כי תבוא | יציבות ותנועה

לא קל לבוא לבית הכנסת בשבת פרשת כי תבוא. אנו נפגשים עם פרשיית הברכות והקללות, המתארת בפירוט את המכות הנוראיות שעשויות לנחות על העם, אם לא יקיימו את התורה. פרשייה זו, היא חלק ממעמד כריתת הברית בין ה' לעם ישראל בכניסה לארץ, כפי שנאמר בסיומה:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כ"ח, ס"ט)

פסוק זה מזכיר לנו כי כבר הייתה כריתת ברית בין ה' לישראל, לאחר מעמד הר סיני (שמות כ"ד). מתבקש לשאול, אם כן – מדוע יש צורך בברית נוספת?

גם את פרשיית הברכות והקללות אנו כבר מכירים מסוף ספר ויקרא (פרק כ"ו). פרשייה זו ניתנה בהקשר של מעמד הברית בסיני[1], משום שברכות וקללות הן חלק מהותי מכריתת ברית. הרעיון של ברית הוא הסכם ובו התחייבות של עם ישראל לקיים את התורה. חלק מן ההסכם כולל את ההשלכות של קיום הברית או הפרתה: ברכות או קללות. אם כן, מדוע בספר דברים צריכים לבצע כריתת ברית פעם נוספת, ולהיפגש שוב עם פרשיית הברכות והקללות?

ב. ברית הארץ

מעמד הברית עצמו מתואר בתחילת הפרשה. שם מוסבר כי יש לעשותה על שני הרים, כאשר הר גריזים מסמל את הברכות והר עיבל את הקללות (כ"ז, י"ב-י"ג).

מעט לפני מעמד הברית מתוארת מצווה פחות מוכרת – כתיבת התורה על אבנים בעת הכניסה לארץ. את הכתיבה יש ללוות בטקס הכולל בניית מזבח והקרבת שלמים ועולות (שם, א'-ח'). גם מצווה זו קשורה למעמד כריתת הברית, שכן היא נעשית בהר עיבל.

אם נשווה זאת למעמד כריתת הברית שהתקיים לאחר מעמד הר סיני, ניווכח בדמיון בין הטקסים:  

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים ל-ה' פָּרִים... וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם..."      (שמות כ"ד, ד'-ח')

גם כריתת הברית בהר סיני כוללת נוכחות של התורה הכתובה וכן מזבח עליו מוקרבים עולות ושלמים. אך ניתן להבחין גם בהבדלים בין שני הטקסים: בהר סיני התורה נכתבת על ספר ואילו כאן על אבנים. בנוסף, שם בונים מזבח ולצידו שתים עשרה מצבות ואילו כאן מזבח העשוי מאבנים שלמות (כ"ז, ו').

מה עומד מאחורי הפער בין שני המעמדות?

נראה כי הבדלים אלו מלמדים על ההבדל המהותי בין הבריתות. הברית הראשונה קשורה לקבלת התורה בסיני. התורה אז לא הייתה מזוהה עם מקום מסוים. היא ניתנה לעם הנודד במדבר, הלוקח עמו את תורתו ממקום למקום. לכן, היא נכתבת על ספר ומוקראת על ידי משה במעמד. יש להתחיל ולקיימה מתוך תקווה כי היא תוביל את העם בנדודיו, עד הגעתו לארצו המובטחת.

לעומת זאת, הברית בפרשתנו היא לא על התורה אלא על הארץ. קיום התורה הופך לתנאי לקבלת הארץ ולהישארות בה. רעיון זה מגולם בכתיבת התורה על האבנים – התורה מפסיקה להיות כתובה על ספר נודד, אלא הופכת להיות רשומה על אבני הארץ. אין גם צורך לקרוא אותה במעמד זה, אלא רק לחקוק אותה על אבני הארץ.

כתיבה זו הופכת להיות התנאי לכך שעם ישראל יוכלו לבוא אל הארץ:

"וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ"       (כ"ח, ג')

היכולת להתגורר בארץ הופכת להיות תלויה בתורה. אם התורה תקויים ישבו ישראל לבטח בארצם, כפי שמתואר בברכות. אם היא תופר, הארץ שעליה חקוקה התורה תרעד מתחת רגליהם והיא תגלה אותם ממנה, כפי שמתואר בקללות. התורה כבר לא נמצאת בשמים או על ספר. היא הופכת לחלק מהותי מהמגורים בארץ.

מכיוון שהברית כעת היא על הארץ, אין גם צורך בשתים עשרה המצבות לשבטי ישראל. הברית הנפרדת לשבטים התאימה לתקופה הראשונית, בה העם היה נפרד לשבטיו. גם בארץ ישב העם לשבטיו, אך מטרת הברית היא ליצור ערבות הדדית בין השבטים ביחס לקיום התורה בארץ. לכן הם מתרכזים סביב מזבח אחד ותורה אחת. מגמה זו מהווה המשך לציווי שהופיע בפרשת ראה, לעבוד את ה' במקום אחד, שבו יבחר ה' (פרק י"ב).

