ויחי | האחדות המשפחתית

א. יעקב והדחייה המשפחתית

תלאות יעקב ומשפחתו מגיעות בפרשתנו לסוף טוב. המשפחה אמנם גלתה למצרים, אך נשארה מלוכדת. לראשונה בספר בראשית אנו פוגשים משפחה הנשארת שלימה וממשיכה כולה את מסורת אבותיה. גם אברהם ויצחק הקימו משפחות, אך הם לא הצליחו לשמר את המשפחה כולה ולשניהם נולדו ילדים שפנו לדרך נפרדת.

גורמים שונים הובילו לשימור המשפחה, למרות כל הקשיים. יוסף והאחים עברו שינוי גדול, כל אחד מכיוונו, והצליחו לחזור לחיות בשלום^[1]. בפרשתנו, יעקב חוזר לקדמת הבמה ועסוק בפרידה מבניו. כפי שנראה, לצעדים של יעקב לאורך הפרשה יש גם כן חלק מרכזי באיחוי הקרעים המשפחתיים. 

יעקב עבר בחייו טלטלות רבות, כאשר חלק ניכר מהן התרחשו בשל המתחים המשפחתיים שלתוכם גדל. התחרות בינו ובין עשיו הייתה גורם משמעותי בחייו והתחילה כבר בלידתם, בעת שהחזיק בעקבו של אחיו.

המתח הלך והתעצם והגיע לשיאו בסיפור גניבת הברכות. בנקודה זו המשפחה התפרקה – יעקב נאלץ לברוח לשנים ממושכות בבית לבן. גם לאחר שחזר יעקב לכנען, נשמר מרחק ביניהם (ל"ג, ט"ז-י"ז), עד שעשיו החליט לעזוב את הארץ מפני יעקב אחיו (ל"ו, ה').

סביר להניח כי חוויות קשות אלו השפיעו על חייו של יעקב ועל האופן בו ניהל את משפחתו. בתחילת סיפור יוסף ואחיו, נראה כאילו הדינמיקה המשפחתית משוחזרת שוב. בדומה לאביו שהעדיף את עשיו, יעקב גם כן מעדיף את יוסף. כפי שהתרחש אז, אחד הבנים יוצא לגלות בעל כורחו והמשפחה מתפצלת.

אולם, הפעם לסיפור יש סוף טוב. בפרשתנו יעקב מצליח לכנס את כל בניו לפני מותו ולברכם. אין זה אומר שיעקב מפסיק לאהוב את יוסף אהבה יתירה. בפרשתנו ניכר כי הוא נותן יחס מיוחד ליוסף, כאשר הוא מעניק לו שתי נחלות בארץ – לאפרים ומנשה. כמו כן, יעקב נפרד באופן אישי מיוסף בשיח ארוך ומפורט (פרק מ"ח), לעומת פרידה קצרה מכל אחד משאר הבנים (פרק מ"ט). אך העדפה זו אינה מפרקת כעת את המשפחה.

כיצד המשפחה נשארה בשלמותה? מדוע אהבתו היתירה של יעקב ליוסף והיחס המיוחד אליו לא יצרה פירוק, כפי שהתרחש במשפחות הקודמות של האבות? השוואה בין התנהלותו של יצחק להתנהלות יעקב לפני מותו, עשויה לשפוך אור על הדברים. 

ב. ברכות יצחק

כזכור, יצחק חש כי מותו מתקרב ולכן ביקש לברך את עשיו (כ"ז, ב'). הפרשנים נחלקו בשאלה מה היתה תכניתו של יצחק בהענקת הברכות לעשיו. הרמב"ן סבר כי יצחק תכנן כי רק עשיו ימשיך את ברכת אברהם ואת ההתנחלות בארץ (רמב"ן שם, ד'). האברבנאל, לעומת זאת, סבר כי יצחק היה מעוניין ששני הבנים ימשיכו את הברית, אך ההנהגה תהיה בידי עשיו, שנראה מתאים לכך.

נראה כי פשט הכתובים תומך יותר בכיוון השני. עיון בתוכן ברכתו של יצחק (שניתנה בטעות ליעקב), מראה כי אין בה התייחסות לברית עם ה' או לזכות על הארץ:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (שם, כ"ח-כ"ט)

ניתן לראות כי הברכה כוללת רק הבטחה לשפע חומרי ולהנהגה על שאר המשפחה – "הוה גביר לאחיך". אין כאן נסיון לדחוק אח אחר, אלא רק לתת לעשיו, החזק יותר, את ההנהגה על יעקב^[2].

