עיונים בפרשת השבוע עם הרב גד אלדד -
שיעור 29
בהר-בחוקותי | ספר המצוות וספר הברית
קובץ טקסט
א. בהר סיני[1]
פרשת בהר פותחת כך:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" (ויקרא כ"ה, א')
מניסוח הסיום של פרשת בחוקותי, מסתמן ששם מסתיים הדיבור:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כ"ז, ל"ד)
אך הקורא ברצף את הפסוקים מתחילת היחידה ועד סופה, ייווכח, לכאורה, שהיחידה נסתיימה פרק אחד קודם לכן:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (שם כ"ו, מ"ו)
מסתבר שהיחידה נחתמת פעמיים. הכיצד יתכנו שני סיומים לפתיח אחד?!
נבקש לשים פעמינו לעבר מעמד הר סיני עצמו, במטרה להבין את הכפילות המסתמנת בסיום ספרנו.
ב. מעמד הר סיני
לפני מעמד הר סיני, מקדים ה' לישראל את הדברים הבאים:
"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג'-ו')
הבורא מתנה את היחס הייחודי בינו לישראל בשני תנאים: שמיעה בקולו ושמירת בריתו. לאחר מכן, משמיע הבורא את עשרת הדברות. אך לפתע, בסיומה של פרשת משפטים, נתקל הקורא באירוע כריתת ברית שאירעה בסמוך למעמד הר סיני:
"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: ...וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַ-ה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: ...וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: ...וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד, א'-י"ח)[2]
הפרשנים נחלקו בתיארוך המאורע.[3] בין כך או ובין כך, שומה עלינו לחשוף את כוונת התורה, בהפרידה את מעמד הברית ממעמד מתן תורה.
ג. לוחות הברית
במשנה תורה נשנה תיאור מעמד הר סיני:
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד', ט'-י"ג)
כאן, מתואר מעמד הר סיני עצמו כברית. הדבר חוזר בתחילת פרק ה', עובר לציטוט עשרת הדיברות:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (שם ה', א'-ה')
מספר דברים עולה, שכל כולו של מעמד הר סיני היווה כריתת ברית בין העם ל-ה'. תוכנה של הברית הוא עשרת הדברים.
ד. וגם בך יאמינו לעולם
בניגוד לכך, מספר שמות עולה הרושם כי מעמד הר סיני וכריתת הברית עם שני עניינים נפרדים. מטרת המעמד מוגדרת בבהירות:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' " (שמות י"ט, ט')
האירוע מוקדש לביסוס מעמדו של משה כנביא אמת, לשם ציות בלעדי ומוחלט לנבואותיו בעתיד. מטרה זו חיונית לקבלת המצוות שימסור משה בשם ה'.[4]
מתגלה אפוא, כי שני פנים למעמד הר סיני: הנחלת המצוות וכריתת ברית.
ניתן לחדד את ההבדל בין השניים בצורה הבאה. מחד, עשרת הדברות הינם מצוות בסיסיות, אורח חיים ראוי מצד עצמו. ה' מבקש להדריך באורח חיים זה את עמו. מאידך, מצוות אלו מהוות תוכנה של ברית. היותן תוכן הברית, מרוקן את חשיבותן העצמית המוחלטת כמורי דרך. חשיבותן נובעת מכך שהם מהווים נקודת מפגש בין רצונות הצדדים, שעל בסיסם יפרחו יחסיהם.
היות וכך, בספר שמות מוצג מעמד הר סיני כיסוד התורה, ספר המצוות. באופן טבעי, מיד לאחר מעמד הר סיני נמסרים לעם משפטי התורה. הפרדת מעמד הברית נועדה ליצור קריאה שונה לגמרי של מעמד הר סיני עצמו. לפי קריאה זו, המנותקת מקודמתה, מעמד הר סיני מתפקד לא כמסירת מצוות אלא ככריתת ברית. זהו הרושם המתקבל מקריאת התיאור בספר דברים.[5]
ה. סיום כפול לכתיבת התורה
בסוף ספר דברים אנו מוצאים תיאור כפול של אירוע סיום כתיבת ספר התורה:[6]
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: ...וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר:לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: ...כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: ...וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (דברים ל"א, ט'-ל')
אף הציווי לבני לוי שונה בכל אחד מהתיאורים. בתיאור הראשון התורה ניתנת להם, תוך כדי הציווי על קיום "מעמד הקהל". ברם, בתיאור השני מתרכז משה בצווי הלווים על מקום הנחתו של הספר ומטרת מיקומו שם לעד.
