ויחי | גורל ויעוד כהכנה לשעבוד

השיחה ניתנה בערב שבת פרשת ויחי ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.

פתיחה – ראשית השעבוד

פרשתנו היא הפרשה החותמת את כל ספר בראשית – ספר הישר.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: (בראשית מז, כח)

זו הפרשה היחידה בתורה שלא נפתחת בפרשה חדשה, אלא היא 'סתומה' ומופיעה כחלק מרצף הפסוקים הרגיל. רש"י על אתר מפרש כי עם סיום תקופת האבות מתחיל שעבוד ישראל במצרים, והפרשה הסתומה רומזת לכך:

ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם:

ואכן ניתן למצוא סימנים מעידים לכך שכבר עם פטירת יעקב התחיל מעמדו של עם ישראל במצרים להידרדר.

במות יעקב אבינו, יוסף מבקש מ-'בית פרעה' רשות לקבור את אביו בישראל:

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: (שם נ, ד)

פנייתו של יוסף אל 'בית-פרעה' מעידה  כי היחסים בין פרעה ליוסף אינם כפי שהיו – נראה שיוסף ירד מגדולתו, ואינו יכול לדבר עם פרעה ישירות, אלא בתיווכו של בית פרעה. בנוסף, בעת הליכתם לארץ הם משאירים את נכסיהם בארץ מצרים, "רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (שם ח). פסוק זה מהדהד את המשא ומתן של משה עם פרעה לאורך פרשיות וארא ובא, שיתן פרעה רשות לעם לזבוח לה' במדבר; כשפרעה מסרב לאשר את יציאת הטף, ומאוחר יותר מאפשר אותה אך מעכב את יציאת הרכוש:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (שמות י, כד)

נראה כי המצב מחריף במותו של יוסף עצמו, והבקשה לקבורתו כבר שונה מבקשת אביו:

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: (שם, פסוק כה)

יוסף מבין כי פרעה לא יאשר את העלאתו לקבורה בארץ כנען בשעה זו, ורק מבקש שיום יבוא וגם הוא יזכה להיקבר בארץ ישראל בארץ עם אבותיו, והוא משביע את אחיו שיעשו כן בבוא היום. כידוע, בקשה זו מתממשת שנים רבות לאחר מכן, בסיום השעבוד.

נמצאנו למדים, כי לכל אורך פרשת ויחי מרחף מעל ראשי המשפחה ענן הגלות והשעבוד. ישנה תחושת משבר חמורה, וחשש ממה שהעתיד צופה להם. מה יבטיח כי העם ישרוד את השעבוד הקשה, ויזכה לחזור לארץ ישראל המובטחת ולעמוד ביעדים שלו כעם ה'?

לאורך הפרשה עולות שתי תשובות, המתמקדות בתכונות מסוימות של בית יעקב. על אף שסיום ספר בראשית מסתיים עם התחושה הקודרת של הגלות, נראה שלאור תכונות אלו שיש בכוחן להבטיח הישרדות לאורך הגלות יש מעין הקלה ותקווה לקראת הבאות.

אחווה

מתחילתו של ספר בראשית, עומד מוסד המשפחה בפני אתגרים ומשברים. במשפחה הראשונה בהיסטוריה, קין והבל, אנו נתקלים בעימות החריף ביותר, בו אח הרג את אחיו. גם אצל נח, קיים מתח שחם יוצר בינו לבין אחיו ואביו, עם גילוי ערוות אביו. בין אברהם ולוט נוצר מתח, ואברהם שמודע לערך האחווה, מפרק את המתח בעדינות, וברגישות: "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג ,ח), ולמרות זאת – "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (שם ט), יש צורך בפרידה. גם יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו מתמודדים עם מערכת היחסים ביניהם, אצל יעקב ועשיו זה מגיע לסף מלחמה שנמנעת ברגע האחרון. המתח בין האחים במשפחת יעקב מפרנס את ארבע הפרשיות האחרונות של החומש.

על אף שבני יעקב בתחילה היו מסוכסכים עם יוסף ואף מכרו אותו, נראה כי מאז האיחוד בין יוסף ויעקב במצרים האחים ביחסים טובים. אך במות יעקב קיים חשש כי גם היחסים במצרים היו רק מתוך כבוד ליעקב (כפי שעשיו כיבד את יצחק), ובמותו – יוסף יתנקם באחיו. אשר על כן, במות יעקב שולחים האחים אל יוסף בקשה בשם אביהם יעקב, כביכול, ולאחר מכן ניגשים בעצמם ומבקשים רחמים על החטא שעשו:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ... (שם, טו-יז)

בקשתם של האחים מגיעה אל יוסף. בפני יוסף ניצבות מספר תגובות אפשרויות לבקשת המחילה של אחיו – ותגובתו מעידה על הגדלות בדמותו של יוסף:

...וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (שם יז-כ)

יוסף בוחר לקבל את בקשת המחילה של האחים (מעשה מאוד מרשים כשלעצמו), אך לא מתוך גדלותו העכשווית שצמחה מתוך מכירתו למצרים אלא דווקא מתוך ענווה והתבטלות. נראה כי תשובה זו מעידה על שינוי בדמותו של יוסף.

