השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת נצבים וילך ה'תשפ"ב. סיכם שמואל גולדברג, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

"עשה אותם מצבה"

פרשת ניצבים כוללת תיאור מעמד רב רושם, שמתואר כך:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". (דברים כ"ט, ט)

אתמול עמדנו על מדרש אחד שמביא רש"י על הפסוק, הדורש אותו כדברי פיוס של משה – למרות הקללות, בני ישראל בכל זאת קיימים ועומדים. היום אבקש להתמקד במדרש שני שמביא רש"י:

"דבר אחר: 'אתם נצבים' – לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה לזרזם. וכן עשה יהושע וכן שמואל: 'התיצבו ואשפטה אתכם', כשיצאו מידו ונכנסו ליד שאול". (רש"י דברים כ"ט, יב)

כאשר מנהיג מסתלק ונחתמת תקופה, עליו לפקוד את הקבוצה שהוביל; להעמיד את כולם, ולסכם. המנהיג התחיל איתם בנקודה א' ועכשיו הביאם לנקודה ב'; ועכשיו, לקראת פתיחת התקופה הבאה, עליו לכנס את כולם, לסכם את התקופה שעברו יחדיו, לבחון אותה ולערוך חשבון נפש.

ביתר פירוט, ניתן לראות שבכינוסם של ישראל יש שלשה מרכיבים: ראשית, משה מסכם את העבר ועורך חשבון נפש על התקופה המשותפת – כפי שנעשה לכל אורך ספר דברים. שנית, וגם זה לא חדש בספר דברים, הוא מזהיר אותם מהעתיד הצפוי להם, ומהאתגר הניצב בפניהם במעבר לתקופה החדשה בארץ ישראל. שלישית, וזה כבר נעשה בפרשת וילך, משה לא רק משקיף על העתיד, אלא גם מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע. תחילה מיוזמתו, ובהמשך בציווי ה', ובמעמד הזקנים. במסגרת 'העברת המקל', לאחר חתימת התורה הוא כותב את ספר התורה ומוסרו לכהנים; ובמעמר המסירה הוא גם מצווה להקהיל את העם אחת לשבע שנים, על מנת לחדש את הברית עם הקב"ה, ואת המחויבות לתורה.

כפי שציין רש"י, אותו מעמד של "עשה אותם מצבה", חוזר על עצמו גם בהמשך אצל יהושע ואצל שמואל. יהושע כינס את העם כולו לפני הסתלקותו, סיכם את העבר המשותף וערך חשבון נפש; התריע על האתגרים העומדים בפניהם;[1] והעביר את שרביט ההנהגה אל הזקנים. בדורו עשה כן גם שמואל, מי שחתם את תקופת השופטים והעביר את ההנהגה לשאול, הפותח את תקופת המלכים. כבר אז, אחרי עריכת חשבון נפש על העבר, הוא הזהיר את העם מפני האתגרים העתידיים – ואכן שני דורות בלבד החזיקה המלוכה המאוחדת, עד הפילוג בימי רחבעם. כמובן, גלות ממש הייתה רק מאות שנים לאחר מכן, אך תחילת ההידרדרות התרחשה כבר בפילוג.

מעבר בין תקופות איננו שייך רק לעם, אלא נוכח גם בחיים האישיים. כל אחד חווה מעברים בין תקופות שונות – אם זה מילדות לנערות, מנערות לבגרות, מרווקות לנישואין והורות – ובכל אחד מהם, עליו לעשות חשבון נפש על התקופה שעברה, ולראות כיצד יכלכל את צעדיו בתקופה הבאה.

בהקשר זה, של חשבון הנפש האישי במעבר בין תקופות, בולט כמובן ציון יום ההולדת המציין את ההתקדמות האישית של האדם; אך גם המעבר משנה לשנה במניין שנות העולם, גם הוא מהווה נקודת מעבר משמעותית. ממש עכשיו, רגע לפני ראש השנה, ברצוני לדבר על שני מסרים עקרוניים שניתן ללמוד מה"מצבה" שעשה משה, המהווים כלים חשובים עבור ההתקדמות הלאה. האחד עולה מפרשת ניצבים, והשני מפרשת וילך.