ג. אבנים שלמות

אם נעיין במצוות כתיבת התורה על האבנים, נראה כי היא משולבת יחד עם מצוות בניית המזבח:

"וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ... וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ:

...וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"   (כ"ז, ג'-ח')

הניסוח כאן נראה מוזר: קודם מופיע הציווי לכתוב את התורה על אבנים, לאחר מכן מופיעה מצוות הקמת המזבח מאבנים שלמות ורק לאחר מכן מופיעה שוב המצווה לכתוב את התורה על האבנים. מן הפסוק האחרון, המופיע לאחר הציווי על המזבח, נראה כי הכתיבה צריכה להיות על אבני המזבח עצמו! אכן, בספר יהושע מתואר כי כך נעשה:

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַ-ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל... וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"   (יהושע ח', ל'-ל"ב)

כעת מסתבר כי כתיבת האבנים אינה מצווה כשלעצמה, אלא היא חלק ממצוות המזבח במעמד כריתת הברית. מדוע לשלב בין מזבח לבין כתיבת התורה? כמו כן,  מדוע הניסוח בפרשתנו כה סבוך? קודם מופיעה המצווה לכתוב את התורה בנפרד ואז הקמת המזבח, כביכול על אבנים אחרות. רק בסוף אנו מגלים כי מדובר על אותם האבנים.

מניסוח התורה אנו למדים שיש כאן שני עניינים נפרדים שיש לשלבם. המצווה הראשונה היא כתיבת התורה על אבני הארץ, המסמלת את החיבור בין שמירת התורה לבין הישיבה בארץ. המצווה השנייה היא לעבוד את ה' בארץ, דרך הקמת מקום מקודש והקרבת קרבנות אליו, המסומלת במזבח. אלו שני עניינים הקיימים בנפרד – קיום התורה ופולחן ל-ה'. אולם, שניהם בסופו של דבר מתחברים ומשתלבים עם הארץ – עבודת ה' היא בעצם קיום התורה בארץ. לכן, את שניהם יש לעשות עם אבנים שלמות מן הארץ.

התורה מדגישה כאן וכן בספר יהושע שהאבנים האלו לא היו מסותתות אלא שלמות[2]. האמירה היא שכעת עבודת ה' וקיום התורה משתלבים עם הארץ הפיזית. לו האבנים היו מסותתות, התורה והמזבח היו נעשים על אבן מלאכותית. השימוש באבנים טבעיות מסמל את החיבור לארץ. התורה נכתבת על האבנים שהופכות למזבח ויחד מקיימים איחוד של עבודת ה' חדשה, המקושרת כולה לישיבה בארץ. כך הארץ מפסיקה להיות ארץ רגילה שבה יושבים בנחת. כל הישיבה בה תלויה בעבודת ה' ובתורה החרוטה על אבניה.

ד. מצוות ביכורים

שתי מצוות פותחות את פרשתנו ומופיעות לפני מעמד הברית – מצוות הביכורים ווידוי מעשרות. שתי המצוות הללו מסיימות את נאום המצוות הארוך[3], שהתחיל עוד בפרשת ואתחנן (פרק ה'). לכאורה היה נכון יותר לשייך אותן לפרשה הקודמת, כי תצא, המכילה מצוות רבות – ובכך לסיים את הפרשה הקודמת בסיום נאום המצוות. אם כן, יש לתמוה על מחלקי הפרשות – מדוע "העבירו" את שתי המצוות האחרונות לפרשתנו, העוסקת בכריתת הברית, ולא שייכו אותן לנאום המצוות?

אולם, ייתכן כי ישנה ייחודיות בשתי המצוות הללו, ההופכת אותם ליחידה הקשורה גם לכריתת הברית ולא רק לנאום המצוות.

רובה של פרשיית הביכורים (כ"ו, א'-י"א) לא עוסקת בהבאה המעשית של הביכורים למקדש. לכך מוקדש רק פסוק יחיד (שם, ב'). עיקרה באמירות שעל מביא הביכורים לומר בעת הבאתם, המכונות "מקרא ביכורים" (שם, ג'-י"א). ראשית, כאשר מגיע האדם אל הכהן עם ביכוריו הוא מצהיר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (שם, ג').  אמירה זו נשמעת מוזרה – היא אולי מתאימה לדור הנכנס, המביא את פרותיו למקדש. אולם מדובר כאן על מצווה לדורות! כיצד בעוד כמה מאות שנים, אמור לבוא חקלאי עם פירותיו למקדש ולומר "באתי אל הארץ"?! אבות אבותיו הם אלו שבאו, לא הוא. גם שאר מאמר הביכורים, בו מביא הביכורים מתאר את יציאת מצרים והכניסה לארץ, נאמר בגוף ראשון, כאילו האירועים התרחשו לו באופן אישי:

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה :וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"       (כ"ו, ה'-ט')

נראה, כי במאמר הביכורים מתחיל הרעיון שתואר בהמשך על ידי חז"ל – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים[4]" (משנה פסחים י', ה'). כאשר מביא האדם את פירותיו הראשונים למקדש, הוא צריך לחוש כאילו הוא בעצמו עבר את המאורעות ההיסטוריים הגדולים והם אלו שהובילו אותו לרגע הזה, רגע ההנאה מפירות הארץ.

