יצחק וישמעאל; תורת משה והאיסלם

בדף קשר 1788 פרשת וירא תשפ"ד הובאו על כך דברים חשובים שאמר מוה''ר עמיטל זצ''ל בשיחה לפני התקיעות. עניות דעתי שונה בכמה מן הפרטים, וכאן נדון בהם.

א.

חז''ל דנים לרוב את ישמעאל בן אברהם בדרשנות ביקורתית:

... דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק האמור כאן אלא עבודת כוכבים שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבודת כוכבים רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין צחוק האמור כאן אלא גילוי עריות שנאמר בא אלי העבד וגו' לצחק בי מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגנות ומענה את הנשים ר' ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו...  ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק. (תוספתא סוטה ו', ג).

הם באו להצדיק בכך את הכרעת הקב''ה לטובת דרישתה של שרה לגרש את האמה ואת בנה. בדרשות אלו הם לא נתנו דגש לנאמר בכמה מן המקראות:

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. (בראשית ט''ז, יא)

וַיִּשְׁמַע אֱ–לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ–לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ–לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. (שם כ''א, יז-יח)

קצת נראה, שעיון בהמשך המקראות מצדיק מבט יותר סלחני על ישמעאל:

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.  (שם כ''ד, סא-סב)

מסתבר, שהגר, כשתעתה במדבר באר שבע, כוונה את פניה לבאר לחי רואי, המקום שברחה אליו מפני שרי לפני שנולד ישמעאל. שם היו לה מים ויכולת לשבת שם, ושם נגלה עליה מלאך ה' והבטיח לה את עתידו של ישמעאל בנה. נראה שהגר אחרי שילוחה תעתה מעט בדרכה, ולא ראתה את הבאר שפניה היו מועדות אליה, עד שה' פקח את עיניה והיא זיהתה את באר המים, באר לחי רואי, ושם ישבה.

מפסוקינו נראה, שיצחק, אחיו החורג של ישמעאל, התיישב סמוך אליו, ואפשר שהשניים חיו בשלום, יצחק כחקלאי ובעל עדרים וישמעאל כבעל גמלים, השולט בדרכי התחבורה במדבר ומוביל סחורות ואנשים, והם יכלו לשתף היטב פעולה^[1].

אפשר שקיום הרמוני זה נרמז בביטוי 'וישכם אברהם בבוקר', המופיע הן בשילוח ישמעאל והן בעקדת יצחק; כשני שעירי יום הכיפורים, היה להם ייעוד שונה בתכלית – האחד להיות משולח המדברה והשני שדמו יובא לפני ולפנים – אך לאחר ההפרדה וההבחנה ביניהם, יכלו לשכון יחד באחווה.

נראה, ששיתוף הפעולה בין השניים עשוי לבוא לידי ביטוי במדרש חז''ל על ישמעאל שעשה תשובה:

הכי א"ר יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר: ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו ... אלא מדאקדמיה - אדבורי אדבריה, ומדאדבריה - שמע מינה: תשובה עבד בימיו. (בבא בתרא ט'ז:)

הגמרא לומדת שעשה תשובה מכך שישמעאל הסכים שיצחק יקדם לו בפסוק. למעלה מזה נראה, מעצם שיתוף הפעולה של ישמעאל עם יצחק בקבורת אברהם אביהם במערת המכפלה, ליד שרה, ובלא שישמעאל יבקש לקוברו ליד הגר.

עוד בימי אברהם, חז''ל דורשים שקטורה היא הגר, שיצחק השיא אותה מחדש לאביו ושמעשיה נאים כקטורת. למדרש זה בסיס רחב במקראות ולא נאריך כאן.

ויצחק בא מבוא ... ולאיכן הלך, לבאר לחי ראי, הלך להביא את הגר.  (בראשית רבה פרשה ס')

... הגר היא קטורה שכתוב ביצחק ויצחק בא מבא באר לחי רואי ... מכאן אתה למד שהיא הגר, דבר אחר למה נקרא שמה קטורה שנאים מעשיה כקטרת.  (תנחומא חיי שרה ח')

העובדה שבימי התנאים מצאנו לפחות חמישה כוהנים גדולים וחכמים שנקראו בשם ישמעאל מצביעה גם היא על קו זה.     
 

ב.

דרך זו אינה מתיישבת כלל עם יחסו הבוגדני של האסלם לתורה ולשומריה, בני ישראל. מוחמד אבי האסלם נאסף ברחמים, לאחר שגורש ממכה, בידי השבטים היהודיים בעיר מדינה (היום בערב הסעודית), ובבית מדרשם למד את עקרונות תורת משה. כעבור זמן קצר הורה לשחוט את כל הגברים היהודים שהיו בעיר, והדברים ידועים. המוסלמים רדפו את היהודים במקומות רבים ובעיקר לקראת אמצע ימי הביניים בעת שלטון המואחידון. יחסם ליהודים ידע מעלות ומורדות, ולרוב היה טוב מיחסם של הנוצרים ליהודים, גם בעת ההשפלה הגדולה שהשפילו את היהודים בארצות שלטונם, אך הוא לא היה יחס שהצדיק אהבה גדולה לאסלם, וגם לא המשך למערכת היחסים התקינה שתיארנו לעיל בין יצחק לישמעאל. האומנם בטלה בדורנו משמעות השורשים ההיסטוריים?

