תולדות | כח וחכמה במשפחת יצחק

א. אתגר סיפור הברכות

ספר בראשית אמנם מכיל סיפורי משפחה טעונים, אך נראה כי סיפור הברכות מאתגר במיוחד. קשה להבין כיצד משפחת יצחק הגיעה לשפל כה נורא עד כדי הונאת האב על ידי אשתו ובנו, תוך ניצול קשיי הראייה שלו. כיצד יעקב פועל במרמה על חשבון אחיו ההולך למלא את מצוות אביו?!

מעבר לשאלות המוסריות העולות מן הפרשה, קשה גם להבין את הסיפור עצמו – במהלך פעולת המרמה, יצחק מתחיל לחשוד כי הוא מרומה ולכן מבקש למשש את יעקב (כ"ז, כ"א). לאחר המישוש, הוא מתלבט: האם ללכת על פי הקול, "קול יעקב", או אחרי הידיים השעירות המרמזות על "ידי עשו" (שם, כ"ב).

במצב של התלבטות שכזו, לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין כי העומד מולך הוא יעקב בתחפושת. פשוט והגיוני יותר ללכת אחרי הקול ולהניח כי הלבוש מתעה, מאשר להיפך. בכל זאת, נראה כי יצחק נוהג בתמימות יתירה וסובר כי מולו אכן נמצא עשיו, המדבר משום מה בקולו של יעקב. מה גרם ליצחק לנהוג באופן כה מוזר?

מעבר לכך, יש לתמוה מדוע בכלל בחר יצחק לברך את עשיו? דמותו של עשיו נראית, לאורך הסיפורים המטרימים את נושא הברכות, שלילית למדי.

ראשית, עשיו עוסק בציד. זוהי מלאכה שלא מצינו עיסוק בה אצל האבות ובכלל אצל גיבורי המקרא. נראה, כי זוהי מלאכה הזרה לרוחו של עם ישראל^[1]. הגיוני הרבה יותר לבחור ביעקב המתואר כ"איש תם" (כ"ה, כ"ז).

שנית, לפני סיפור הברכות מתואר כי יצחק ראה באופן שלילי את הנשים שבחר לו עשיו:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"  (כ"ו, ל"ד)

מדוע לברך דווקא את עשיו, הבוחר בנשים בעיתיות איתן ימשיך את שושלת משפחת אברהם?

גם סיפור מכירת הבכורה של עשיו בעבור נזיד עדשים (כ"ה, כ"ט-ל"א) מראה כי מדובר על אדם פזיז, המעדיף הנאה רגעית מאשר תכנון וחשיבה לטווח ארוך. האם זהו הבן אותו יצחק רוצה לברך ולהפקיד בידיו את המשך הברית בין ה' לאברהם?

אכן נראה כי עיניו של יצחק "כהו" גם מבחינה רוחנית ולא רק מהבחינה הפיזית^[2]. משהו ביצחק סירב לראות את אישיותו של עשיו בנו האהוב.

מה הוביל את יצחק לידי עיוורון כזה?
 

ב. קשיי תקשורת

לפני שננסה לעמוד על מניעיו של יצחק, נפנה להבנת הצד של רבקה, החותרת תחתיו בכדי להעניק את הברכות ליעקב. בניגוד ליצחק, את רבקה דווקא אפשר להבין טוב יותר. היא נראית כעומדת על טיבם של בניה ורואה כי יעקב בחר להיות "יושב אוהלים" ולא "איש ציד", וכן בניגוד לעשיו אין לו עסק עם נשים בעייתיות (ובכלל עם נשים). אך מעבר לכך, סביר שרבקה פועלת קודם כל לאור הנבואה שקיבלה עוד במהלך הריונה:

"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"  (כ"ה, כ"ג)

רבקה מקבלת נבואה מפורשת מאת ה', לפיה הבן הצעיר אמור להוביל את המשך המשפחה. אם כן, פעולותיה שנראות במבט ראשון קשות להבנה, הופכות לברורות מאליהן, כהיענות לדבר ה'.