לאחר מכן, כאשר יצחק שולח את יעקב לבית לבן, הוא מברך אותו בברכות המשמעותיות יותר – ב"ברכת אברהם" ובירושת הארץ:

"וְאֵ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם" (כ"ח, ג'-ד')

יצחק מברך כך את יעקב, בלי קשר לסיפור 'גניבת הברכות'. מכך נראה כי יצחק כלל לא חשב להוציא את יעקב מן הברית. המחלוקת בינו לבין רבקה היתה רק בשאלה מי הראוי להנהיג. אולם, המתח הרב שנוצר סביב שאלה זו הוביל בסופו של דבר לפירוק המשפחה ולכך שעשיו הפגוע, נדחה ממנה.

הבעיה המרכזית במשפחת יצחק ויעקב היתה קשורה בקשיי תקשורת ובפערים גדולים בין חלקיה^[3]. יצחק ורבקה לא השכילו לשבת יחד ולשתף פעולה בשאלה מי ראוי להנהיג. רבקה אף לא הצליחה להעביר לו את הנבואה שקיבלה עוד בהריון ושחזתה כי הצעיר צריך להיות המנהיג.

כל אחד מהם משך לכיוון אחר. יצחק ניסה לתת לעשיו את ההנהגה, למרות העדפתה של רבקה את יעקב. היא בתגובה, פעלה מאחורי גבו במרמה והובילה לבחירת יעקב.

יצחק לא הצליח להושיב יחד את שני בניו זה לצד זה וליצור שיתוף פעולה ביניהם, כאשר כולם יחד מבינים מי הראוי להנהגה. הוא ניסה להעניק את ההנהגה לעשיו, מבלי שיעקב ורבקה שותפים למהלך. זהו ניסיון לכפות הנהגה, ללא התייחסות למונהגים העתידיים. פעולה זו גרמה לקרע בל ייאחה ופרקה למעשה את המשפחה. 

ג. יעקב ובניית המשפחה

לטראומות משפחתיות יש נטייה עגומה לחזור על עצמן בדורות הבאים. המציאות שלתוכה גדל הילד הופכת להיות רשומה בנפשו והוא הולך ומשחזר אותה כאשר הופך לאב בעצמו. נראה כי בתחילת הסיפור זה מה שקורה ליעקב. דווקא הוא, שסבל מאפליה מצד אביו, מתנהג בדיוק באותו אופן לבניו. גם הוא מעדיף את אחד האחים ונותן לו עליונות מופלגת מעל לשאר:

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')

אולם, כבר בתחילת הדרך ניתן לראות כי יעקב מנסה לשמור גם על מקומם של האחים ויוצא נגד חלומותיו של יוסף לשלוט עליהם:

"וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה" (שם, י')

יעקב סבר כי יש משהו בחלומותיו של יוסף וכי ייתכן ויתגשמו – "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם, י"א). אך למרות זאת, הוא חשב שאין מקום כרגע להתנשאות של יוסף על אחיו ולנסיונות שלו להפוך עצמו שליט עליהם.

בכך אנו כבר מתחילים להבחין בשוני בין יעקב לבין אביו. יצחק ניסה לרומם את עשיו ולתת לו שליטה על אחיו. יעקב מתנגד למודל הזה ורואה את כולם כבניו באופן שווה. גם אם הוא אוהב את יוסף, אין זה אומר כי יש כאן יחסים הירארכיים של מנהיג ומונהגים.

התפיסה של יעקב כלפי משפחתו היא אופקית ולא אנכית – כולם עומדים בשורה כשווים, גם אם אחד אהוב יותר. יצחק לעומת זאת, ניסה ליצור משפחה אנכית – עשיו מעל יעקב. משפחה כזו סופה להתפרק.

בכל זאת, האהבה המוגזמת ליוסף גרמה קרע נורא. בדומה למשפחת יצחק, גם כאן נוצר נתק. אולם, עוברות השנים והאחים חשים אשמה על מעשיהם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ"   (מ"ב, כ"א)

אנו לא מוצאים אשמה כזו במשפחת יצחק. מעולם עשיו לא חש אשמה על כך שיעקב ברח בגללו לשנים ארוכות בגלות או יעקב חש אשמה יעקב על גניבת הברכות. במשפחה אנכית, כאשר אח מנסה לשלוט באחיו, לא מתפתחת תחושת אשמה^[4].

קנאת האחים ביוסף אכן הוציאה אותם מדעתם והם עשו מעשה נורא. אולם לאחר זמן, מששככה קנאתם, הם הצליחו לחזור ולראות את יוסף כאח אבוד. משהו בבסיס המשפחה נשאר תקין ולכן התעוררה בהם לבסוף תחושת האשמה.

