וישלח | שמעון ולוי אחים: על מעשיהם של בני יעקב

 

א. הריגת אנשי שכם

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת"    (ל"ד, כה-כט)

בפסוקים אלו מתארת התורה את מעשיהם של שמעון ולוי בשכם, בתגובה למעשה הנורא שעשה שכם בדינה אחותם. לכאורה מעשיהם של שמעון ולוי מעוררים תמיהה – האם כך צריך להיות דינם של אנשי שכם כולה?! הרי רק שכם הוא שחטא ולא כל אנשי העיר!

שאלה זו העסיקה את רבותינו הראשונים, ומצאנו כמה כיוונים בתשובה עליה.

הרמב"ם תלה את עונשם של אנשי שכם בביטול אחת משבע מצוות בני נח:

"וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו..." (רמב"ם מלכים ט', י"ד)

מצוות דינים, לדעת הרמב"ם, כוללת את החובה להושיב דיינים בכל פלך ופלך. מכיוון שאנשי שכם לא רק שלא דנו את שכם אלא אף ניסו לסייע לו בלקיחת דינה על ידי ברית המילה, נתחייבו בני העיר כולה מיתה.

הרמב"ן בפירושו לפרשה מקשה על דברי הרמב"ם צרור קושיות:

"ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם. ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בא-להים והצילם"  (רמב"ן ל"ד, י"ג)

ואכן, מ'ברכתו' של יעקב לשמעון ולוי נראה שמעשיהם היו שלא כמידת הדין! לכן מציע הרמב"ן הבנה אחרת במצוות דינים:

"ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז.) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:)"   (שם)

להבנתו, 'חושן משפט' של בני נח דומה מאוד לזה של ישראל ועל כן אין עונש על ביטול העשה של הושבת דיינים – אלא אך ורק על האיסורים הנכללים בדיני המשפט.

אם כן, עדיין עומדת בעינה השאלה בה פתחנו – מדוע שמעון ולוי אכן עושים מעשה בעייתי זה?

ממשיך הרמב"ן ומציע שאנשי שכם חטאו בחטא אחר משבע מצוות בני נח:

"ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים י"ב, ב') על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם י"ח, ט'), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא י"ח כ"ז)"    (שם)

עבודה זרה וגילוי עריות היו מנת חלקם של אנשי שכם, כמו שמוכיח הרמב"ן מן הפסוקים. אם כן, יש כאן, לכאורה, עילה מוצדקת להריגתם. אלא שגם חטאים אלו, לדידו, אינם סיבה מוצדקת דיה לפגוע באנשי שכם:

"...שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין"   (שם)

לכאורה לדברים אלו מסכים גם הרמב"ם, בסיום ההלכה שהובאה לעיל:

"ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם"   (רמב"ם מלכים ט', י"ד)

אולי לדבריו צריך לומר, שאכן היה מעין 'בית דין' לאנשי שכם על ידי בני יעקב.

הרמב"ן, על כל פנים, בוחר בדרך אחרת להסבר מעשי שמעון ולוי – ואכן רואה מעשים אלו באור שלילי בעקבות דברי יעקב:

"אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (מ"ט, ה')"  (רמב"ן שם)

ביסוד המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן עומדת השאלה האם לדון את שמעון ולוי לכף זכות או כף חובה במעשה זה. על פניו יעקב אבינו מספק את התשובה בפרשת ויחי כאשר במקום לברך את שמעון ולוי בוחר יעקב דווקא לומר להם דברים קשים:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"         (מ"ט, ה'-ז)

ממילא פירוש הרמב"ם, המנסה להצדיק את שמעון ולוי, קשה להולמו.

ב. לקיחת השלל

על קושי נוסף שעולה משני הפירושים אותם הציעו גדולי רבותינו הראשונים מצביע רבינו אור החיים הקדוש:

"ו-ב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם"   (אור החיים ל"ד, כ"ה)

פסוק אחד בלבד מתאר את הריגת העיר שכם, ואילו שלושה פסוקים שלמים מקדיש התנ"ך לבזיזת השלל.

ביזת השלל מעלה בכל מקרה שאלה גדולה – הרי במקומות רבים מצאנו שביזת השלל אסורה! כך מצאנו איסור ביזה במלחמת מדין (במדבר ל"א), בדין עיר הנידחת (דברים י"ג, ט"ז-י"ח), ביריחו (יהושע ו'-ז'), במלחמת שאול באגג (שמואל א', פרק ט"ו) ובמגילת אסתר (ט').