נקודה זו רק מעלה תמיהה עוד יותר גדולה – נראה כי יצחק כלל לא מכיר בנבואה זו! לו היה מכיר בה, מן הסתם לא היה מנסה לקדם את עשיו על פני יעקב. לכן, נראה כי נבואה זו לא עברה לידיעתו של יצחק. ייתכן ורבקה כלל לא סיפרה לו עליה, או שמא היא ניסתה אך הוא לא קיבל את דבריה.

מכל מקום, ברור שסיפור הברכות מלמד, קודם כל, על שבר בסיסי ביחסי יצחק רבקה. קיים ביניהם חוסר תקשורת עמוק, כך שמידע קריטי לא עובר מאחד לשני. אם התקשורת היתה יותר פתוחה ומבוססת על אמון, כנראה שהכל היה פשוט יותר, בזכות הנבואה מתקופת ההיריון.

אך קשיי התקשורת מופיעים גם בציר נוסף במשפחה, זה שבין יעקב לאביו. לפני סיפור הברכות, אנו עדים למכירת הבכורה של עשיו ליעקב בעבור נזיד עדשים. לכאורה, עסקה זו היתה אמורה להוביל לזכייתו של יעקב בברכת יצחק. שוב, נראה כי יצחק לא מודע למידע קריטי שאמור להשפיע על התנהלותו. יעקב לא ניסה (או לא הצליח) ליידע את אביו כי הוא זה שקנה את הבכורה כדין ולכן מתבקש לתת לו את הברכה.

אם כן, אנו עדים לקשיי תקשורת ואמון בשני הצירים – בין רבקה ליצחק ובין יעקב ליצחק. משהו שם לא עובד.

לא פעם, כאשר משפחה נקלעת למצב כזה, מתפתחים דפוסים של מרמה, התחזות ושקרים. התקשורת הפשוטה, המבוססת על כנות ואמון, לא מצליחה לעבוד ולכן לא נותרת ברירה אלא לפנות לדרכים עקלקלות.

רבקה ויעקב יודעים היטב מן הצד שלהם כי הצדק עמם. אולם מכיוון שהם לא מצליחים להעביר זאת באופן פשוט אל אבי המשפחה, הם נאלצים ללכת בתחבולות.

נראה כי הקושי של יצחק ורבקה לתקשר ביניהם סביב הבנים, נבעה מהשתקעות של כל אחד מהם ברגשותיו כלפי הבן האהוב: 

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"   (כ"ה, כ"ח)

תיאור זה נשמע צורם וחריג בתוך חיי משפחה – אבא אוהב ילד אחד ואמא אוהבת ילד אחר. ללא ספק זהו מצב בעייתי, הן ברמה הזוגית והן ברמה ההורית. רבקה כנראה מרגישה שאין עם מי לדבר – יצחק שקוע באהבתו לעשיו.
 

ג. יצחק, ישמעאל ועשיו

כאמור, אהבתו העיוורת של יצחק לעשיו, דורשת בירור. הכתוב עצמו מנסה להסביר את המניעים לאהבה זו – "כי ציד בפיו". נימוק זה נראה תמוה – דווקא מקצוע הציד, הנראה מפוקפק, הוא הוא הגורם ליצחק לשקוע באהבה לעשיו. מה יש בציד שכל כך מעורר אהבה וכנראה גם הערכה מצד יצחק?

אם נלך קצת אחורה, נגלה שבעברו של יצחק קיים קשר קדום אל צייד אחר, הלא הוא אחיו ישמעאל, עליו נאמר:

"וַיְהִי אֱ-לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (כ"א, כ')

ישמעאל הפך לבעל מקצוע בתחום הקשת, וסביר שמקצוע זה נועד בכדי לצוד חיות^[3]. קשר זה, שבין ישמעאל המומחה בקשת לבין עשיו הצייד, מתבהר כאשר יצחק מצווה על עשיו להביא לו ציד בכדי שיברכו:

"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי" (כ"ז, ג')

יצחק מדגיש לעשיו כי הוא מעוניין שיצא דווקא עם קשתו ועם אשפת החיצים התלויה עליו ("תליך"^[4]). לכאורה הדגשה זו מיותרת – היה מספיק להגיד לעשיו לצוד והוא, מן הסתם, ידע איזה כלים לקחת. אך יצחק מעוניין שהצידה תהיה דווקא בקשת. אותה קשת המזכירה לו את אחיו, ישמעאל, ה"רובה קשת"^[5].