לאור דברינו, יתכן שאותו אירוע מתואר משתי זוויות ראיה שונות. התורה, בהיותה המוצר המוגמר של עשרת הדיברות, נושאת אופי כפול ומכילה תוכן כפול: ספר מצוות וספר הברית.
ו. סיום צופה פני עתיד
סיום 'שני הספרים' המגולמים יחד בתורה, משולב במבט אל העתיד. מבט זה 'מסגיר' את אופיו של כל אחד מהספרים המסתיימים:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם ל"א, ט'-י"ג)
בפסקה זו מתואר סיום ספר המצוות. לשם שימור אופיו בעתיד ככזה, העם מקבל ציווי לחדש את מעמד מסירת המצוות כל שמיטה, ולקרוא את התורה במעמד כלל העם, כך שישמרו אותה ויעשוה.[7]
בהמשך, מתואר סיומו של ספר הברית, תוך שילוב סממני הברית עם מבט לעתיד. בהתאם לכך, מוזהר העם מהפרת הברית, תוך ציון גורלו אם חלילה יבחר בדרך זו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: ...וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (שם, ט"ז-כ"ד)
ספר התורה, כספר מצוות, ניתן לכוהנים, וכן לזקנים, ממשיכי דרכו של משה בהרבצת התורה. עם מסירת התורה לידיהם, הם הצטוו בארגון 'מעמד הקהל', שיחזור מעמד הר סיני כנתינת המצוות. ברם, בסיום כתיבת הספר כספר הברית, הצטוו הכהנים לשימו מצד ארון הברית:[8]
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (שם כ"ד-כ"ו)
ז. סיום ספר ויקרא
לאור מה שהצבענו עליו, ננסה לפתור את חידת סיומו הכפול של ספר ויקרא. אף כאן נטען, שבאופן ספרותי זה מנסה התורה לרמוז שהתרחשו שני אירועים במקביל. בעיצומו של אותו 'מעמד הר סיני', אליו מתייחסים פסוקי הפתיחה והחתימה, התבצעה מסירת מצוות, ולצידה נכרתה ברית.
בהתאם לכך, אף סיומו של ספר ויקרא מתנהל בשני מישורים. מסירת המצוות, שהחלה בצווי על השנה שביעית, נמשכת עד לפרשת ערכין בסוף הספר, ועד בכלל. בתווך, כחלק אינטגראלי ממסירת המצוות, מופיעה התניית שכר ועונש, שהיא מסממניה המובהקים של הברית. קטע זה מסתיים באזכור הבריתות הקודמות, כשהעם והא-ל ניצבים משני צדי המתרס.
"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: ...וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה': אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (שם כ"ו, מ"א-מ"ו)
ח. מעמד הר גריזים
עם כניסתו לארץ, מצטווה העם על כתיבת התורה על אבנים, לצד קבלה ציבורית של הברכה והקללה הטמונה בקיום התורה:
"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ... וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ...וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל... אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כ"ז, א'-כ"ח ו-ס"ט)
לאור מה שלמדנו, נוכל להבין את משמעות המעמד במלואו. הברכה והקללה מהווים סימן לכריתת ברית. הרי לנו, מחד, לוחות אבנים שעליהן כתובים דברי התורה והמצווה, ומאידך, כריתת ברית עליהן.
לעינינו נחשף חידוש מעמד הר סיני עם הכניסה לארץ. המסר שהתורה רוצה להעביר הוא, שארץ ישראל היא המקום המתאים לנתינת התורה – משום שרק בארץ יכולה התורה כולה להתגשם. נתינתה המוקדמת לא הייתה אלא הכנה לקיומה המלא בארץ המובטחת.[9] ברור, שלשם קיום מעמד הר סיני המחודש על שלל גווניו, מתבקשים שני פניו: ברית, ולוחות אבנים שעליהן כתובות המצוות.[10]
ט. ספר הברית וספר מצוות
יש לעמוד על יחס דו-ערכי זה בין ה' לעמו. רגילים אנו לדרג את האדם, העושה מצוות מפאת הכרת אמיתתן, גבוה יותר מזה העושה אותן מחמת יראת העונש או אהבת שכרן. ממבט זה, ערכו של ספר המצוות נעלה יותר מספר הברית, הטומן בתוכו התראה לגבי העונש הצפוי למפיריה.