באופן כללי ניתן לומר כי המלחמות הללו הן מלחמות שעיקרם יד ה' ומטרתן אינה כיבוש שטח אלא צו ה'. כראיה לכך שהן אכן נעשות כחלק מצו ה' אנו מנועים מלקחת את השלל. לקיחת השלל גורמת ל'נגיעות' בקיום המצווה על טהרתה שכן מעורבת בה גם הנאה אישית. כך מסביר הנצי"ב בהעמק דבר את איסור לקיחת השלל מעיר הנדחת:

"ונתן לך רחמים. דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל: א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב' שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג' שנעשה קרחה ומיעוט בישראל.

על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. ונתן לך רחמים – מדת רחמים" (העמק דבר דברים י"ג, י"ח)

להבנה זו, גם לקיחת השלל היא חלק מחטאם של בני יעקב. אם כן, יש לעיין כיצד נסביר את לקיחת השלל ותיאורו הנרחב בתורה, בין לפי ההסבר שרואה בהריגת אנשי שכם חטא, ובין לפי ההסבר שרואה זאת כמצווה.

ג. אונס ומפתה

מתוך העיסוק בשאלה זו מציע רבינו לראות את הפרשה כולה באור אחר, כזה שאכן מצדיק את שמעון ולוי ועם זאת מסתדר הן בפשטי המקראות והן בנבכי הש"ס והראשונים. רבינו הולך בכיוונו של הרמב"ם, אך מתוך הבנתו של הרמב"ן – להבנת אור החיים אכן אנשי שכם חטאו במצוות 'דינים', אך לא מכיוון שהם לא דנו את שכם, אלא מכיוון שהם עזרו לו בגזילתה של דינה:

"עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש: ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה"   (אור החיים שם)

בדיני אונס ישנו את הפן של דיני עריות בעבירה, אך קיימים גם פנים נוספים: א. מימד הגזל – לקיחת גופו של אדם בניגוד לרצונו ושימוש בו בעל כרחו. ב. הפגיעה הפיזית, המחייבת תשלומי בשת ופגם.

 רבינו רואה את בני שכם כשותפים למעשה העבירה וממילא כך הוא מבאר בצורה בהירה את לקיחת השלל:

"עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם – אשר טמאו את דינה אחותם פירוש דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד"   (אור החיים ל"ד, כ"ה)

רבינו מדייק כאן דיוק פלא בפסוק. התורה מתארת את לקיחת השלל בצורה הבאה:

"בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם"    (ל"ד, כ"ז)

את המילים: "אשר טמאו אחותם" ניתן להבין כתיאור של אנשי העיר (ראה רד"ק למשל), אך רבינו רואה כאן סיבה ללקיחת השלל.

הבנה זו שופכת אור גם על קושי נוסף בפסוקים. בתחילת הפרשיה מוזכרים רק שמעון ולוי, ואילו לאחר מכן כל 'בני יעקב' באים על החללים. מתוך הבנתו של רבינו השינוי הזה מתבאר:

"בני יעקב באו וגו'. פירוש כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו' כי נוגע הבושת לכולן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה בתולה וז"ל 'רואין בית דין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו' וכמוהו חייב לשלם' ע"כ, והאחים בכלל המשפחה לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולן ויבוזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בושתם ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע" (אור החיים ל"ד, כ"ז)

אכן בחלוקת השלל היו כל האחים שותפים, שכן חיוב האונס הוא כלפי המשפחה כולה.

ד. היסודות ההלכתיים – מודה בקנס וקים ליה בדרבה מיניה

כדרכו בקודש דבריו של רבינו מבוססים הן בפשטי הפסוקים והן בסוגיות התלמוד על פרטיהן ודקדוקיהן. בדברי חמור אבי שכם אל יעקב ובניו רואה אור החיים דיון הלכתי שלם:

"וידבר חמור וגו'. אומרו לאמר, אולי שנתכוין לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אומרו תנו וגו':

או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס כדתנן (כתובות מא.) האומר אנסתי פתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו ע"כ, לזה אמר לאמר שכם בני וגו' פירוש כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס" (אור החיים ל"ד, ח')