אם נעמיק יותר, ניווכח כי ישנם רמזים נוספים למשיכה של יצחק לישמעאל. המקום שבו התגלה המלאך להגר ובישר לה על הולדת ישמעאל, נקרא על ידה "באר לחי רואי" (ט"ז, י"ד). באופן מפתיע, אנו נוכחים לפגוש את יצחק בשתי פעמים שונות, הולך דווקא למקום זה. כך כאשר הוא פוגש לראשונה ברבקה, מציין הכתוב: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (כ"ד, ס"ב). עובדה זו נראית לא רלוונטית לסיפור, אך היא עשויה ללמד על משיכה של יצחק אל באר לחי רואי, המקום המזוהה עם ישמעאל.

אין אנו יודעים מה עשה שם יצחק, אך ייתכן כי משהו בו רצה להיזכר ולהתחבר אל אחיו, שנפרד ממנו בטרם עת.

לאחר מות אברהם, אנו מגלים כי יצחק לא רק נמשך לטיולים בבאר לחי רואי, אלא גם בוחר להתגורר בה:

"וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם... וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי " (כ"ה, י"א)

יצחק חיכה שאביו ימות, וברגע שיכל עבר למקום המזוהה דווקא עם ישמעאל^[6].

עוד נקודת זיקה בין יצחק לישמעאל, קשורה לכך שעל שניהם נאמר הפועל - "צחק":

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר... מְצַחֵק" (כ"א, ט')

"וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כ"ו, ח')

מסתבר שיש הבדל בין המקרים. ישמעאל 'ציחק' באופן שלילי, מה שגרם לגירושו. אצל יצחק, לעומתו, מדובר על פעולה טבעית בין איש לאשתו. בכל זאת, עצם השימוש באותה מילה, הנדירה במקרא, מלמדת שוב על הקשר בין האחים^[7].

בנוסף, בסוף הפרשה, כאשר עשיו מגלה כי הוריו אינם מרוצים מנשותיו, הוא לוקח אישה מבנות ישמעאל:

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל ..." (כ"ח, ח'-ט')

ככל הנראה, עשיו חש בהערכה או במשיכה של אביו אל ישמעאל ולכן חשב שזו הדרך לגרום לאביו להיות מרוצה ממנו. נישואים אלו יוצרים חיבור משולש בין יצחק, בנו האהוב עשיו והאח אליו הוא מתגעגע, ישמעאל. 

ד. חולשה וכמיהה לכוח

כדי להבין את פשר יחסי יצחק-ישמעאל-עשיו, יש להתבונן במבט רחב יותר על חיי יצחק. השוני בין יצחק לשני האבות האחרים, אברהם ויעקב, בולט לעין. בעוד לאברהם ויעקב מוקדש מקום רחב בספר בראשית (אברהם – 3 פרשות, יעקב – 6 פרשות), חיי יצחק מתוארים בקצרה (פרשה אחת), כאשר בעצם רק פרק אחד עוסק ממש בחיים שלו (פרק כ"ו) ואילו שאר סיפורי הפרשה קשורים יותר לילדיו.

עובדה זו לא מפתיעה, שכן חיי יצחק מאופיינים בשלווה יחסית, ללא הרבה אירועים דרמטיים. יצחק אינו דמות יוזמת ופועלת. הוא בעיקר עסוק בהמשך ההאיחזות בארץ, אותה החל אביו.

