מקץ | יוסף שוזר החלומות
הפרק התשיעי של מסכת ברכות (נה ע"ב – נו ע"א), כולל דיון מרתק בנוגע לחלומות ולמשמעויות שלהם. בתחילת הדיון, רבי זעירא מצהיר:
כל הלן שבעה ימים בלא חלום — נקרא ״רע״.
מדוע? ייתכן, שלחלומות יש מקום מרכזי בחיים המוסריים, משום שאדם שחסרה לו היכולת לחלום רואה את העולם רק כפי שהוא ולא כפי שהוא יכול להיות. האדם החולם, שרואה לנגד עיניו אפשרויות אחרות, עם הדמיון החי שלו, יכול לקוות לכוון את העולם כפי שהוא רואה אותו – כלומר, את העולם כפי שהוא באמת – אל עבר החזון שלו – כלומר, אל עבר העולם כפי שהוא חולם שהוא יכול להיות.
יוסף הוא ללא ספק החולם הגדול של התנ"ך. בפרשה הקודמת, יוסף חלם חלום בו אלומות שעורים השייכות לאחיו משתחוות לאלומה שלו (בראשית ל"ז, ז). הרב סולובייצ'יק זיהה עד כמה החלום הזה מאפיין את יוסף כבעל-חזון ומהפכן. משפחתו של יוסף הייתה משפחה של רועי צאן, מדוע הוא חולם על חיטה? ארץ כנען היא ארץ מרעה, נניח למצרים לטפח את שדות החיטה שלהם. אבל זה היה החידוש בחלום יוסף:
הוא ראה את עצמו ואת אחיו בסביבה זרה, רחוק מארץ כנען, במצב חדש ובתנאי-חיים חדשים. הוא ראה בחלומו "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים" (שם לז, ז) – אין אנו כבר בארץ כנען, בארץ מצרים אנחנו, ממילא אין לנו עוד אפשרות להיות רועי צאן, משולבים אנו בתוך משק חדש, עם צורות-חיים חדשות, מידות וחוקים; אי-אפשר יהיה עוד להתפרנס ממרעה צאן.[1]
רועי צאן וחקלאים תמיד היו עוינים זה לזה (מאז המאבק בין קין עובד האדמה להבל רועה הצאן). היהודים היו רועי צאן מאז ומעולם. אך יוסף הרגיש ברוחות של שינוי המערבלות את האוויר. הוא היה מודאג: האם התרבות של הרועים העבריים תוכל לשרוד בכלכלה אחרת? בארץ אחרת? בעידן אחר? האם הזהות שלהם תישמר גם כשיהפכו לאיכרים, וכבר לא יהיו רועי צאן? יוסף חשש שהזהות שלהם תצטרך להשתנות, אך האמין שהיא מסוגלת לכך.
הרב סולובייצ'יק השווה בין יוסף לציונות הדתית. הארגון הציוני-דתי, "המזרחי", נוסד בשנת תרס"ב (1902). רוב המוסדות הדתיים התנגדו לציונות כיוון שהייתה תנועה חילונית, מתוך תקווה שיוכלו לשמר את אורחות חייהם בבתי המדרש ובבתי הכנסת במזרח אירופה. בהתאם לכך, הוא מכנה את "המזרחי" בשם "יוסף של תרס"ב":
יוסף של תרס"ב הרגיש – אף שלא יכול היה לנסח את תחושתו במשפטים ברורים על פי כללי הדקדוק – כי אותה בריסק ואותה מינסק, ווילנה וורשה היהודיות, אותה מוהילב ואותה הומל ויקטרינוסלב על בתי המדרש והישיבות שלהן, על החיים היהודיים-הדתיים התוססים שבהן יהפכו, קודם כל, לחילוניות, ושנית – יימחו מעל פני האדמה. יוסף של תרס"ב הרגיש אינסטינקטיבית כי השלווה, המנוחה, השקט ובטח, בהם חיים אחיו הגדולים, אינם אלא מקסם-שווא. יוסף של תרס"ב ראה בחלום "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז, ז), כי נבלעים אנו במשק חדש… יוסף של תרס"ב הרגיש באורח בלתי-מודע כי אסור להסתמך על הסטטוס-קוו, כי שינויים גדולים יחולו בחיים היהודיים וכי עלינו להיות מוכנים ומזומנים לשינויים אלה. הוא חש את בואה של תקופה, שלא בבריסק ולא בווילנה ולא במינסק תהיינה ישיבות…[2]
