השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת דברים ה'תשפ"ב. סיכם איתן סיון, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

הברכה

בספר דברים נפתח נאומו של משה לבני ישראל – ובו הוא מכין אותם לקראת הכניסה לארץ. בנאום, נסקר מגוון רב של נושאים שהמודעות להם, תסייע בכניסה לארץ. אך לפני פירוט הנושאים השונים, מקדים משה ומתייחס לברכת הקב"ה לישראל שיירשו את הארץ ויזכו לצאצאים רבים:

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". (דברים א', ח־יא)

משה מכריז כי הארץ שייכת לבני ישראל, וכי הקב"ה דואג להם ומאשרר שיקבלו את שהובטח בעבר. בתיאור הברכה לבני ישראל, הוא מציין את הריבוי הגדול שזכו לו בני ישראל, ומדמה אותם לכוכבי השמים. על דימוי זה, מקשה מיד רש"י על אתר:

"והנכם היום ככוכבי השמים – וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא שישים רבוא?!                     
מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים". (רש"י דברים א', י)

אמנם רש"י עצמו הסביר בתשובה שהכוונה לכך שקיומם של בני ישראל נצחי כמו גרמי השמיים; אך נראה שניתן לדלות כמה תובנות נוספות מדימוי זה, השופכות אור על מהותם של בני ישראל.

 

הדימוי לחול ולכוכבים

קשה לדבר על ברכה הקשורה לגרמי השמיים, בלי להיזכר בברכתו של ה' לאברהם אבינו בפרשת לך לך:

"וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". (בראשית כ"ב, טז־יז)

כבר אברהם אבינו נתברך בכך שצאצאיו יהיו רבים ככוכבי השמיים; אלא שאצלו, ניתן דימוי נוסף: כחול אשר על שפת הים. אם נחפש מכנה משותף לשני הדימויים, מלבד הכמות הרבה שהם מייצגים, ניתן להצביע על כך שבשני המקרים מדובר ב'כלל': כשם שלגבי החול אשר על שפת הים, איננו מתייחסים לכל גרגיר וגרגיר בנפרד, אלא לחול כמכלול שלם, כך גם אדם פשוט שצופה בכוכבים יראה אותם כמכלול אחד עצום, מבלי להתעכב על הפרטים השונים.

לאור זאת, מסתבר שהברכה שניתנה לאברהם כוללת שני היבטים. מעבר לכמות הצאצאים הרבה, מובטח לו שזו תהיה קבוצה מאוחדת ומגובשת. זה כוחם של בני ישראל. ומסיבה זו, גם אין טעם לנסות למנות את העם, משום שאיכותו באה לידי ביטוי כאשר הוא פועל כמכלול, ולא כאוסף אקראי של פרטים.

לפי זה, מובן גם במה חטאו של דוד שציווה על יואב למנות את העם למרות התנגדותו:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל". (שמואל ב כ"ד, ב־ד)

המפרשים מביאים כמה הסברים להבנת הבעייתיות הגדולה במניית העם, שבעטיה נענש דוד, כאשר ניתן לזהות שני כיוונים מרכזיים. יש שהסבירו שספירת עם ישראל כשלעצמה היא מעשה בעייתי; ולעומתם, יש שהסבירו – תחת ההנחה שהמנין היה לקראת מלחמה – שיש בכך הוכחה שדוד מאמין שהכוח הצבאי איננו נובע מהקב"ה.

נראה שבשורשם, שני הכיוונים נובעים מעיקרון זהה – כלל ישראל ומשמעותו. סירובו של דוד להכיר בכוחו של עם ישראל ככלל, וניסיונו לפרק אותו לגורמים, מביאים לכך שייענש, ולמגפה רבה בעם.

דוד המלך מבין מיד שחטא, ופועל לתקן מקום מיוחד שבו יתקבצו יחד כל ישראל: הוא קונה מארונה היבוסי את הגורן, על מנת לבנות שם את בית הבחירה, בית המקדש שבו יתאחד העם כולו.

 

התיקון האישי

בחלק מהשנים, ט' באב חל בשבת (פרשת דברים), ואז התענית נדחית ליום ראשון, י' באב. בשבת זו, נוהגים שלא להתאבל בכלל – ועל פניו יש בכך משום ביטול מסוים לא רק של האבלות, אלא מן 'יציאה' ליממה משלושת השבועות ועניינם. אלא שעיון מדוקדק יותר במשמעותה של תקופה זו, מעלה שאין הדברים כן. משום שגם בתענית ט' באב יש שני מרכיבים: האבלות והצער על השבר והחורבן; ובמקביל, גם חשיבה על קבלה לעתיד ותיקון. בשבת שחל בה ט' באב, אכן איננו עוסקים כלל בשבר ובצער – אך בהחלט ניתן וראוי להתייחד ולחשוב על התיקון לשבר שאירע לכלל ישראל.

גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?

כדי לענות על כך, נדרשת מאיתנו התבוננות כנה – מה היחס שלנו לאנשים אחרים מעם ישראל שנמצאים סביבנו אבל שונים מאיתנו, הן במראם הן בהשקפותיהם: האם אנחנו מתייחסים אליהם כאחינו למרות הפערים, או שאנו מנתקים קשר מכל מי שרחוק מאיתנו?

רק באמצעות עיסוק בשאלות הללו, יוכלו להתעורר תהליכי תשובה בעם ישראל, שיביאו לתיקון השבר הגדול ביותר שחווה – אבדן הברכה שניתנה לאברהם שעם ישראל יהיה רב ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, אך גם יהיה מאוחד כמותם. בתקופת 'בין הזמנים', אנו חוזרים הביתה, לסביבה שבה גדלנו, שיש בה אנשים רבים ומגוונים – יותר מהאנשים בישיבה יש להודות. עלינו להתייחס לכולם בסבר פנים יפות, ולתרום לתיקון השבר שנוצר בעם.

יהי רצון, שמתוך כך יתקיימו בנו ברכותיו של ה' שאמר משה בפרשת בדברים – שנזכה לרבות ולפרוץ, מתוך אחדותנו וקרבתנו זה לזה. תיקון שנאת החינם והשסע בעם, יוביל בעזרת ה' לבניין בית המקדש במהרה בימינו, שיעמיק את הקשר גם בין כלל ישראל ובין בוראו.

עם שיחה זו הסדרה יוצאת ל"בין הזמנים". - צוות האתר