האזינו | 'כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ'- הצופן הסמוי של שירת האזינו

לקובץ וורד>>

א. הַשִּׁירָה הַזֹּאת

בעצם הגדרתו של טקסט כלשהו כ'שירה', מסמן הכותב לקורא כי ערוץ התקשורת ביניהם משתנה. הסיפורת מתארת דברים בצורה רחבה ומפורטת יותר, בעוד השירה מעצם טבעה מגלה טפח ומכסה טפחיים[1]. באופן זה על הקורא לעמול ביתר שאת כדי לעמוד על כוונתו של המשורר. הדבר נכון בכל קטע שירה שהוא, על אחת כמה וכמה בשירת 'האזינו' שהמקרא מצביע מראש על הצורך בלימודה:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט)

שירת הים והבאר, שקדמו לשירה זו, צוירו כהתפרצויות הודאה ספונטניות על אירוע בלתי צפוי. מבחינה זו השירה שלפנינו שונה לגמרי – היא מתוכננת ולא מגיעה כתגובה לאירוע. אולי זו כוונתו של רשב"ם, שעמד על הופעת המונח 'שירה' בהקשר שלנו, וכך כתב בביאורו לפסוק שציטטנו:

"השירה - סידור דברים קרוי שירה" (רשב"ם שם)

גם מבחינות נוספות, הרקע של השירה לפנינו משרה עמימות מכוונת. בפרשה הקודמת המקרא מציין את סיום כתיבת התורה, ללא אזכור כלשהו לשירה:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"   (ל"א, ט')

אז מצווה ה' על משה ויהושע להתייצב באוהל מועד, ומנבא להם את העתידות. ניבוי העתידות מנתב את הנאום לחשוף את השירה, ומסיים בציווי כתיבתה ולימודה. לאחר ביצוע הפקודה, המקרא מציין שוב את חתימת התורה:

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (ל"א, י"ח-כ"ו)

שניות זו גורמת לקורא להתלבט האם השירה מהווה חלק מהתורה, או שהתורה נחתמה קודם.

 

ב. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

כדי לענות על כך נבקש להצביע על היבט נוסף, בו השירה מתייחדת משאר פרשיות התורה. בפרשת וילך קראנו שמשה כילה לכתוב את התורה. מסקירת התורה כולה נגלה רק פעמים בודדות בהם התורה מפרשת שמשה כותב דברים[2], אך לא מצאנו מעולם ציווי מפורש למשה לכתוב טקסט כלשהו, חוץ מלוחות הברית:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות ל"ד, כ"ז-כ"ח)

בראייה ראשונית, המקרים הפוכים לגמרי. הציווי לכתיבת לוחות הברית מנוסח בלשון יחיד, ומיועד לכתיבת הלוחות פעם בודדת. מנגד, הפקודה לכתיבת השירה מנוסחת בלשון רבים, ומיועדת להפצתה ברבים. אך כשנבחן את הסיבה לכתיבת השירה, עולה הקשר ביניהם:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"  (ל"ב, י"ט-ל')

התורה מבקשת למשוך את עין הקורא בחיבור בין התורה לשירה, בתארה כי גם השירה וגם הספר נאמרו\נכתבו "עַד תֻּמָּם". לשירה ולתורה, אפוא, תפקיד מקביל: לשמש עדות לבסיס יציב, המקדם את הבאות.

יתכן אף לומר שהשירה היא המסמך שנבחר לייצג, ברחובה של עיר, את המקור השלם המונח במסתרים לצד ארון הברית[3].

לכאורה, כפי שהזכרנו בשיעור לפרשת 'וילך', החידוש בשירה מסתכם בניסוח ההחלטי ההופך את סימן השאלה המרחף על הפורענות בגין אי-ציות לחוקי התורה, לסימן קריאה. בשורות הבאות ננסה לפענח רמזים שהשירה עצמה משדרת לכיווננו, במטרה להסיר לוט מנדבך נוסף, החושף את חשיבותה.

 

ג. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ

נבקש לטעון כי השירה מתפרשת מתוך עצמה, ולשם כך מוסרת מראש את המפתח לקריאתה:

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לא-לֹהֵינוּ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (ל"ב, ג'-ד')

נשים לב כי בשני פסוקים אלו מכונה הבורא בלא פחות משלושה כינויים! לדעתנו, זהו המפתח ללמוד את השירה כראוי. ממבט זה, ייחשף לעינינו במהלך השירה משחק מתוחכם, המרצד בינות לשלושת הכינויים הללו:[4]

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי... כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲל-ה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ... ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי... וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ: וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵ-ל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי ...וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים... אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת... לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַ-ה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה... לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱ-לֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם... הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"                                          (ל"ב, א'-מ"ג)

בעיון מדוקדק נמצא כי השירה עצמה יוצרת זיקה בין כינויים שונים:

1. וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.
2. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ.
3. כִּי צוּרָם מְכָרָם וַ-ה' הִסְגִּירָם.
4. וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ.

נבקש להניח כרגע למובאה השלישית, אליה נתייחס בהמשך. מהרשימה עולה זיקה חוזרת בין הכינוי "צור" לכינוי "א-ל\הים". הכינוי "צור" הוא תיאור חדש לבורא, שלא מצאנו אותו קודם, המתאר כך את הא-ל מצד חוזקו כסלע\צור:[5]

"על דרך הפשט נקרא הקדוש ברוך הוא "צור" מלשון תוקף וכן (ישעיה נא, א) 'הביטו אל צור חוצבתם', כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקדוש ברוך הוא יסוד העולם"   (רבינו בחיי ל"ב, ד')

מבחינה זו, הזהות לכינוי א-ל\א-לוהים לא מפתיעה, כיוון שהם בעלי משמעות זהה. כך פירשוהו המפרשים במספר מקומות, החל מספר בראשית:[6]

"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א, כ"ט)

אם כן, ניתן לחלק את הכינויים בשירה לשתי קבוצות. באחת נמצא את 'צור וא-להים', ובשנייה ה'.