כך, למרות התנגדותם של רוב הרבנים באותה תקופה, תנועת "המזרחי" עטה אל ייסוד המדינה היהודית יד ביד עם הציונות החילונית. במהלך שנותיו במצרים, יצר יוסף מעטה הגנה עבור אחיו מפני הרעב. הרב סולובייצ'יק שואל שאלה פשוטה:
מה היו עושים הישיבות וחכמי-התורה שניצלו מן השואה, אודים מוצלים מאש, אם יוסף של תרס"ב לא היה כובש את הדרך לארץ ישראל ולא היה מאפשר לשתול מחדש את עץ החיים של ליטא וארצות אחרות בארץ הקדושה?[3]
אף אומה לא יכולה לשרוד ללא אנשי-חזון. חלומותיו של יוסף הם שיצרו את האפשרות להישרדותה של משפחתו במציאות החברתית-כלכלית החדשה של ירידתם למצרים – למרות ההתנגדות של אחיו; בדיוק כפי שחלומותיהם של הציונים יצרו את האפשרות להישרדות העם היהודי ולשיקומו בארץ ישראל – למרות התנגדותם של רוב הרבנים. אומה איננה יכולה לשרוד בלי חולמים. היה זה יוסף, החולם, שאפשר לנו את המעבר מרעיית צאן לעבודת אדמה, שעלה לגדולה במצרים ודאג לכך שנשרוד את הרעב.
אך הדיון התלמודי עובר מחשיבותם של החלומות, לדיון על חשיבות פתרונותיהם.
הגמרא מניחה שמשמעותו של החלום נקבעת אך ורק לפי הפרשנות שאנו מעניקים לו. לפי הגמרא, אין משמעות לשאלה מהי משמעות החלום עד שאתה מספק לו איזו פרשנות, ומשם ואילך, משמעות החלום מונחת בפרשנות שהוצעה לו.
אם כך, המסקנה המתבקשת היא שתמיד כדאי לנו להעניק לחלומותינו פתרונות חיוביים, שהרי משמעות החלום היא לא יותר מהפרשנות שאנו מציעים לו. ואכן:
אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה, ילך ויפתרנו בפני שלשה.
בהתחלה, הגמרא לא מצליחה להבין את טיבה של הנחיה זו. אם החלום מטלטל כל כך, מדוע לא לעזוב אותו בלי לפתור אותו ובלי לספרו לאחרים? הגמרא מסבירה את כוונתו של רבי יוחנן. החולם אינו צריך רק לפתור את חלומו, אלא גם להיטיב אותו:
יטיבנו בפני שלשה. ליתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך: טבא הוא וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה לטב. שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא [תרגום: יביא שלושה אנשים ויאמר להם: חלום טוב ראיתי. ויאמרו לו אלו: טוב הוא וטוב יהיה, הרחמן יעשהו טוב, שבע פעמים יגזרו עליך משמים שיהיה טוב, ויהיה טוב].
במילים אחרות, רבי יוחנן מתאר לעצמו טקס בו חלום – שנראה כמו חלום רע – מסופר לאחרים, אך לאחר מכן נפתר כחלום טוב. דמיינו: "ראית את עצמך נטרף על ידי אריה? זה ודאי אומר שהשאיפות והמטרות שלך יאומצו על ידי אנשים חזקים ובעלי כוח, שיכולים להפוך אותם למציאות. איזה חלום נפלא! איזה חלום נפלא! לו יהי כן".