האדם באופן טבעי אוהב את השגרה, את המוכר והיציב. אנו לא אוהבים טלטלות וסערות מיותרות. אם הן עוברות עלינו, אנו לרוב מתגעגעים ליציבות ולשקט הבטוח. כאשר הסערה מסתיימת, בני האדם מעדיפים לשכוח את מה שהיה ולהנות שוב מן היציבות. אלו תכונות טבעיות שיש בהם גם הרבה טוב, אך יש בהן גם סכנה. שקיעה בתוך שגרה ויציבות עשויה לגרום לניוון רוחני. יש פחות רצון להתאמץ, להתפתח ולחיות חיים דינאמיים, בשל ההישענות על המוכר והרגיל. מצב זה יכול להוביל גם לביטחון עצמי מופרז ולחוסר תשומת לב לאתגרים העומדים לפתחנו. ידוע כי אימפריות נפלו דווקא כאשר היו מבוססות ויציבות. הן שקעו בניוון והתפוררו מבפנים. זוהי הסכנה העומדת גם לפתחם של ישראל. על רעיון זה חוזר משה כמה פעמים בספר דברים[5].

מקרא ביכורים נועד לסייע להתמודד עם סכנה זו ולהשאיר את עם ישראל במתח רוחני. דווקא כאשר האדם נהנה מפירותיו הראשונים, הוא עשוי להרגיש את תחושת היציבות והנינוחות הנעימה שבארץ. אין בכך רע, אך לפני כן עליו לחוש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ועבר את הכניסה לארץ. כך הוא יחווה את העובדה שהישיבה בארץ אינה מהווה תעודת ביטוח. היא לא הייתה מאז ומעולם ברשותנו. היא ניתנה לנו על ידי ה', אך בתנאי שנלך בדרכיו. אם התנאי יופר, גם ההנאה מהפירות לא תימשך לנצח.

כעת, ניתן להבין את הקשר בין מצוות הביכורים לבין מעמד כריתת הברית. שתיהן מכוונות לאותה הנקודה – כדי להיכנס לארץ ולהמשיך להחזיק בה, יש לזכור שהישיבה בה לא מובנת מאליה ותלויה במעשינו. את הקשר בין הדברים אפשר לראות בביטוי החוזר בין הפרשיות. בפרשיית ביכורים נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (כ"ו, א') וכן "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" (שם, ג'). כך גם במעמד הברית: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה... לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ" (כ"ז, ג').

הישיבה בארץ אינה סטטית. יש כל הזמן צורך "לבוא אל הארץ" ובעצם לזכות בה שוב ושוב. עם ישראל צריך להיות ראוי לארץ – רק כך יוכל להמשיך ולבוא אליה. אם הוא יסטה מן הדרך, הוא ייאלץ להפסיק לבוא אליה ולהיפרד ממנה, כפי שמתואר בברית.

ה. וידוי מעשרות

גם מצוות ווידוי מעשרות מבטאת רעיון דומה. בסיום כל שלש שנים, יש לבער את כל המעשרות מן הבית ולתת אותם ללוויים והעניים (כ"ו, י"ב). גם כאן, כמו בביכורים, עיקר המצווה הוא בדיבור. לאחר סיום הבאת המעשרות האדם מתוודה מול ה' כי נתן את המעשרות לפי הכללים (שם, י"ג-י"ד) ולאחר מכן מסיים בתפילה:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, ט"ו)

רש"י מפרש את הקשר בין וידוי המעשרות לתפילה הזו:

"עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם"           (רש"י שם)

וידוי המעשרות והתפילה בסיומו מציגים את ההדדיות הקשורה בישיבה בארץ. עם ישראל צריך לקיים את המצוות ולעשר את התבואה. מנגד, ה' מתחייב להעניק את השפע והברכה של הארץ. זהו בדיוק הרעיון של כריתת הברית – הישיבה בארץ מותנית וכרוכה במעשי העם. בווידוי המעשרות האדם מראה ל-ה' שהוא עשה כנדרש ולכן מחכה לקיום חלקו של ה' בברית, בהבאת הברכות שהובטחו בה.

לאור קריאה זו, ניתן להבין את מיקומן של שתי המצוות הללו בפרשה, כמטרימים את כריתת הברית. אלו מצוות שמסייעות לעם להיכנס לאווירה שיש לשמור עליה בישיבה בארץ – הנאה ויציבות ממנה, לצד שמירה על מתח רוחני מתמיד.

עורך: אורי יעקב בירן