התיקון הגדול שלהם בא לידי ביטוי בסיפור בנימין והגביע, שם הם היו מוכנים למסור עצמם לעבדות למען אחיהם. תהליך זה מראה כי בעומק הם הצליחו לבסס קשרי אהבה בין אחים, כאשר הם תופסים את עצמם כערבים זה לזה. הבסיס הראשוני של משפחת יעקב הוא של שוויון בין כלל האחים ולכן הם יכולים לחשוב כעת בחמלה על יוסף ולדאוג לבנימין, למרות המשקעים.

את הקשר הקרוב בין יעקב לשאר בניו אנו ממשיכים ורואים בתחילת סיפור ירידתם למצרים להביא אוכל, בפרשת מקץ. האחים נראים שם כילדים המכבדים את אביהם ונענים לגמרי לבקשותיו. הם יורדים למצרים כאשר הוא מבקש זאת, אינם יורדים כאשר הוא מתנגד להוריד את בנימין ולבסוף יורדים רק בהסכמתו. התמונה העולה לאורך הסיפור היא של ילדים מחונכים המכבדים את אביהם ושומעים בקולו.

יש לזכור שבשעת הסיפור האחים בעצמם כבר הורים לילדים ולחלקם כבר נולדו נכדים (כפי שאפשר לראות ברשימת היורדים למצרים - פרק מ"ו). מסתבר שיעקב הצליח להשאיר את כולם מלוכדים סביבו, לאורך שנים. ייתכן שיעקב למד מטעויותיו עם יוסף. אנו לא מוצאים אצלו יותר העדפת אח מפני אחיו. יעקב בוודאי שונה מאביו, בכך שלא מנסה ליצור הנהגה של אחד על אחרים. 

ד. ברכות יעקב

כאמור, המשפחה מגיעה לשיא הלכידות בפרשתנו. כאן אפשר להבחין ביתר בהירות בפער בין יעקב לאביו. שניהם ניגשים לברך את בניהם לפני מותם. כשם שעיני יצחק כהו מראות בזמן הברכות, כך גם עיני יעקב (מ"ח, י'). סצינת ברכת אפרים ומנשה, מחזירה אותנו לסיפור גניבת הברכות. יעקב בוחר באפרים על פני מנשה, בדומה לבחירה של יצחק בעשיו על פניו. כאן יוסף 'תופס' את התפקיד של רבקה – כשם שהיא התנגדה לבחירה של יצחק בעשיו, הוא מתנגד לבחירה של יעקב באפרים.

אולם הנקודות השוות בין הסיפורים, רק ממחישות את עוצמת הפער ביניהם.

יצחק ניגש אל עשיו בסתר, ללא שיתוף רבקה ויעקב, וניסה לקדם את בחירתו למנהיג. כאן, לעומת זאת, יעקב עושה הכל בגלוי. הוא אינו פונה לאפרים מאחורי הגב של יוסף, אלא מראה ליוסף את בחירתו. בניגוד למשפחת יצחק, שם הצדדים השונים לא תקשרו ביניהם, כאן מתנהל דו שיח בריא בין אב לבנו:

"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ..." (מ"ח, י"ז-י"ט)

יתירה מכך, יעקב שם את שני הבנים לפניו באופן שווה וגם מנשק ומחבק אותם בשווה (שם, י'). אמנם בעתיד יהיה ביניהם פער ואפרים יגדל יותר ממנשה, אולם היחס הבסיסי לשניהם הוא שווה.

תמיד יהיו הבדלים בין אחים, כאשר אחד עשוי להצליח יותר מהשני. אין זה אומר שיש לשים אחד למעלה ולבטל את השני. כולם עומדים בשווה לפני יעקב, גם אם הוא מציין את הפער העתידי ביניהם.

היחס שיעקב מפתח כלפי בניו, של שוויון בסיסי למרות ההבדלים ביניהם, מגיע לשיאו בברכותיו לפני מותו. שוב, בשונה מאביו יצחק, יעקב קורא לכולם לעמוד ליד מיטתו ולקבל את ברכותיו. זהו אולי רגע השיא של ספר בראשית – המשפחה כולה נשארת מלוכדת ונפרדת מאביה ביחד.