האם מדובר בתהליך טיפולי בסך הכל, שנועד לסייע לאדם במצוקה, או שמסתתר כאן עוד משהו? נראה כאילו האמוראים באמת האמינו שחלומות הם חלון הצצה לעתיד, ושיש להם משמעות רק אחרי שהם מקבלים פתרון. אכן, הגמרא ממשיכה ומספרת לנו סיפור בשמו של רבי בנאה:
עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי. לקיים מה שנאמר: ״כל החלומות הולכים אחר הפה״.
מניין קיבלו חז"ל את הרעיון לפיו משמעות החלום נעוצה באופן בו פותרים אותו? רבי אלעזר, בהמשך הדיון בגמרא, לומד זאת מפרשת השבוע שלנו. פרעה רוצה שיפתרו את חלומותיו. שר המשקים מספר לו שהוא מכיר אדם שיודע לפתור חלומות. הוא מספר לו כיצד יוסף פתר את החלום שלו. "ויְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה" (בראשית מ"א, יג). רבי אלעזר מבין את הפסוק כך: משום שפתר לנו את החלום כך, כן היה.
עכשיו עולות כמה וכמה שאלות:
- האם זה לא מובן מאליו שהמציאות לא תמיד תתאים את עצמה לחלומות שלנו?
- האם זה לא מובן אפילו יותר שהפתרון שנעניק לחלומותינו לא אמור לשנות את מהלך ההיסטוריה?
- אם המציאות באמת מתרחשת בהתאם לחלומותינו, אבל רק לפי הפתרונות שאנו נתנו להם, האם זה לא נכון להסיק שיוסף הוא האחראי למותו של שר האופים בפרשה הקודמת? יוסף פירש את חלומו של שר האופים כסימן להוצאתו להורג. האם לא היה עליו להטות את הפרשנות לכיוון חיובי יותר, וכך למנוע את מותו?
המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש וייזר) מציע תשובה לשאלה השלישית, שרק מחמירה את המצב.
לפי מדרש ידוע (בראשית רבה פ"ח, ב), חטאו המקורי של שר האופים היה שהגיש לפרעה פרוסת לחם ובה חצץ. חטאו המקורי של שר המשקים היה שהגיש לפרעה כוס יין, והיה בתוכה זבוב.
הפירוש המסורתי למדרש זה, אותו אימץ רבינו בחיי (לדוגמא), מציין שחטאו של שר האופים היה חמור יותר.[4] מי שמסנן קמח ולש בצק, אמור לוודא שכל החצץ יוסר מהתערובת. לעומת זאת, אם זבוב עף לתוך כוס יין, זו באמת לא אשמת אף אחד.
אך המלבי"ם חורג מהקריאה המקובלת של המדרש. הוא שם לב שהסיפור לא עוסק במשרת פשוט או באופה פשוט. התורה מכנה אותם בתארי כבוד: "שר המשקים" ו"שר האופים". כך הוא כותב:
שר האופים לא חטא מאומה, אחר שהוא אינו אופה את הפת בעצמו רק ע"י האופה. מאין היה לו לדעת כי נמצאו צרורות בהלחם? וא"כ, הוא בעצמו לא חטא מאומה, רק שהוא נכנס בערבות בעד האופה משרתו שהוא הוא החוטא ואשם. אבל שר המשקים חטא בעצמו, שהלא היה יכול לראות את היין בכוס אם הוא נקי מזבובים, ולמה לא בדק את הכוס תחלה? (פירוש המלבי"ם על בראשית מ, ב).
וכך, לפי המלבי"ם, מנקודת מבטו הקרה של החוק, לשר האופים היה צריך להיות סיכוי גבוה יותר משר המשקים לזכות בחנינה. הוא ממשיך:
ואם היה יוסף פותר את החלום כפי מה שהיה ראוי לשני השרים האלה בדין ובמשפט, ששר המשקים יתלה על העץ ושר האופים יושב על כנו, לא היה יוסף עולה לגדולה, כי היו חושבים שפתר להם כן מפני שהסברא היתה נותנת שישפטו כראוי להם עפ"י חטאם, ששר המשקים היה חוטא יותר משר האופים. אבל אחר שפתר יוסף הפך ממה שהיה ראוי עפ"י היושר והסברא, ונתקיים כן, מזה ראו שהוא איש אשר רוח א–להים בו.