למעשה, חלק מאירועי חייו מהווים שחזור של חיי אברהם. כך סיפור מגוריו בגרר, בו הוא מציג את רבקה כאחותו (כ"ו, ו'-י"א) דומה מאוד לסיפור שכבר התרחש לאברהם בגרר (כ', א'-י"ד). גם בארות המים שחופר יצחק בגרר, מהווים רק פתיחה מחדש של בארות אביו ואף שמותיהן נשארות מאז:

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו"  (כ"ו, י"ח)

יצחק לא רק משחזר את היאחזות אביו בארץ אלא שואף לבסס אותה ולהעמיק שורש. יעוד זה של יצחק ניכר מצו ה' האוסר עליו לצאת מהארץ, אפילו בזמן רעב, בשונה מאברהם ויעקב (כ"ו, ב'-ג'). יציאה כזו תפגע בהתבססות בארץ ולכן הוא נדרש לוותר עליה למרות הקושי.

ייעוד זה של יצחק מקבל ביטוי בכך שבשונה מאברהם, הוא לראשונה מתחיל לעסוק בחקלאות ולא רק ברעיית צאן:

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה': וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד"  (שם, י"ב-י"ג)

המעבר מרעיית צאן לחקלאות הוא מהפכני בהקשר של ההיאחזות בארץ – לא עוד נדידה ממקום למקום, בכדי למצוא פרנסה, אלא החזקה והתבססות במקום מסוים, תוך התפרנסות מן הארץ עצמה.

אולם, קפיצת מדרגה זו אינה פשוטה. ברגע שיצחק מתחיל להתבסס ולהתעצם בארץ, מתחילים הפלישתים שלצידו לחוש מאוימים ומתחילים להתנכל אליו:

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד... וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם, י"ג-ט"ז)

מכאן ואילך יצחק חוזר לנדוד ממקום למקום, בדומה לאברהם אביו^[8] - ונראה שנכשל פרויקט ההיאחזות החקלאית בארץ.

בפועל, מצבו של יצחק הופך לקשה אף יותר משל אברהם. גם לאחר ההתרחקות מן הפלישתים, הוא מתקשה להיאחז בארץ. רועי גרר רבים עם רועיו על בארות המים. יצחק אינו מצליח להתמודד איתם ונאלץ כל פעם לחפור באר חדשה (שם, כ'-כ"ב). לבסוף, הוא מצליח לחפור באר ללא מריבה, אך משום מה נאלץ לעבור גם משם, לבאר שבע (שם, כ"ג). אירועים כאלו לא מוכרים לנו מתקופת אביו ואף מודגש כי סתימת הבורות היתה רק "אחרי מות אברהם" (שם, י"ח).

חולשתו של יצחק ביחס לאביו, בעמידה מול איומי הסביבה, בולטת גם מתוך השוואה לבריתות שכרתו שניהם בבאר שבע, עם אבימלך מלך גרר. לאחר המעבר לבאר שבע, מגיעים אל יצחק אבימלך ופמליתו ודורשים לכרות עמו ברית. דבריהם נראים יותר כאיום מאשר כבקשת שלום:

"אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה' "  (שם, כ"ט)

במילים "אשר עשינו עמך רק טוב", יש מימד רב של אירונה, שכן הם בעיקר עשו לו רע. אבימלך רומז לו שיגיד תודה שלא הרגו אותו אלא שילחו בשלום. יצחק מגיב בחוסר ברירה לדרישה זו, עושה להם משתה וכורת ברית (שם, ל'-ל"א).

בברית אבימלך ואברהם, לעומת זאת, יש הדדיות. אבימלך מבקש כי אברהם וזרעו יעשו איתו חסד כפי שהוא נתן לו לגור בארצו (כ"א, כ"ב-כ"ג). אברהם מסכים אך במקביל, מוכיח את אבימלך על גזילת באר מים (שם, כ"ה). תוכחה כזו היתה מתבקשת בסיפור של יצחק, אך בשונה מאביו, אין הוא מעז^[9].