ההבדל בין שני הפירושים של רבינו נעוץ בשאלה האם חמור קיבל עליו את הדין בעקבות מעשי בנו או נתכוון לפטור את בנו, אך גם הוא 'מודה' באשם. אלא שאם הפירוש השני נכון, אזי אכן יש כאן דין מודה בקנס שפטור – וכיצד בני יעקב יכולים לקחת את השלל? גם על כך משיב רבינו על פי הסוגיא בכתובות:

"וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט"     (שם, כ"ה)

אמנם ההודאה פוטרת מהקנס, אך אין היא פוטרת מחיובי הממון של בשת ופגם שנקבעים לפי ערך המבייש והמתבייש (משנה כתובות ג', ז') ועל כן שיעורם כאן גדול מאוד.

רבינו מתייחס לסוגיא הלכתית נוספת. אם נקבל את דבריו שאנשי שכם נהרגו על הגזל, לכאורה שייך כאן דין 'קים ליה בדרבה מיניה', האומר שכאשר אדם מתחייב שני עונשים על אותו מעשה הוא נידון בחמור שבהם בלבד. מכיוון שאנשי שכם נהרגו, מבחינה הלכתית הם נפטרים מחיוב התשלום! כאן מגייס רבינו לטובתו את דברי התוספות בעירובין שכתבו:

"ומשום קם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר דלא שייך גבי עכו"ם"   (עירובין סב. ד"ה בן נח)

לאור זאת כתב רבינו:

"והגם שדנו בהם משפט מות לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מיניה"  (אור החיים ל"ד, כ"ז)[1]

על שאלה זו היה ניתן להציע גם תשובה אחרת. רבינו מניח שהגזילה כאן היא בעצם מעשה האונס של דינה, ועל כן הוא מגדירו כ'גזל שלא ניתן להישבון'. אולם, היה מקום להציע שהגזילה אינה באונס של שכם אלא בהחזקת דינה בתוך ביתו של שכם עד שבני יעקב הוציאוה. על פי זה יש כאן שני מעשים נפרדים, ובעיית 'קים ליה' שוב אינה קיימת.

ה. יחסו של יעקב למעשה בניו

גם בפשטי הפסוקים נראה כי ישנו מקום משמעותי להבנת רבינו. כאמור, הניסיון 'להצדיק' את שמעון ולוי במעשה שכם לכאורה מתנגש ישירות בדבריו של יעקב אביהם בפרשת ויחי:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט, ה'-ז')

בפשטות, יעקב מבקר כאן את מעשיהם של שמעון ולוי בפרשתנו (ראו רש"י, פסיקא זוטרתא, אבן עזרא, רד"ק ועוד). אך אם אכן כנים הדברים, מתעורר קושי גדול. בפרשתנו עצמה כל הביקורת של יעקב על מעשי שמעון ולוי מסתכמת בביקורת פרקטית מעשית ולא בטענה מוסרית:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"  (ל"ד, ל')

בנוסף, הפרשייה מסתיימת בתשובתם של שמעון ולוי שלכאורה מתקבלת:

 "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"   (שם, ל"א)

אם אכן יעקב רואה פגם מוסרי כה גדול, האם לא נכון לבקר את שמעון ולוי מיד לאחר מעשיהם? מדוע צריך לחכות עד מיתתם?!

לאור זאת מבין רבינו שאכן דבריו של יעקב בפרשת ויחי כלל לא מוסבים על מעשיהם בשכם, אלא על מכירתם את יוסף:

"אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף..."   (אור החיים מ"ט, ו')

נראה כי יסוד הדברים במדרש בראשית רבה:

"התחיל קורא שמעון ולוי אחים, אחים דפחתא, אמר להם אחים הייתם בדינה דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו" (בראשית רבה צ"ט, ו')

בפרשתנו אכן שמעון ולוי נקראו אחים, ולפי המדרש הם אכן היו אחים לטובה, שמעשיהם נבעו מדאגה לאחותם – כפשטות המקראות. אלא שלאחר מכן, כאשר אח מאם אחרת נזקק לעזרה ותכונת האחוה של שמעון ולוי עמדה במבחן, הכישלון היה מוחלט. תלונת יעקב אינה על מעשיהם בשכם אלא דווקא על ההנגדה בין ההקרבה הגדולה שהם עשו למען אחותם מאימם, לעומת השנאה הגדולה לאחיהם מאם אחרת.

[עורך: אורי יעקב בירן]