כעת, נטען שכל השירה סובבת סביב הופעתו של ה' בעולם. לעתים הוא ניכר בעצמותו כ-ה', אך לעתים הוא מופיע בלבושו כ'צור' או 'א-להים'. ננסה לעמוד על המסר הטמון בכך.

 

ד. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

נחזור למובאה שדלגנו עליה קודם, וכעת נטען שדווקא היא בעלת חשיבות מכרעת. אמנם יש לקרוא אותה בהקשרה המלא:

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת... לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַ-ה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים"  (ל"ב, י"ז-י"ט)

במסגרת איומי הפורענות בפרשות האחרונות, התורה תמיד מתרכזת בדו-שיח האילם, המתקיים בין ישראל ל-ה'. העם סוטה מדרך א-לוהיו, נענש על כך, עד שנגאל בצורה זו או אחרת.

עד כאן התורה התעלמה מגורם שלישי בתמונה: אלהי הנכר. אמנם הוא הוזכר, אך רק בתור הנמען לאלו הסרים מדרך ה', ומזדמנים לפתחו.

לדעתנו, כינויו של ה' כ"צור", נועד להכשיר תנאי סביבה מתאימים המאפשרים לסווג את ה' ואת ''אלהי הנכר" באותה קטגוריה, ועל 'אותו מגרש'.

לאורך כל התורה, הסיבה לעבוד אל זר אינה מוסברת, והיא מצטיירת כבגידה ללא טעם ותמורה. הנימוק היחידי המוזכר, מתואר כ'תופעת העדר':

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי"[7] (י"ב, ל')

כעת, ערב פטירת משה, בסיומה של תקופה, התורה מבקשת לקדם את שינוי פני ההיסטוריה. נקודת המוצא הינה בחירתו של ה' בעם ישראל, תוך שהוא מוכיח את השגחתו הגלויה בתנאי מדבר.

אמנם, במבט צופה עתיד, כשהעם מנהל חיים טבעיים בארצו, פני המציאות ישתנו. בדברי ימי עולם יתייצבו מספר אלהים / צורים, הקוראים לאנושות ובכללה 'עם ישראל' לציית להם ולקבל את מרותם. כל עוד השגחת ה' גלויה עמו, אין הצדקה אמתית לסטייה ממנה.

אך לא לנצח זה יימשך כך. מאחר ש-ה' 'נסוג' מבמת ההיסטוריה בגלוי, המגרש לא יוותר שומם, וצפוי מראש כי יצוצו גורמי כוח אחרים הטוענים לכתר. במציאות כזו כביכול עלול ה' להיהפך לעוד צור / אלהים מהמבחר הקיים, וכך עזיבתו תיתפס כמהלך אפשרי ומותאם מציאות:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ"  (ל"ב, ט"ו-י"ז)

השירה אף ממשיכה לקבוע, כי במידה ולא נצליח לעשות זאת בעצמנו, ה' ישיל מעליו את "גלימת ה'צור' " ויוכיח לנו ולעולם כולו כי אך למראית עין נראו בעולם מספר אלהים, בעוד האמת היא ש-ה' הוא הא-להים, אין עוד מלבדו:

וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו..."  (שם, י"ט)

וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"   (שם, ל"ז-ל"ט)

התורה לעולם לא הצדיקה נהייה אחרי אלהים אחרים מבלעדי ה'. אמנם, הניסוח המשווני המסווג על פי אותם מונחים את התנהלות צור ישראל, לעומת התנהלות צור הגויים, מתריע על בלבול אפשרי. על העם להיערך לכך שהסתר פניו של ה' יותיר חלל לתקומת אלהים חלופיים. על העם מוטלת המשימה לשנן לעולם את נקודת הפתיחה שלו, ומדוע התדרדר לעולם בו שולטים 'צור / אלהים'.

בעולם שבו שולטים 'צור / אלהים' ההבחנה בין צורנו לצורם בעין המציאות, תהפוך קשה יותר ויותר. כך לדוגמה, בשעה שהאשורים שולטים בכיפה, נדמה הדבר כי צורם הינו 'צור חסיו בו', הפורש את חסותו על מאמיניו, ומנתב את דרכם אל הפסגה, וכך לגבי אלוהי בבל ועוד. בדיוק לנקודת קושי זו מתייחסת השירה. בעולם בו שורר הבלבול מיהו התקיף השולט בכיפה, התורה מצפה מהעם להיות מסוגלים לחשוף במתרחש לנגד עיניו, את התנהלותו הנסתרת של ה'. עלינו לזכור את נפלאותיו אשר עשה, ולא להתבלבל, גם אם במהלך הדורות נראה שהוא משחק 'למראית עין' כ'צור' או 'אלהים' לצד אחרים, על מגרש ההיסטוריה.

כעת, נביט שוב אל פתיחת השירה ונבין כי מיד עם פתיחתה של השירה, משה מוסר בידינו את מסקנתה:

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לא-לֹהֵינוּ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"  (שם, ג'-ד')

אסור לעם להתבלבל. הקריאה היא לשם ה', הוא א-להינו והוא הצור האמתי שבסופו של חשבון, תמים פעלו.