים הללו מתארים גלות וחטא של כלל היושב בארץ. על פי ההסבר של רבינו כי עיקר עניינה של פרשייה זו ללמדנו דין עֲרֵבוּת, הדברים ברורים – אכן אם אדם אחד חוטא הארץ כולה נענשת על כך, מכיוון שחבריו לא היו ערבים לו.

ג. שלא מיחו

הגמרא במסכת שבת עוסקת בהשלכה נוספת הנובעת מדין העֲרֵבוּת, אותו הראינו בפשט הפסוקים זה עתה:

"רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו, בכוליה דסדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן. כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו"    (שבת נד:)

הגמרא מציינת שמי שיש בידו למחות ולמנוע חטא מאנשי ביתו ולא מנע נענש גם הוא על אותו החטא. הגמרא כאן מדברת על מדרג: ככל שאדם משפיע יותר, אזי הוא נענש יותר. רבינו מבין שגם דין זה נלמד מן הפסוקים שלנו:

"ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א' לפי מה שהוא על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת (נד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו' וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו', והוא מה שפרט הכ' כאן ואמר ראשיכם וגו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו"   (אור החיים כ"ט, ט')

יש לעיין בדין זה – מדוע? הרי סוף כל סוף אותו אדם לא חטא! אמנם הוא לא קיים את העֲרֵבוּת – אך בשביל כך להענישו?

ד. אי מניעה כעשיית החטא

על פניו היה ניתן לומר, כי היכול למנוע את העבירה ולא מנעה נחשב כאילו עשה הוא עצמו את העבירה – שכן אלמלא שתיקתו העבירה לא הייתה נעשית. הבנה כזו מצאנו בדין 'לפני עיוור לא תתן מכשול', שם חקרו האחרונים האם מי שנותן לנזיר כוס יין נחשב שעבר הוא על איסור נזיר או שמא יש כאן איסור עצמאי של הכשלת העיוור (ראו קובץ הערות מ"ח, ט' בהשמטה ועוד). אלא שבדין שלנו ישנו חידוש גדול יותר. בדין 'לפני' עיוור' אכן המכשיל עשה מעשה – הוא שם מכשול לפני העיוור ולכן ניתן לראות אותו כאחראי על ההכשלה. ההבנה שאנו מציעים כאן מרחיקת לכת אף יותר ורואה גם במי שלא מנע את ההכשלה כשותף ישיר אליה.

להבנה זו, הקשר בין הכישלון לדין עֲרֵבוּת הוא שולי – לא דין עֲרֵבוּת מחייב את המכשיל כי אם עצם ההכשלה. להבנה זו ניתן לראות את דין ערבות כדין של גמילות חסדים הנובע מדין 'ואהבת לרעך כמוך' בלבד.

ה. הספינה הטובעת

אך הבנה זו, המצמצמת את דין עֲרֵבוּת לגמילות חסדים ואהבת הרֵע, אינה מתיישבת עם הדין בו פתחנו את השיעור – אם אכן יש כאן עזרה לזולת גרידא, כיצד אני יכול לברך ברכות שאחרים חייבים בהם ואני לא? בנוסף, למה ישנו צורך במעמד ברית מיוחד? הלא מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ז) כבר נאמרה ודין ערבות היה יכול להילמד ממנה?

בנוסף דין "ואהבת לרעך כמוך" היה קיים מאז ישראל נצטוו עליו, לעומת זאת הגמרא במסכת סנהדרין דנה בשאלה ממתי חל דין עֲרֵבוּת:

"ועד השתא מאי טעמא לא איענוש? אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. כתנאי: הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה, אמר ליה רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר עד עולם. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן"    (סנהדרין מג:)

אם אכן מדובר על דין ואהבת לרעך כמוך, קשה להבין מדוע הוא חל רק עם הכניסה לארץ.

אולם, נראה שאפשר להסביר את החלות המאוחרת של דין עֲרֵבוּת אם מגייסים גמרא נוספת במסכת הוריות בענייני פר העלם דבר של ציבור:

"אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' א-להינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום' (מלכים א' ח', ס"ה), מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל"  (הוריות ג.)

הגמרא לומדת משלמה המלך שהדרך להגדיר את ה'ציבור' ולבדוק האם עליהם להביא פר העלם דבר של ציבור הוא אם הם תושבי ארץ ישראל. על פי זה נראה שדין עֲרֵבוּת גם הוא נוהג רק כאשר ישראל נחשבים כעם וקהל, דהיינו כאשר העם הופך מאוסף של יחידים להיות יחידה אחת. נראה שצריך ללכת כאן להבנה בסיסית יותר של דין ערבות. בבראשית רבתי ישנו דימוי די מוכר שמתאר בצורה מדויקת וחדה ביותר את יסודו של דין ערבות:

"מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה, אינן דומין אלא לספינה שנקרע בה בית, אין אומר נקרע בית בספינה אלא נקרעה הספינה כלה שנאמר חטא ישראל (יהושע ז', י"א)"  (בראשית רבתי, פרשת וישב)

כאשר בספינה יש נקב קטן כל הספינה כולה שוקעת. אם הנקב לא יתוקן, לא תהיה זו בעיה רק של בעל החדר בו הנקב יצא, אלא בעיה של יושבי הספינה כולם. כך צריך להיות גם היחס שלנו לכלל ישראל. גורלו של עם ישראל תלוי זה בזה כאשר היוצא מכך הוא שאכן ניתן לקיים מצוות בשביל האחר, מכיוון שבעצם גם אני חייב במצווה הזו וגם אני חלק מן הספינה הזו. ממילא הגמרא בשבת ובראש השנה מסתדרות כפתור ופרח – אכן אדם נתפס כאשר הוא לא מיחה מכיוון שהחור בספינה מטביע את הספינה כולה. בנוסף מובנת ההלכה שניתן להוציא ידי חובה בברכה גם כאשר אתה אינך מחוייב, שכן בסופו של דבר החובה לדאוג לשלמות הספינה נוגעת אל כל יחיד ויחיד.

ו. וידוי

הבן איש חי שואל שאלה חזקה העולה בראשנו בכל ימים נוראים. אנחנו רגילים לקרוא את נוסח הוידויים של יום הכיפורים כמצוות אנשים מלומדה, למרות שרבות מן העבירות שמפורטת שם לא עשינו ובוודאי שלא בשנה האחרונה! אם כן, מדוע אין לשנות את נוסח הווידוי ולהוריד את העבירות אותן האדם לא עשה?!

הבן איש חי מציע:

"כתב בחסד לאלפים: יש לומר כל פרטי הודוי אף על פי שאין בו מהדברים הנזכרים בודוי, מפני דכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה, ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה דנקרא על שמו" (בן איש חי כי תשא שנה א' אות א')

הבן איש חי משתמש במשל הגוף (שדומה מעט למשל הספינה) – אם היד חטאה גם הרגל צריכה להתוודות אתה.

ז. סיכום

למדנו על פי הפסוקים בפרשתנו את עומק דין 'עֲרֵבוּת' תוך כדי נגיעה בהשלכות ההלכתיות שלו. כמובן שדין זה, מלבד הנפקא למעשה משפיע וצריך להשפיע על חיי היומיום שלנו – על העֲרֵבוּת שאנו צריכים לחוש כלפי כל יהודי ויהודי – להבין שאנו גם ביחד על אותה הספינה בברית הייעוד, אך גם בני אותו גוף בברית הגורל ולהיזהר חלילה ששום חלק מגופנו לא יינזק.