ויצא | יעקב ורחל - בראשית כט

נתמקד ביחידה הבאה (פס' א-יד):

(א)וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: (ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ: (ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: (ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן: (ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: (י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: (יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: (יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:

מכמה מקומות בפרשה נראה כי הפגישה בין יעקב לרחל אינה עוד פגישה בין אנשים אלא בין אנשים שההשגחה ייעדה זה לזה. נביא לכך שתי דוגמאות בעלות אופי משותף ועוד דוגמא בעלת אופי שונה. הדוגמה הראשונה מן השתיים היא זו שעולה מפס' ו. בדיוק ברגע שיעקב מדבר עם הרועים ושואל אותם ללבן אחי אמו בדיוק באותו רגע באה רחל בתו עם הצאן. התזמון כאן מושלם. אם לא די באזכור הפרט הזה בפס' ו התורה שבה ומדגישה אותו בפס' ט: "עודנו מדבר עמם ורחל בתו באה עם הצאן".

הדוגמה השניה היא סביב תיאור גלילת האבן מעל פי הבאר שבפס' י. הכתובים קודם לכן מדגישים כמה פעמים שהאבן היתה גדולה (פס' ב) ושלא ניתן היה להזיז אותה כי אם בכחות משותפים של כמה אנשים (פס' ח). ולפתע פתאום ניגש יעקב לאחר שהבחין ברחל וגולל את האבן מעל פי הבאר. יש מפרשים שראו בכך את כחו הגדול של יעקב[1] (רש"י, רשב"ם) אמנם בהחלט ניתן לראות במעשהו זה של יעקב מעשה יוצא דופן גם בקנה המידה של יעקב עצמו, אותו יעקב הילד הקטן והחלק של אמא פתע פתאום מקבל כחות של אגד שלם, אם לא נקבל את דברי רש"י ורשב"ם נאלץ לומר כי בוודאות היה כאן מעשה נסים של ממש. קביעה כזו מצטרפת לדוגמה הראשונה שאכן פגישתם של יעקב ורחל אינה סתמית אלא מלווה בהשגחה אלהית[2].

דוגמה נוספת, מכיוון אחר, נמצאת בפס' יא:

 וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

המנהג לבכות בעת הנישוקים הוא אכן מנהג של קרובים כפי שמובא בדבריו של רבינו בחיי על בראשית פרק כט פסוק יא:

 וישא את קולו ויבך - מנהג הקרובים בפגישה.

אמנם אם נדייק יותר נאמר שהמנהג אינו סתם מנהג של קרובים אלא מנהג של קרובים שהתראו בעבר ועבר זמן רב מאז שהתראו לאחרונה. כמו למשל המפגש המרגש בין יעקב לעשו שמתואר בספר בראשית פרק לג ד:

 וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ

או למשל המפגש בין יוסף לאחיו כפי שהוא מתואר בספר בראשית פרק מה פס' יד-טו:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:

למרות שיעקב לא ראה את רחל מעולם הוא מסוגל לבכות בעת פגישתם כאילו הכירו בעבר. אין ספק שגם נקודה זו מעלה אצלנו את התחושה שאכן הזוג שלפנינו מיועד זה לזה.

עוד נקודה מעניינת שזוקקת ביאור, נובעת מן ההשוואה המתבקשת בין המפגש של יעקב ורחל בפרשתנו למפגש אליעזר ורבקה בפרק כד. בשני הסיפורים הנערה רצה הביתה ומספרת למשפחתה כי האיש שפגשה במעיין הוא קרוב שלהם. אלא שלעומת רבקה שרצה לבית אמה "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית כד כח) רחל רצה דוקא אל אביה "וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ". חלק מן המפרשים הסבירו זאת בצורה פשוטה – בשעה שרחל פגשה את יעקב לא היתה אמה בין החיים. כך מסביר רש"י (לפס' יב) בשם המדרש:

ותגד לאביה - (ב"ר) לפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לו:

הרמב"ן לעומתו מסביר זאת בכך שיעקב היה קרוב לאביה ולא לאמה:

ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו, כי אמה מה לה ומה תעשה לו, אבל רבקה הראתה את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות:

אנו בדרכנו נציע תשובה אחרת: מהרבה בחינות אין ספק שהנערה קרובה יותר לאמא וכפי שכבר כתב זאת רש"י בפירושו על בראשית פרק כד פסוק כח:

לבית אמה - דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן ואין הבת מגדת אלא לאמה:

אמנם בשורה התחתונה, מי שאחראי על קידושיה ונישואיה הוא אביה. כפי שהדבר מוזכר במקומות רבים וגם אצל רבקה מי שהחליט שרבקה 'תהי אשה לבן אדניך' הוא לבן ובתואל (עי' שם פס' נ) וכמו שמוזכר במשנה מסכת כתובות פרק ד משנה ד:

הָאָב זַכַּאי בְבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בַּכֶּסֶף בַּשְּׁטָר וּבַבִּיאָה. וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיה:

רחל רצה דוקא אל אביה, באופן טבעי היה עליה לרוץ לבית אמה אמנם רחל רואה במפגש עם יעקב יותר ממפגש קרובים כי אם במפגש שיכול להוביל גם לנישואיה עם יעקב[3] וכל היא רצה אל אביה. ואכן לבן רץ אל האיש, כנראה מתוך זכרון עמוק של הפגישה שהתרחשה שנים קודם לכן עת בא אליעזר וביקש את רבקה לבן אדונו. אין ספק שחז"ל ראו קשר בין הפרשיות וזה כנראה מה שהביא אותם לדרוש את המדרש הבא (בראשית רבה פרשה ע פסקה יג):

ויהי כשמוע לבן וגו' אמר אליעזר פסול הבית היה דכתיב ויקח העבד עשרה גמלים זה שהוא אהובו של בית עאכ"ו וכיון דלא חמי אפילו אפיסתיקתי ויחבק לו אמר דינרים אינון ואינון בחרציה וכיון דלא אשכח כלום וינשק לו אמר דלמא מרגליות אינון ואינון בפומיה וכיון דלא חמא כלום א"ל יעקב מה את סבור ממון אתית טעין לא אתית טעין אלא מילין ויספר ללבן:

לבן סבר כי אכן יעקב בא לבקש את רחל, וככזה מן הסתם הצטייד באבנים טובות ומרגליות כפי שהצטייד בכך אליעזר עבד אברהם. אמנם יעקב בא בגפו וידיו ריקות. ייתכן שמה שהביא את חז"ל להאריך בתיאור המביך הזה, חוץ מן ההשוואה המתבקשת לאליעזר, הוא הניתוח הבא:

אכן נראה כי יעקב ורחל מיועדים זה לזה, גם הקב"ה מסובב כך את הדברים וכך גם מרגישים בחדרי ליבם. אמנם מה שמונע מהם להגשים את אהבתם הוא זה שלבן לא מוצא יהלומים בכיסיו של יעקב, לא רק לבן מצר על כך בעיני חז"ל כי אם גם יעקב:

לפי שבא בידים ריקניות אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום.

מדוע בא יעקב בידיים ריקניות? חז"ל מצביעים בבירור על הסיבה:

לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו א"ל מה אעשה לציווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת:

לא נתעמק כרגע בסיפור שמספרים חז"ל אמנם כוונתם ברורה. יעקב בא בידיים ריקות מכיון שהסתכסך עם עשו. איזה אבסורד! הרי יעקב גנב את בכורתו ואת ברכתו של עשו הברכה שבה הובטח לו לכאורה:

(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:  (כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

ליעקב בשעה זו אין דגן ואין תירוש ובמקום 'ישתחוו לך בני אמך' הוא נאלץ לברוח מאחיו – מעשו.

הסתכלותם של חז"ל מתבהרת: הרי יעקב מכל מקום, בין אם היה גונב את הברכות ובין אם לאו, היה צריך לנסוע ללבן בכדי לשאת את בנותיו.

דבריה של רבקה ליצחק בסוף פרק כז:

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:

לכאורה עומדים בפני עצמם, במיוחד לאחר מה שמתואר פרק קודם לכן:

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

ולכן, גם יצחק מצוה את יעקב בראשית פרק כח:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:

גם הדוגמאות שהבאנו בראשית דברינו מצביעות על כך שהזיווג בין רחל ליעקב הוא אמיתי ומתוכנן, רק שעתה יעקב נאלץ לבקש את ידה של רחל כשהוא רדוף ואין בידו דבר ובשל כך נאלץ להשתעבד ללבן בכדי לשאת את בנותיו. לא רק שגניבת הברכות לא סייעה ליעקב, היא אף הרחיקה את גורלו ממנו. זו היא קריאתם של חז"ל.