זהו פירוש נפלא ונועז של מהלך האירועים.[5] אך אינני יכול לקבל אותו. מפירוש המלבי"ם נובע שיוסף באמת היה יכול לתת לחלומות פתרון שונה. אולי הוא היה יכול אפילו להציל את שניהם אם היה פותר את חלומותיהם אחרת. במקום זאת, הוא נתן פתרונות שגרמו לכך שבסופו של דבר השר האשם יותר יצא לחופשי, והשר החף יותר מפשע יאבד את חייו, רק כדי להוכיח את כוחו כפותר חלומות.
כל אחת משלוש שאלותינו מתעצמת לאור דברי המלבי"ם. אף אחת מהן לא מקבלת מענה. לחלומות באמת יש יכולות על-טבעיות משמעותיות, וכך גם לפתרונות שלהם, ובסופו של דבר אנו מקבלים את הרושם שיוסף הוא אופורטוניסט נטול-רגשות.
הרשו לי להציע קריאה חלופית. לחלומות אין כוח על-טבעי שיכול לשנות את המציאות. אם בכלל, הם לא יותר מאשר שיקוף של המחשבות שלנו והדברים שמעסיקים אותנו.
אכן, הרבנים בדיון התלמודי בו עסקנו היו מודעים לכך. הם מספרים את הסיפור הבא:
אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא: "אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי". אמר ליה: חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך, ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא. הרהר כוליה יומא, ולאורתא חזא. [בתרגום חופשי: אמר לו הקיסר לרבי יהושע: "אתם, היהודים, אומרים שאתם חכמים ביותר. אמור לי אם כן מה אראה בחלומי!" אמר לו: "תראה ששובים אותך הפרסים ומשעבדים אותך, ומכריחים אותך לרעות שקצים במקל של זהב". הרהר בזה כל היום, ולערב ראה את החלום כפי שפירשו רבי יהושע).
אם תיתן לאדם דימוי חזק שיעסיק את דמיונו וירדוף אותו במהלך היום, ישנה סבירות גבוהה שאכן יחלום על כך. פענוח חלומות אינו קסם. הוא פסיכולוגיה.
אך למציאות ולחלום יש משהו עמוק במשותף. אדם לא יכול לשנות את עובדות החיים הפשוטות, אבל – במידה רבה – האופן בו הוא יוצר את המציאות אכן תלוי בו. המשמעות של המציאות תלויה בו. אותו הדבר נכון גם לגבי חלומות. בגמרא שראינו, רבא מספר לנו שפתרון החלום צריך להיות מעוגן בדימויים המקוריים של החלום. אם מישהו חלם על אריה, אסור לו למחוק את האריה מהחלום. האריה היה שם. אך ברגע שלא מתעלמים מהעובדות הגסות שהופיעו בחלום, יש לנו את הבחירה כיצד להתייחס אליהן. המשמעות בידיים שלנו.
יתרה מזאת, בדיוק כמו שחלומותינו מעוצבים לפי רגעי הערוּת שלנו, עד כדי כך שאם נחשוב כל היום על נפילה בשבי הפרסי, נחלום על כך בלילה – גם המציאות ברגעי הערוּת שלנו יכולה להתעצב בהתאם לחלומותינו. יוסף אינו רק חולם שאחיו יאלצו להישען על שעורים, שהם יגיעו אליו וישתחוו לו. במידה רבה, הוא היה האחראי למימוש חלומו; הוא וידא שהחלום יתגשם. חלומותיו סיפקו לו את התבנית שלפיה עיצב את המציאות. למעשה, חלקים גדולים מהפרשה שלנו אינם אלא המעשים שיוסף עושה כדי לוודא שחלומו יתגשם.