את דמותו החזקה של אברהם ניתן לראות גם במקומות נוספים, כגון במלחמתו עם ארבעת המלכים וכן מדברי בני חת במהלך קניית מערת המכפלה – "נשיא א-לוהים אתה בתוכנו"^[10] (כ"ג, ו'). מה רב המרחק מיצחק המגורש ממקום למקום תוך גזילת בארותיו.

כשלונו של יצחק להתבסס בארץ וחולשתו מול עמי האזור, הלכו והולידו אצל יצחק את הכמיהה לכוח ולחוזק. מידי פעם הוא נזכר בערגה באחיו ישמעאל, שבשונה ממנו, קיבל הבטחה לעוצמה מיוחדת מול עמי האזור:

"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן"  (ט"ז, י"ב)

יצחק גם שומע על הצלחותיו של ישמעאל במגורים במדבר בזכות היותו "רובה קשת", ציד המטיל חיתתו על מקום מגוריו (כ"א, כ'). יצחק היה רוצה משהו מזה, כדי להצליח במשימת חייו, בהתבססות בארץ. הוא מבין כי ההמשכיות של הברית עם ה' לא יכולה להתקיים ללא מימד כוחני ועוצמתי שייתן תוקף לרעיונות האמונה הגדולים.

ה. הכוח והחכמה

כאשר נולדים עשיו ויעקב ומתפתחים כל אחד בכיוון שלו, יצחק מתאהב מייד בעשיו כי "ציד בפיו" (כ"ה, כ"ח). הוא מזכיר לו את אחיו הצייד ומשהו בו נמשך לכוח זה. הוא מבין כי עשיו יצליח במקום שבו הוא נכשל^[11].

מעבר להיותו של עשיו איש ציד, הוא מתואר גם כ"איש שדה" (כ"ה, כ"ז). הוא מזכיר ליצחק את אותה שדה בה הוא ניסה אז להיאחז כחקלאי מתחיל. השדה מוזכרת שוב ושוב בהקשר של עשיו: כך בסיפור מכירת הבכורה -  "ויבא עשו מן השדה" (כ"ה, כ"ט) וכן בציווי של יצחק בתחילת סיפור הברכות – "וצא השדה" (כ"ז, ג'). כאשר יעקב מגיע מחופש לעשיו, יצחק מתרגש במיוחד מהריח שלו:

"רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'"(שם, כ"ז)

באותו רגע יצחק נזכר כנראה באותה שדה מן העבר, בה עבד וזכה לברכת ה' (כ"ו, י"ב). רגע מרומם זה הוביל אותו לברך את בנו, בברכה המתמקדת בשפע חקלאי, מתוך כח עוצמה:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (כ"ז, כ"ח-כ"ט)

בברכה זו מקווה יצחק כי בנו יצליח במקום שבו הוא נכשל – הוא יזכה לשפע חקלאי, אך במקביל גם לכח על פני עמי האזור, שלא יפגעו בהיאחזותו בארץ (כפי שכבר קרה לו).

רבקה, לעומת זאת, לא סבלה מאותה חולשה של יצחק ולכן ראתה את עשיו באור יותר ריאלי – איש בעל כח וחוזק, אך ללא יכולת הנהגה והובלה רוחנית. מי שמוכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים, הוא אדם אולי בעל כח ורצון עז, אך ללא מחשבה ויכולת תכנון לטווח ארוך.

כאמור, רבקה ויצחק נמצאים בקשיי תקשורת ביניהם ולכן רבקה לא מצליחה להעביר ליצחק את המסר בערוץ הישיר, ולכן היא נזקקת לתחבולות ומרמה. אך בסיפור הברכות היא גם מנסה לרמוז ליצחק רמז עמוק: אם העיקר זה ידיים גבריות וריח שדה, אפשר להשיג זאת בנקל – ללבוש את בגדי עשיו. אין לכך באמת משמעות. זוהי רק קליפה חיצונית. מי ששכל בראשו, הוא זה שיזכה בברכות, באופן מתוחכם. החכם יגבור על החזק. עם ישראל זקוק קודם כל להבנה ולעוצמה רוחנית ורק אחר כך גם לכח ועוצמה.