הערבות ההדדית בארץ ישראל

בפרשת ניצבים, בולט יסוד הערבות ההדדית. הלוא כך מתחיל ונחתם הנאום הראשון בפרשה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: ...הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". (דברים כ"ט, ט, כח)

לא רק בפתיחה ובחתימה – לכל אורך הנאום מדגיש משה את הערבות ההדדית, את הרעיון שכולנו אחראים אחד על מעשי השני. במסכת סנהדרין, אומרים חז"ל "שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן" (סנהדרין מג:). בנקודת המעבר בין החיים במדבר לחיים בארץ ישראל, מקבלים עליהם בני ישראל ערבות הדדית. במדבר בני ישראל חיו לגמרי תחת ההנהגה של ה', וכל אחד היה יכול להתנהל בצורה עצמאית, לבדו: כל אחד יכול לומר שה' נותן לי ואני מקבל מה' את מה שאני מקבל, ואינני אחראי על האחרים מסביבי; אך בארץ ישראל, המצב שונה. בארץ ישראל כבר יש ערבות הדדית לא רק על הדברים הגלויים אלא גם על הנסתרים. ובאמת, הדבר טבעי, שכן ארץ ישראל היא זו ש"תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, יב), ויש בה גם זריעה וחרישה וקצירה ועניינים מדיניים והנהגה אנושית – בארץ ישראל מדובר כבר במדינה של ממש, ובמצב כזה כבר אי אפשר להתנער מהאחריות לזולת. בכל מדינה, קהילה או קבוצה, אם רוצים להתנהל ביחד חייבים להתמודד אחד עם השני, ולקחת אחריות על הזולת.

בהקשר זה, לפני כמה שנים בני חיפש קהילה שיוכל לשמש בה כרב. בראיונות בקהילות השונות, הוא נשאל על דעתו בנושאים מגוונים – כמו מה דעתו אם המחיצה בבית הכנסת תהיה בגובה מסוים; האם בכיתה ג' הבנים והבנות צריכים ללמוד ביחד או בנפרד; מה דעתו שאישה תשיר "אנעים זמירות" לפני התפילה, אחרי התפילה, או תוך כדי דרשת הרב – וכן על זה הדרך. בני סיפר לי שהוא אף פעם לא ידע מה לענות, כי היו שם אנשים מכל חלקי הקהילה: חלקם ממה שמכונה 'ימין דתי' וחלקם ממה שמכונה 'שמאל דתי' – והוא לא יכול היה לרצות את כולם. אילו היה אומר דבר אחד, חלק היו אומרים שהוא פנאט; ואילו היה אומר דבר אחר, היו טוענים כלפיו שהוא ליברל; כל אחד רצה משהו אחר, "וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית ל"ז, ל).

מה שעניתי לבני במקרה המסוים שלו נשאר בינינו; אבל כאן אציע את תשובתי לשאלה באופן כללי. כשתלמידים באים ושואלים אותי איך להתמודד עם כל מיני מחלוקות בקהילה, אני טוען כך: אם לא אכפת לבני הקהילה שיחיו ביחד כקהילה – אז באמת שכל אחד יעשה את מה שהוא רוצה; היא תקרא בתורה, והיא לא תקרא בתורה; הוא ילך למניין כזה, והיא תלך למניין אחר – וכך יעשה כל יחיד ויחיד. אני באמת לא יודע איך אפשר להסתדר ככה, כשכל אחד עושה את מה שהוא רוצה – אבל אם זה מה שירצו, זה מה שיקרה. לעומת זאת, אם הם רואים חשיבות בחיים הקהילתיים, זה אומר בהגדרה שאף אחד לא יוכל לעשות ככל מאוויי נפשו. כל מדינה, קהילה או קבוצה שמורכבת מכמה אנשים – אפילו היחידה הקטנה ביותר, של בית של איש ואשה – דורשת 'יציאה מהקונכיה': אני לא אקרא לזה פשרה, משום שלמילה הזאת יש יותר מדי קונוטציה של 'נישט א הין נישט א הער', 'פרוה', ואמירה ששום דבר לא משנה – אז לא פשרה, אבל היא כן דורשת השלמה עם דרישותיו של האחד, תוך קבלה של חלקן.

הערבות ההדדית חשובה במיוחד דווקא בחברת שפע, אז אורבת הסכנה מפני "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים ל"ב, טו); כשכל אחד יכול להסתגר בבית שלו – בואו נגיד, בארמון שלו – ולא להסתכל ימינה או שמאלה, לא להראות שום אכפתיות כלפי אחרים. במיוחד במצב כזה, חשוב לחשוב על עם ישראל ברמה הכללית ולא להסתגר לבד.

