וישלח | יעקב מול הסכנות מבחוץ ומבפנים

השיחה ניתנה בליל שבת וישלח ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי איתן סיוון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

הפרשה שלנו היא אחת מארבעת הפרשות שעוסקות בחיי יעקב – ויצא, וישלח, וישב וכן ויחי. בעוד שבפרשות האחרות יעקב נמצא במצב סטטי (ויצא – גלות בחרן, וישב – ישיבה בארץ ישראל, ויחי – גלות מצרים), אצלנו כמעט כל הפרשה עוסקת ביעקב ומשפחתו במצב של נדודים ותנועה ממקום למקום. מצב זה של תנועה תמידית מאפשר להתבונן על דמותו של יעקב באופן טהור ומזוקק יותר – במנותק מההקשר הספציפי של חרן, כנען ומצרים, יעקב בפרשתנו פועל באופן 'עצמאי'.

ומעיון בסיפורים השונים בפרשתנו, נדמה שאחת התכונות הבולטות של יעקב בה היא חוסר בטחון, תחושות של ספקות וחששות.

השגחה מרוחקת

הפרשה נפתחת בפחדו הגדול של יעקב לקראת המפגש עם עשו:

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (בראשית לב, ז-יב)

בהמשך הדברים, יעקב נקלע למאבק באמצע הלילה עם איש המתגלה כמלאך; לא מסופר לנו במפורש על תחושותיו לאורך המאבק, אך בסופו הוא קורא למקום המפגש 'פניאל', ומנמק:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: (שם, לא)

כלומר, תחושתו של יעקב עם אור הבוקר היא "וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" – אחרי פחד וחשש לאורך המאבק בלילה.

דוגמה אחרונה שנביא לעניין תחושת הארעיות והפחד של יעקב היא תגובתו למתקפת שמעון ולוי על שכם:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (שם לד, ל)

יעקב אינו מתייחס כלל לעצם פעולתם של שמעון ולוי – לא לרצונם לחלץ את דינה ולא לדרך בה הם עשו זאת – אלא רק מוטרד מתגובתם של הסובבים, שיסכנו אותו ואת משפחתו.

נדמה שנכון להזכיר בהקשר זה את מחלוקתם המפורסמת של הרמב"ן והראב"ע[1] בנוגע למעמדם הכלכלי של שלושת האבות.

על פי הרמב"ן "היו האבות כולם כמלכים", בעלי עושר וכבוד; ואילו ראב"ע קובע כי האבות היו לעתים גם עניים מרודים – וגם העושר הרב שמסופר שהיה להם היה עשוי לאבוד בעקבות משברים שונים. מעניין לראות כי ההוכחות של רמב"ן לשיטתו הם פסוקים מאברהם ויצחק, ואילו ראב"ע מסתמך בעיקר על מעשיו יעקב כהוכחה לדלותם של האבות.

נראה שניתן לחלק בין שלושת האבות בעניין זה: חייהם של אברהם ויצחק היו חיים מלאי השראה אלוקית גלויה, אשר התבטאה בין השאר בעושר רב ומורא של שאר האנשים מהם. כך לדוגמה עולה מדברי אבימלך מלך גרר, בבקשו לכרות ברית עם יצחק:

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה': (שם כו, כח-כט)

אי אפשר להתעלם מכך שהקב"ה נוכח בחיי אברהם ויצחק בצורה גלויה. יצחק מוצא בארות ובונה שערים בתקופה בה כל הארץ נמצא בתקופת צנע קשה, וברור לכל כי יש לו הצלחה על טבעית; ואברהם מביס אימפריות עולמיות וכל העמים מסביב מברכים אותו.

לעומתם, ליעקב אין את אותה ההילה. הוא מתקשה לא פעם ולא פעמיים, והגויים שסביבו לא חשים מורא כלל וכלל; כך עולה לדוגמה מדברי לבן ליעקב, אחרי שרדף אחריו והשיגו:

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (שם לא, כט)

לבן אינו ירא לפגוע מיעקב באופן טבעי, אלא רק בזכות ציווי מיוחד מה' הוא חס עליו. יעקב הוא מושא לרדיפה, והוא מנתב את דרכו מצרה לצרה – בין עם אנשים זרים שעלולים לפגוע בו, והן במשברים מול ילדיו.

הרמב"ן לקח את הכלל 'מעשה אבות סימן לבנים' ככלל יסודי לכל סיפורי האבות[2] – במעשיהם הם משקפים ומהדהדים את המאורעות שיקרו לכל עם ישראל; ונראה שללא עוררין חייו של יעקב מייצגים את חיי היהודים בשנות הגולה – השגחה רחוקה, תחושת פחד מהסביבה המאיימת והרבה קשיים.

אך דווקא לאור הקשיים הרבים אנו נחשפים לגדולתו של יעקב, אשר לא מפסיק להאמין ב-ה' ולקרוא בשמו. דווקא ממנו יוצאת השושלת המרשימה שמתחילה באופן רשמי את עם ישראל.