בנערותו של יוסף, חלומותיו של יוסף כללו שאיפות לגדולה ושלטון על אחיו, אביו ואימו:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: ... וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (שם פרק לז, ז, ט) 

אך לאחר מסעותיו במצרים אנחנו רואים שינוי משמעותי – יוסף נהפך לאדם שמתוך אמונו בה' לא תולה את הצלחתו לעצמו. מתוך השינוי שעובר על האחים המתנצלים, ועל יוסף שמקבל את מחילתם מתוך אמונה בה', באה בשורה חדשה לעולם – משפחה שלמה והמאוחדת, ללא תככים ומריבות.

ברית יעוד

באחווה הנובעת מתוך המשפחתיות יש נחמה, ונראה שיש בה השלמה עם גורלם להיות קבוצה מאוחדת, כדברי ה' אל אברהם:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (שם טו, יג)

אך אם נאמץ את החלוקה המפורסמת בין ברית גורל לברית יעוד, יש לדרוש מהאחים גם להשלים עם היעוד המצפה להם – להתחיל את עם ישראל, שיום יבוא ויצא ממצרים ויזכה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואכן, כך עולה מפרשית הברכות החותמת את ספר בראשית.

תכונה זו ניכרת בדברי המדרש במילותיו של יעקב אל בניו בערוב ימיו על מיטתו, בהן הוא שואל לנאמנות בניו לה':

בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה א"ל שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלהינו ה' אחד: (בראשית רבה צח, ג)

המדרש קובע את השלב היסודי בברית הייעוד – אמונה גמורה בהקב"ה.

לאחר בניית היסודות, יעקב מברך את בניו, כל אחד על פי דרכו, מידתו ותכונותיו האישיות; לכל בן תכונות שלו, ודרך שונה בה יוכל להגיע אל היעוד אשר ה' יעד לו. אך למרות ההבדלים בין הברכות של הבנים, יש לזכור כי מטרתן היא להגיע אל אותה אידיאה – עבודת ה' מתוך שלמות, דרכה מייסדים מגדלור לכל העולם כולו.

יעקב נותן לשבטים יעודים שונים בהתאם לאופיים וסגולות נשמותיהם היחודיות, "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח); ופסוק הסיום של הברכות מדגיש את הנקודה שרק משעה ששבטי ישראל שנים עשר, וכל אחד מהם ממצה את יכולותיו ואת סגולותיו, וכל אחד מהם בונה את עצמו את אישיותו את משפחתו ואת שבטו בכישרונותיו הייחודיים, אזי עם ישראל כולו מסוגל להתחיל להתקדם לקראת הגשמת היעדים הגדולים שיועדו לו על ידי  הקב"ה.

יעודיו של אדם הם אישיים מצד אחד, ויחד עם זאת האדם נדרש גם לינוק ולהתבונן בשכנו ולהתברך ממנו; הבנים מתברכים מאביהם בברכת הייעוד האישי, אבל הם גם מתברכים זה מזה, איש אשר כברכתוברך אותם, כלאחד מתברך גםמברכתו של חברו; וכך נוצר יסוד מאחד כשכל אחד מן האחים תורם את סגולותיו לכלל, ובכך שהם מתברכים זה מזה ויונקים זה מזה הם גם בונים אומה שקשורה ומאוגדת זו בזו, יחידה אורגנית אחת. כדברי המדרש:

ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם", מה תלמוד לומר? לפי שבירך את יהודה בגבורתו של אריה, ואת יוסף בכחו של שור, ואת נפתלי בקלותה של אילה, שמא תאמר שזה גדול מזה? תלמוד לומר: "ויברך אותם", כולם שוין.
ולפי שחלק להם את הארץ, ונתן ליהודה שעורים, ולנפתלי חטים, יכול לא יהו אוכלין אלו משל אלו? ת"ל איש אשר כברכתו ברך אותם, הכליל הברכה לכלם: (תנחומא ויחי, טז)

מיטה שלמה

מכוח ההשלמה והאחדות של האחים עם בריתות הגורל היעוד כאחת, יש תקווה להישרדות לכל אורך השעבוד. אמנם בשעת מיתתו של יעקב התחושה שהגלות והשעבוד קרבים נוכחת, אך בבניו יש כוחות לעבור אותה ולזכות להגשים את בריתו של הקב"ה:

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: (בראשית מז, לא)
... על ראש המטה – על שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו: (רש"י שם)                                                      

על פי רש"י, מיטתו של יעקב 'שלמה' מכיוון שכל האחים נוכחים בה. באופן פשוט יש להבין כי אין בן אחד שמסוכסך ויצא מתוך המשפחה, ולפיכך מיטת יעקב שלמה. אך לפי מה שאמרנו, נראה כי ניתן לזהות במיטתו של יעקב שלמות נוספת, בכך שכל אחד מבניו מלא בתחושת שליחות, ובכך גם יש בניין שלם – בנוסף למניין השלם של בניו.

השלמות הפיזית של העם היא ביטוי לשלמות הרוחנית שכל אחד יונק מעצמו ומחברו, מכוחותיו ומכוחות חברו ויחד יוצרים כלל שיש בו שלמות, כפי שנאמר בשיר השירים:

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ: (שיר השירים ד, ז)
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי
עורך: שמואל ארגמן, ה'תשפ"ה