ייתכן שהבנה זו חלחלה גם ליצחק, תוך כדי סיפור הברכות. כאשר הוא אומר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (כ"ז, כ"ב), הוא כנראה מבין במקום מסויים שיש כאן הכלאה מבורכת של שתי הכוחות, כשיעקב הוא הכח הראשי המושך בחוטים. אמנם יעקב עוד יצטרך ללמוד את אמנות הכח וההתמודדות בהמשך חייו, אך הוא זה שצריך להיבחר בשל מעלותיו האישיות. כח הוא רובד נוסף, חיצוני יותר, אך החכמה היא העיקר.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתיאל גולד התשפ"ה
עורך: אורי יעקב בירן
 

[1] כדברי הנודע ביהודה, בתשובתו אודות היחס ההלכתי לצידה:

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד [במקרא] רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!" (נודע ביהודה מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן י')

[2] חז"ל בבראשית רבה (ס"ה) עמדו על נקודה זו וקישרו את "כהות העיניים" של יצחק לאיסור נטילת שוחד שעליו נאמר כי "השוחד יעור עיני חכמים" (דברים ט"ז, י"ט). לא מדובר רק על לקות ראייה פיזית, אלא על מצב נפשי של עיוורון בו לקה יצחק ביחס לעשיו.

[3] כך מפרש רש"י את תיאורו של ישמעאל כ"פרא אדם": "אוהב מדברות לצוד חיות כמו שכתוב ויהי רובה קשת" (רש"י ט"ז, י"ב).

[4] ראו בפירוש הרשב"ם.

[5] "הקשת" רמוזה בהקשר של ישמעאל גם בהקשר נוסף, כאשר הגר תועה עמו במדבר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת" (כ"א, ט"ז).

[6] להגיע אליו ולגור עמו הוא לא יכול, שכן הוא אי שם במצרים ויצחק הצטווה לא לצאת מן הארץ (כ"ו, ב'). אך לפחות הוא יכול לגור במקום בו ניתנה הנבואה על הולדתו.

[7] הפועל מוזכר גם בחטא העגל: "ויקמו לצחק" (ל"ב, ו'). גם שם ההקשר הוא שלילי וכך יוצא כי המקרה של יצחק הוא היחידי בתורה שמופיע באופן חיובי. סביר כי מדובר על פעולה מינית וכנראה רמוז כאן כי יצחק הצליח להיות במקום זה בטהרה, יחד עם אשתו, בניגוד להופעות האחרות של הביטוי.

[8] מגרר עובר יצחק לנחל גרר (כ"ו, י"ז) ולאחר מכן לבאר שבע (שם, כ"ג). את חייו הוא מסיים בקרית ארבע (ל"ה, כ"ז).

[9] הפער בולט גם בנימוקים לשם העיר באר שבע – בסיפור אברהם השם ניתן כי אברהם משאיר שבע כבשים לעדות על הבאר שברשותו.

[10] עוד על מעמדו של אברהם, ראו בשיעורנו לפרשת חיי שרה.

[11] בדומה לכך פירש הרש"ר הירש:

"אין ספק שניתן להסביר בנקל את אהבת יצחק לעשו ואהבת רבקה ליעקב, מצד כח המשיכה של הניגודים. יצחק, שהיה 'עולה תמימה', פרש מהמולת העולם; הוא העדיף לשבת בבדידות ובשלוה, סמוך לבאר לחי ראי, מאשר לשכון בתוך הרעש וההמולה של החברה האנושית. יתכן אם כן שטבעו הנועז והנמרץ של עשו מצא חן בעיני יצחק; ושהוא ראה בעשו את הכח והעוצמה, אשר עלו על שלו, להיות עמוד התווך של הבית"  (כ"ה, כ"ח)