שוב, אין זה אומר שכולם אותו הדבר, מבחינת יעקב. בברכות ניכרים הבדלים גדולים בין האחים: ראובן, שמעון ולוי מקבלים ביקורת קשה מאביהם. אך הם לא נדחים החוצה, כמו שקרה אצל ישמעאל ועשיו. מבחינת יעקב, גם מי שראוי לדברים נוקבים, נשאר חלק מן המשפחה. הדבר בולט בדבריו לשמעון ולוי:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי... אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט, ה'-ו')

יעקב אמנם מציין כי הוא סולד מהתנהלותם הרצחנית ואינו מעוניין להיות חלק "מקהלם". אך למרות זאת, הם לא נדחים החוצה, אלא צריכים להתפזר בתוך העם – "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". יש להם תיקון בתוך המשפחה, לא מחוצה לה.

בהמשך, מקבלים רוב האחים ברכה קצרה מיעקב ואילו יוסף ויהודה מקבלים ברכה ארוכה יותר. ברכת יהודה כוללת את הבטחת ההנהגה:

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (שם, ח')

ברכה זו מזכירה את ברכת יצחק שהיתה מיועדת לעשו:

"הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (כ"ז, כ"ט)

אולם שוב, ניתן להבחין בפער בין הברכות. יהודה אמנם הראוי ביותר להנהגה. אך אין זה אומר שיש לברך אותו בנפרד, כאשר אחיו מוזנחים ללא שום ברכה, כפי שניסה לעשות יצחק. יהודה עומד לפני מיטתו של אביו, כשווה בן שווים. תפקידו בתוך העם יהיה אמנם שונה, אך אין הוא עומד מעליהם. הוא רק מקבל תפקיד אחר, בתוך המארג של העם העתידי, כאשר לכולם יש בו חלק.

בדומה לכך, גם יוסף מקבל ברכה מיוחדת, הקשורה גם כן להנהגה:

"תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (שם, כ"ו)

אך אפילו הוא, שליט מצרים, שכבר בהווה נמצא במקום גבוה יותר, עומד כמוהם כשווה בין שווים לפני אביו. זהו סודו של יעקב, שהצליח מצד אחד לראות כל ילד בנפרד, עם יכולותיו השונות, אך גם לראות את כולם בשווה, כבניו. זהו הסוד ששימר את המשפחה שלמה ומלוכדת למרות הכל. 

חז"ל, עמדו גם כן על רגע האחדות שנוצר בעת פטירתו יעקב מהעולם:

"ויקרא יעקב אל בניו… האספו… הקבצו – רבותינו אומרים: ציווה אותם על המחלוקת. אמר להם: תהיו כולכם אסיפה אחת" (בראשית רבה צ"ח, ב')

הערך החשוב ביותר שהיה ליעקב להנחיל לבניו רגע לפני מותו היה האחדות – למרות ההבדלים והמחלוקות, עליהם להישאר "אסיפה אחת". החכמה היא לדעת לנהל את 'המחלוקת', לראות כיצד למרות ההבדלים מצליחים לעמוד יחד כמשפחה, מתוך הבנת הערך השווה של כולם.

אחדות זו, הובילה לפי המדרש לרגע של ייחוד ה' על ידי כל המשפחה:

"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" – מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם... אמרו לו: "שמע ישראל" אבינו. כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא: "ה' אלוהינו ה' אחד"  (שם, ג')

האחדות שביניהם הובילה אותם גם להגיע לייחוד ה' ולאמירת "שמע ישראל". מתוך החיבור ביניהם ובינם לבין אביהם, יכלו ליצור את החיבור השלם גם עם אביהם שבשמים.

מכאן ואילך הפך הפסוק "שמע ישראל", לאמירה המכוננת ביותר בעם ישראל, אמירה אותה נהוג לומר רגע לפני המיתה, כשחזור מיתתו השלמה של יעקב - שלמות משפחתית, היוצרת את הבסיס לשלמות בקשר עם ה'.

ספר בראשית כולו, על כל תהפוכותיו, הוביל בסופו של דבר אל אותו רגע מיוחד של אחדות משפחתית, שבה כולם יחד קוראים בשם ה'. 

[עורך: אורי יעקב בירן]

[1] על תפקיד האחים ויוסף בשימור המשפחה ראו מאמרנו לפרשות וישב ומקץ.

[2] ראו גם בפירוש הספורנו, שסבור כי לאור תוכן הברכה, כוונת יצחק היתה לתת לעשיו רק את ההנהגה החומרית ואילו ליעקב תהיה ההובלה הרוחנית.

[3] ראו מאמרנו לפרשת תולדות.

[4] בדומה לסיפור קין והבל, שם אף לאחר הרצח לא חש קין ברגש אשמה.