לעניות דעתי, הנקודה הרופפת בשאלתנו היא הנחת הקשר בין האסלם ומאמיניו לישמעאל בן אברהם. ה'מסורת' על הקשר לישמעאל בן אברהם הקיפה את מוחמד עצמו, אך לא את כל שבטי הפגאנים במדבר הערבי שהפכו במהרה למאמיניו. מוחמד ניסה בכל מאודו לחבר את דתו אל המסופר במקרא ואל העם היהודי שאצלו למד את עיקרי התורה, והוא בחר בישמעאל בן אברהם שהיה שוכן המדבריות 'מחוילה עד שור'. שם נולדה המסורת על 'עקדת ישמעאל', על המפגש בין מוחמד למשה ועל עליית סוסו 'בוראק' השמימה בהר המוריה ודברים רבים נוספים. כל אלו אינם מעידים על קשר אתני גניאלוגי בין שוכני המדבר לבין ישמעאל בן אברהם, אף שקשר זה היה מקובל על כמה מחכמי ימי הביניים כרמב''ם והרמב''ן. השנאה של האסלם ושוכני המדבר לתורה ולשומריה הייתה שנאה דתית ולא שנאה לאומית. היא הפכה בתמיכה ובהאצה מיוחדת על ידי חאג' אמין אל חוסייני, ידידו האישי של אדולף היטלר, לשנאה אנטישמית-עמלקית, בפרעות תרפ''ט, וברצון להקים תאי השמדה כמו באושוויץ גם בארץ ישראל אחרי שתיכבש בידי רומל הגרמני. משם המשיכה למזימותיו של נאצר ערב ששת הימים ולהתעללות הנוראה שהייתה בשמחת תורה האחרון ביישובי עוטף עזה ובסביבתם.

הקשר לישמעאל נותר כאמור, רופף מאוד. האסלם הוא דת של מאמינים בהתגלות מסוימת, ובכך הוא דומה לנצרות ומחקה אותה. האסלם אינו לאום. תורת משה היא היחידה שניתנה לאומה, לבנים לאבות ואמהות משותפים ולהיסטוריה משותפת (עם יכולת הצטרפות אליה), והיא היחידה המהווה ברית שנכרתה בין אומה לא—לוהיה, ברית על כל משמעויותיה, ולא רק אמונה בהתגלות.     
 

ג.

מכאן לשלושה הבדלים יסודיים (וודאי שלא היחידים) בין תורת משה לבין האסלם, הבולטים במחלוקת הקיימת היום:

א. מכיוון שאנו אומה ולא רק 'אמונה', המחויבות שלנו לבני האומה שלצערנו אינם מאמינים בו יתברך, היא מחויבות גדולה מאוד, ובה טמון עומק המשמעות של 'כל ישראל ערבים זה בזה'. לשון אחרת: החלוקה בין 'מאמינים' ל'כופרים' היא חלוקה משנית ביחס לחלוקה בין 'יהודים' ל'גויים'. באסלם החלוקה המרכזית היא בין 'מאמינים' לכופרים'.

ב. הצטיירותו של הא—ל אצלנו כמי ש'מחויב' לברית, ושהאדם הוא שותפו לברית, שונה מהצטיירותו של הא—ל באסלם ככל יכול הרומס באכזריות שלא תאומן את כל מי שאינו מקבל את תנאיו לאמונה, וכפי שנאמרו על ידי 'נביאו', כביכול. לאדם כ'שותף' לברית יש מקום אחר מול א—לוהיו מאשר לאדם שכל כולו התבטלות מוחלטת לכוחו של א—לוהיו כמו באסלם. ממילא בתורת משה ההתרכזות בה', הוי''ה, בעל המידות, גדולה מההתרכזות בשם א—לוהים – בעל הכוחות.

ג. הרמח''ל פותח את ספרו הטהור 'מסילת ישרים' במילים הבאות:

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.  (תחילת פרק א')

מגמה דתית מעין זו, הגמול בעולם הבא, קיימת גם בנצרות ובאסלם. ההבדל שהדגיש מוה''ר עמיטל בשיחתו הנ''ל בין התענוג הגשמי המודגש באסלם לבין התענוג הרוחני של קרבת א—לוהים ברמח''ל הוא הבדל גדול וחשוב מאין כמותו. לעניות דעתי הוא אינו הבדל מספק, ועדיין דבריו של הרמח''ל תלויים ועומדים מול שאלתו החריפה של הראי''ה קוק^[2], על חושנו המוסרי הנסלד מאהבת התענוג שמזכיר הרמח''ל. אך הרמח''ל עצמו, כבר בפרק א', ובעיקר בשער החסידות (י''ט) מדגיש היטב את מטרת האדם העיקרית לקרב את העולם לבוראו, לתקנו ולעשות בכך נחת רוח ליוצרו. מעשה העקדה שעליו קראנו זה עתה מוכיח היטב מגמה זו, ואם להתבטא כלשונם של אדמורי''ם לא מעטים בשיחותיהם על הפרשה, אברהם היה מוכן להקריב גם את העולם הבא שלו (כשופך דמים) כדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

מסירות הנפש הרבה שמקיימים עתה בגופם ובנפשם לוחמינו בעזה ובגבול צפון, הם ובני משפחותיהם, אינה כדי לזכות בשכר בעולם הבא (ושכר זה הם יקבלו בע''ה), אלא כדי לתקן את עולמנו ולעשותו טוב יותר, ובלשוננו שלנו (וללשון זו מן הסתם יסכימו רבים מהם אך לא כולם), לקרב את העולם בכלל ואת עם ישראל בפרט קודם כול לעצמו ובעקבות כך גם לאביו שבשמים. 

[1] השערה אחרונה זו היא של מו''ר הר''י בן נון.

[2] אורות הקודש ג', מגמת העדן והטוב העליון, עמ' קס''ז.