השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת דברים-חזון ה'תשע"ז. סיכם איתי וייס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

"איכה אשא לבדי"

שבת פרשת דברים קרויה 'שבת חזון', והיא אחת השבתות היחידות שנקראות על שם ההפטרה שקוראים בהן. בהתאם לאופי התקופה, נוהגים לקרוא במנגינת מגילת איכה את הפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א', יב) שנמצא בפרשה, וגם חלקים משמעותיים מההפטרה (ישעיהו א', א-כז).

בעוד המנהג לקרוא במנגינת איכה אכן מתאים להפטרה שכוללת נבואת חורבן, על פניו קריאת הפסוק בפרשה במנגינה זו, אינה מתאימה. כדי להבין מדוע, נראה נא את הפסוקים הסובבים אותו:

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". (דברים א', יב-טו)

בפשטות, הפסוק פותח את תיאור מינוי השופטים, שבפרשת יתרו מתואר דווקא באופן חיובי בהחלט, ועל כן מעט מתמיה שקוראים במנגינת איכה דווקא את הפסוק הזה. עם זאת, מקריאה מדוקדקת יותר נראה שהפסוקים שכאן אינם מכוונים למינוי השופטים שבפרשת יתרו, אלא לחטא המתאווים שבפרשת בהעלותך:

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר י"א, י-יב, יד).

החזרה על שורש נש"א ביחס לעם, ובוודאי האמירה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה", הן בוודאי אלו שנרמזות בפרשתנו, בפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".

אחרי שעמדנו על המקבילה הנכונה לפרשתנו – חטא המתאווים ולא מינוי השופטים – עדיין שומה עלינו לברר מהו הקשר בין פרשיית חטא המתאווים לבין החורבן: מה הקשר בינה לבין "אֵיכָה"?

דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני המדרשים הבאים שנראה מיד.

חטא אדם הראשון

המדרש הראשון, קושר בין הנאמר בפרשתנו לאדם הראשון, ומשווה בין לשון "אֵיכָה" ובין הקריאה "אַיֶּכָּה":

"א"ר אבהו בשם ר' חנינא: כתיב 'והמה כאדם עברו ברית'. 'המה' כאדם הראשון: מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו 'איכה'... שנאמר 'ויקרא ה' א-להים אל האדם ויאמר לו איכה', 'איכה' כתיב.  
אף בניו הכנסתים לא"י, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם 'איכה'... שנאמר 'איכה ישבה'. (בראשית רבה בראשית י"ט, ט)

מה החידוש בהשוואה לחטא אדם הראשון? מה הרעיון היסודי שנלמד מחטא עץ הדעת? נדמה שאת החידוש יש לנסח כך: יסוד כל חטא בבריחת האדם מעצמו, וכדבריו "וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג', י). נדמה לו לאדם שהוא בורח מהקב"ה, אך הקב"ה תמיד נוכח. זהו גם ביאור הגמרא שאומרת שאדם שמרגיש שיצרו מתגבר עליו, "ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ" (קדושין מ.): עטיית השחורים וההתרחקות אמורות להעמיד את האדם בפני האבסורד שבחטא – בשעה שהוא חוטא, הוא בורח לא מה', אלא מעצמו.

שאלת "אַיֶּכָּה?" אמורה להציב בפני האדם מראה. זו קריאת השכמה לאדם לחזור לעצמו. אלא שכאשר אדם איננו מקשיב לשעון המעורר, ממילא מתעורר צורך להשתמש באמצעים קיצוניים יותר כדי להעיר אותו. זוהי כוונת הרמב"ם שכותב בתחילת הלכות תעניות (א', ג) שכאשר לא זועקים ומריעים בעת צרה "הרי זו דרך אכזריות", והקב"ה 'חייב' לנהוג ביד תקיפה יותר. כשלא עונים לקריאתו של הקב"ה, "אַיֶּכָּה", התוצאה ההכרחית ממילא היא "אֵיכָה", חורבן.

חטא המתאווים

מדרש אחר פותח פתח להבנה נוספת:

"שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר 'איכה אשא לבדי' וגו', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין: אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה'. (איכה רבה א', א)

המדרש מעמיד על רצף היסטורי אחד את קריאות ה"אֵיכָה" של שלושה נביאים, וביניהם אמירתו של משה. כפי שראינו בתחילת הדברים, הכוונה לדבריו של משה בעקבות חטא המתאווים, ולא למינוי השופטים בפרשת יתרו.

מה מייחד את חטא המתאווים? ראשית, שעד לחטא זה העם ביקש דברים חיוניים כמו לחם ומים. גם אם התלונה הורתה על חוסר ביטחון או בעיה באמונה, הבקשות כשלעצמן היו לגיטימיות. ברם, חטא המתאווים כשמו כן הוא, תאוותני. תאווה היא דבר אישי, לכל אדם יש תאוות משלו. שנית, באותו חטא העם "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" (במדבר י"א, י), לשבטיו, והיה לא מאוחד – בניגוד למצבו עד אז במהלך המסע במדבר. אם כן, שתי בעיות ייחדו את חטא המתאווים: רדיפת התאווה והפירוד.

ההשלכה הישירה של מצב שבו כל אדם דואג לעצמו ולתאוותיו, היא המצב המתואר בהפטרתנו:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". (ישעיהו א', כא-כג)

החברה מידרדרת לשחיתות מוסרית בעקבות רדיפת התענוגות והתאוות של כל יחיד ויחיד. מכאן הדרך עד לחורבן, עד לאותה קריאת "אֵיכָה" של ירמיהו, היא קצרה מאוד.

סיום

הדברים אינם נכונים רק לימי החורבן, אלא אף לימינו אנו. עד למלחמת ששת הימים, עם ישראל היה מאוחד סביב רעיונות לאומיים, סביב עזרה הדדית ואתגרים מדיניים. מאז, פשתה בקרבנו הנטייה לדאוג לעצמנו ומשפחתנו, הנהייה אחר הנוחות והמותרות.

דווקא בימים אלו, שמעורבים בהם צער וכאב על העבר, ומתוך כך תענית ותשובה עם הפנים לעתיד, עלינו למצוא דרכים להשיב את המשימות הלאומיות הגדולות למקום משמעותי בשיח הציבורי. עלינו ליצור מצב שבו חלקים נרחבים מעמנו מעוניינים לפעול למען מטרות משותפות לטווח ארוך, למען תיקון עולם. כל אחד מאיתנו נדרש לענות לקריאת "אַיֶּכָּה", המפעמת בנו כחברה, וכך נפיק את הלקח מימים אלו, מזעקת "אֵיכָה".