ברוך ה', אפשר לומר שגם אם איננו מושלמים בכך, יש מי שפועלים בנדון. אינני רוצה לדבר על שום עמותה ספציפית, אך כן אציין שקראתי אתמול שלפי בדיקה שנערכה, סכום הכסף שנתרם לעמותות במדינת ישראל בתקופה הזאת בשנה שעברה בין שניים לשלושה מיליון ש"ח, ואילו השנה בתקופה זהה, שישה מיליון. ברוך ה'. כמובן, כל עמותה מנסה לקדם משהו אחר; כנראה דברים שחלקם מנסים לקדם ושנראים טובים בעיניהם – אחרים יחשבו כדבר איום ונורא. אבל המכנה המשותף לעמותות כולן הוא המוכנות לצאת מאזור הנוחות, לצאת מד' האמות האישיות של האדם, ולדאוג לצרכי הקהילה והמדינה, כל עמותה בדרך שנראית טובה בעיניה. יש בזה ערבות הדדית, וזה קיום של "לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" (דברים כ"ט, יא). משה רבנו אומר לבני ישראל ב"מצבה" שהוא עושה להם, שעליהם להתנהל ביחד כעם; על כל אחד לתרום מיכולותיו לטובת הכלל.

לדעת להתחיל מחדש

בנוסף לערבות ההדדית בפרשת ניצבים, בולט רעיון נוסף בפרשת וילך: האפשרות להתחיל מחדש, ובאמת. בפתח תקופה חדשה, מעבר לחשבון הנפש שצריך לבוא עימה, יש הזדמנות להתחיל מחדש, לשנות דברים שאנחנו רוצים לשנות ולפתוח בטוב. לתקופה חדשה יש להתייחס כאל הזדמנות לפעול על 'דף חלק'; כהזדמנות לחיות בצורה ראויה יותר – ולהתאמץ לנצל את ההזדמנות הזאת ולהיכנס אל התקופה בהתאם. לפעמים, מכח פתיחת התקופה החדשה בנימה טובה, אדם יוכל לשנות דבר בחייו ולהמשיך בדרך הטובה במשך התקופה כולה.

כתוב בספרים – בשם הבעל שם טוב ועוד – שיש להתחיל את היום עם משהו טוב. אינני יכול להבטיח שאם רק פותחים את היום במשהו טוב, כל אותו היום יהיה מצוין; אבל זה בוודאי לא מזיק.

לפעמים, יש להודות, אותה הדרך הטובה שפותח בה לא תחזיק מעמד למשך זמן ארוך – ואף על פי כן, מה"מצבה" שעשה משה, אנו למדים שעצם פתיחת תקופה ברוח של התחלה חדשה היא דבר חשוב ומשמעותי, גם אם אותה התחלה חדשה לא תשרוד. הרי משה רבנו יודע היטב שהעם עומד לחטוא למרות ה"מצבה" שבפרשתנו; הוא יודע היטב שהעם עומד להפר את הברית. כל החצי השני של פרשת וילך מתאר את ההתרחשות העתידית הברורה הזאת:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם...". (דברים ל"א, טז־יז)

משה לא רק התבשר כך מאת ה', אלא אומר זאת לעם בפה מלא:

"כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם". (דברים ל"א, כט)

ואף על פי כן, משה רבנו עושה "מצבה" וכורת ברית מחודשת עם בני ישראל; והוא טורח במשך כל ספר דברים להזכיר לעם שוב ושוב את החובה לשמור את המצוות גם בארץ כנען, ולהיזהר מעבודה זרה.

אנחנו בני אדם וגלוי וידוע שאיננו שלמים: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ). ואף על פי כן, שומה עלינו להשתדל לתקן, מעט מעט, שלב ושלב, ולא לחשוש מן הדרך הארוכה. עלינו לפתוח את השנה הבאה עלינו לטובה בתשובה, בתורה ובמצוות ובמעשים טובים – ועלינו להשתדל להמשיך בכך כל השנה. ושוב, בין כך ובין כך, יש משמעות לעבודת ה' שלנו בימים האלה מצד עצמה; ויהי רצון שנזכה לשוב בתשובה שלמה והקב"ה יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.