ברם, בראיית היחס בין העם לא-לוהיו, מתקבל מבט הפוך לגמרי. "ספר המצוות" מבטא יחס של מצווה לעומת מצווים. מזווית זו, ברור שיש הבדלי מעמדות בין הצדדים, שכן המצווה (הבורא) הוא השולט בכיפה. ברם, כריתת הברית היא שונה במהותה, ולכן כה מחודשת. בברית, ישנם שני צדדים המתחייבים זה לזה בחיוב הדדי.[11] מכאן ואילך נמנעת מכל צד האפשרות לחזור בו מחיוביו.
קיומה של ברית בין ה' לעמו מעלה את מעמד העם לאין ערוך מזה שרכש לעצמו כמקיים את מצוותיו. מעתה, הקדוש ברוך הוא כביכול מחויב לעם, וזכותו של העם לדרוש ממנו את זכויותיו במידה ומילא את חובותיו.
על מעמד רם זה עמדו חז"ל במספר מקומות. לדוגמה, בסיום פרשת וידוי מעשרות, על המילים "השקיפה ממעון קדשך" (דברים כ"ו, ט"ו), ביאר רש"י:
"עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כ"ו, ג') אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" (רש"י דברים כ"ו, ט"ו)[12]
[1] מבוסס על מאמרי בכתב העת "שמעתין" (מס' 141-142, גליון מוגדל).
[2] אף המפרשים על פסוקי ההקדמה לעשרת הדברות שציטטנו (שמות י"ט, ה'), הבינו את המילים "ושמרתם את בריתי", כמתייחסות לברית שתוארה בסוף פרשת משפטים (אבן עזרא, וכן משמע מרש"י. ועיין עוד ברמב"ן).
[3] רש"י (פסוק א') סבור שהדבר התרחש קודם מתן תורה, בעוד הרמב"ן (שם) סבור שהתרחש לאחריו במקום שנכתב.
[4] לעניין זה ייחד הרמב"ם את הפרק השמיני בהל' יסודי התורה.
[5] ברם, אנו מבחינים שבכל תיאור מוזכר ברמז הפן המקביל לו. כבר ציטטנו את פסוקי ההקדמה לעשרת הדברות בספר שמות, המצהירים על נכונות לכריתת ברית, אם כי פן זה נמוג בהמשך הפרק. במקביל, בשיאו של מעמד הברית, המופיע במנותק, מבקש ה' ממשה לעלות לקבל את "לחת האבן, והתורה והמצוה, אשר כתבתי להורתם" (שמות כ"ד, י"ב). כך הוא אף בספר דברים (ד', י"א-י"ד), שם מתואר המעמד ככריתת ברית, ובנוסף, מזכיר משה כי באותה הזדמנות ציווה ה' אותו ללמד חוקים ומשפטים. עיין עוד שם ה', כ"ד-כ"ז.
[6] לעניין זה התייחס הרמב"ן (דברים ל"א, כ"ד) והספורנו (שם, ט' ו-כ"ו).
[7] על אופיו זה של מעמד הקהל עמד הרמב"ם בהלכות חגיגה (ג', ו'):
"וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
[8] לטענתנו, בכוונה תחילה מכונה כך הארון, בעוד במקומות אחרים מצאנו שהוא נקרא אחרת (שמות כ"ה, כ"א-כ"ב) :
"וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
ועיין עוד במאמר שהוזכר בהערה הראשונה.
[9] למעשה, זו הייתה התכנית המקורית של הקדוש ברוך הוא, להסמיך את מתן תורה לכניסה לארץ, אלמלא חטא המרגלים.
[10] אף האזכור לבניית מזבח באבנים שלמות, ללא הנפת ברזל, מכוון אותנו לצווי הראשון בעניין, מיד בסיום מתן תורה (שמות כ', כ"א).
[11] רבותינו התלבטו בפשר הצורך בכתיבת שכר ועונש בתורה, בעוד השכר האמתי, הרוחני, אינו מוזכר במפורש (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ט'. ספר העיקרים מאמר ד', פרק מ', וכיוון לדבריו המהרש"א, קדושין לט' ע"ב, ד"ה שכר מצווה).
ברם, לאור מה שלמדנו, מתבאר שחלק זה נצרך לכותבו כחלק אינטגראלי מ"ספר הברית", שנחתם בין העם לא-לוהיו. ככל הסכם, נכלל בו סעיף קביעת השכר לשומריו או העונש למפריו. דברינו יכולים לנסוך משמעות חדשה בדברי ספר העיקרים, עיין שם.
[12] עיין עוד ברש"י, דברים כ"ט, י"ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)