חטא שמעון ולוי

תחושת הנדודים וחוסר ההיאחזות בקרקע בפרשתנו לא מתבטאת רק בהתנהגותו של יעקב, אלא גם בהתנהגותם של בניו – שמעון ולוי. בעת התיישבותם בשכם שכם אונס את דינה, ושמעון ולוי באים לקראת חמור ומציעים לו להתחתן עם דינה אם רק ימול כמוהם. לאחר ששכם מסכים למול אותו ואת כל עירו, שמעון ולוי מנצלים את חולשתם של אנשי העיר ועולים עליהם בחרב.

אנחנו פוגשים כאן ניצול ציני של מצוות המילה ושימוש מופרז במרמה וכוחניות. נשאר רק לתמוה: איך בניו של יעקב אבינו – איש תם ויושב אהלים – מתנהגים בדרך שכל כך לא תואמת את התנהגותו של אביהם? נראה כי יש לענות על תשובה זו דרך הדמויות בסיפור – יעקב בעצמו, וכמובן שמעון ולוי.

נתחיל בהסבר התנהגותם של שמעון ולוי, שממבט ראשון נדמית לנו חסרת פשר. אמנם אנחנו מכירים סיפורים על ילדי האבות שסוטים מדרך הוריהם – ישמעאל, שבסוף חזר, ועשו – אך אצל בני יעקב אין זאת כך, הם הולכים בדרך אביהם ללא פיצול אמיתי או אופי מאופיין ונפרד. מכך נראה כי מה שהביא אותם לחטא לא נבע מיסודות אישיותם, אלא ממה שעבר עליהם בימי הילדות והנערות.

יש להיזכר בדמויות ששמעון ולוי פגשו במהלך חייהם: בצעירותם שמעון ולוי גדלים בחרן אצל לבן סבם, שהיה רמאי וגנב, אדם שלא בוחל באמצעים על מנת להשיג את מה שהיה מעוניין בו (כפי שאנחנו רואים במרמה שעשה ליעקב עם לאה, ושנית בנוגע לשכרו של יעקב). שמעון ולוי כילדים רואים את הלגיטימיות שלבן נותן למעשים לא מוסריים, ולומדים ממנו.

לאחר הבריחה מחרן, שמעון ולוי נפגשים עם דודם עשיו – איש כוחני ואלים. גם ממנו הם מקבלים דוגמא רעה לאלימות ושחיתות מוסרית. ההשפעה הזרה על שמעון ולוי מחלחלת לתוך האישיות שלהם – ובסופה הם רוכשים לעצמם מאפיינים שראו בלבן ועשיו.

מעשה ההונאה בברית המילה ורציחת תושבי העיר מזעזע את יעקב ומראה לו צד אפל בשמעון ולוי. יעקב גוער בהם על התנהגותם שעשו, גם מהצד הביטחוני – שעכשיו האומות יהרגוהו, אך גם מהצד המוסרי:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: (שם לד, ל-לא)

יעקב כלל לא טורח לענות לשמעון ולוי – בתשובתם הוא רואה כי הם מלאי זעם ואלימות; אך בדבריו להם לפני מותו, הוא מותח ביקורת חריפה ביותר:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (שם, מט ה-ז)

מעבר להבנת חטאם של שמעון ולוי, נראה כי יש לתמוה גם על יעקב – איך יכול להיות שמעשה שכזה יצא מתחת לידו? נראה כי יש להבין את נקודת מבטו של יעקב:

יעקב ברח לחרן, ושנים על גבי שנים כל רצונו היה לחזור אל ארץ ישראל. בהגיעו אל ארץ ישראל, והתיישבותו באלון מורה – נדמה ליעקב כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. תחושת ההצלחה מובילה לשאננות בשכם, וגורמת לו להעלים עין מהתנהגותם של הבנים. אכן לאחר החטא ובתגובה לו, ה' דורש מיעקב לדאוג לכך שבניו לא יהיו מושפעים מהתרבויות הזרות אשר ספגו לאורך השנים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (שם לה, א-ב)

אחרית דבר

כפי שכבר הוזכר, נראה כי ביעקב יש דמיון רב לעם ישראל לאורך השנים – העם שעובר תלאות רבות, והשגחת ה' עליו אינה השגחה גלויה, אלא השגחה יותר רחוקה ונסתרת. אך עם כל האיומים החיצוניים יעקב התמודד ויצא מהם בשלום, ודווקא בתוך ביתו התגלעו חטאים ומתחים שיצרו סיכון אמיתי להמשכיות המשפחה בדרך הנכונה.

נקודה זו היא חלק ממסר כללי אשר עולה מספר בראשית: עם איומים חיצוניים ניתן להתמודד, אך איום מבפנים יכול למוטט את הבית. נראה כי גם בזמננו, אמנם אנחנו מוקפים באיומים חיצונים אך עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית כלפי התנהגותנו המוסרית. צריך לבחון היטב את יחסינו לעמים הזרים המקיפים אותנו, ולהישמר מהשפעות של מקורות זרים המעודדים אלימות כדרך חיים ואידאולוגיה.

[1] בדבריהם על בראשית כה, לד.

[2] בפירושו על בראשית יב, ו.