עד כה, שום דבר איננו על-טבעי. נוכל אפילו להסביר את האופן בו הפרשנות שאנו נותנים לחלום מעצבת אותו בחזרה. כמה פסיכולוגים ופילוסופים מאמינים שאנו נוטים לייצר מציאות רגשית פשוט בכך שאנו מצביעים עליה ונותנים לה שם. ר. ג'. קולינגווד, לדוגמא, טוען שהשכבה הגולמית של הנוף הרגשי שלנו היא מעורפלת וחסרת-הגדרה במהותה. יש אור וחושך, יש עונג וכאב, אך אין שום דבר ספציפי כמו "כעס", "תסכול", "חרדה", או "התרגשות מהחופשה המתקרבת"! עם זאת, כשאנו נותנים שֵם לכל אחד מהרגשות המעורפלים שלנו, מעשה השִיוּם עצמו יוצר מציאות חדשה. פרשנות היא כלי עוצמתי. היא יוצרת מציאויות פסיכולוגיות חדשות. עדיין לא אמרנו שום דבר על-טבעי.
למעשה, חלומו של רבי בנאה לא התגשם מחוצה לו. הוא נזהר בדבריו ואמר שכל עשרים וארבעת הפתרונות שקיבל נתקיימו בו. כל פתרון יצר מציאות פסיכולוגית חדשה. לא יותר ולא פחות.
נחזור לסיפור שלנו: יוסף היה מודע לכך שבמציאות יש עובדות קבועות, ואין ביכולתנו לשנות אותן. שר האופים עמד למות, ושר המשקים עמד לצאת לחופשי. הכתובת הייתה על הקיר. לא היה דבר שיוסף היה יכול לעשות בנוגע לכך. בדומה לרבינו בחיי, ובניגוד למלבי"ם, נאמר שחטאו של שר האופים היה פשוט חמור יותר. אך יוסף הציע לשר המשקים פרשנות – לא רק של חלומו, אלא של משמעות המפגש שלהם.
יוסף ביקש במפורש משר המשקים לזכור אותו, ולהבטיח את שחרורו. במילים אחרות, יוסף העניק למפגש שלהם משמעות. הוא ראה את המפגש שלהם כאירוע שיצר מחויבות מצידו של שר המשקים. אך שר המשקים לא רצה לראות את הדברים כך.
בפרשת השבוע שלנו, המדרש שם לב לכך ששר המשקים מתייחס ליוסף בזלזול. בתיאורו של יוסף לפרעה, הוא מכנה אותו "נער", "עבד" ו"עברי" (בראשית מ"א, יב). המדרש מזהה במילים אלו, ולא סתם, טון מזלזל (בראשית רבה פ"ט, ז). אולי שר המשקים היה גזען, אולי סנוב ואולי הוא זלזל ביוסף בגלל גילו הצעיר. בכל מקרה, שר המשקים לא רצה לבוא לעזרתו של יוסף.
יוסף העניק למפגש שלהם משמעות אליה שר המשקים רצה להתכחש. אך ברגע שמשמעות זו התממשה במציאות, שר המשקים כבר לא היה יכול להתעלם ממנה. אמנם, זה לקח שנתיים, ויוסף נרקב בבית האסורים. אבל בסופו של דבר שר המשקים ראה שהפתרון שיוסף פתר (לא רק פתרון חלומותיהם, אלא גם איך שפירש את משמעות החלום במציאות, את משמעות המפגש שלהם), באמת התגשם (ראו בראשית מ"א, יג).
המפגש בין שר המשקים לעבד העברי אכן הכיל את המשמעות שיוסף סיפק לו; זו הייתה הדרך לשחרורו.
בהתבסס על פרשתנו, מספר לנו האדמו"ר מאיזביצה, הרב מרדכי יוסף ליינר, שהעולם הוא כמו חלום. הוא לא החלום שלנו, אלא חלומו של הקב"ה. אך בדומה לכל חלום, הוא פתוח לפרשנות. מובן שאין לנו שליטה על הדברים שעליהם הקב"ה חולם. אך כמפרשי חלומות, יש לנו את היכולת החשובה לקבוע מה תהיה המשמעות שלו. ויוסף היה מומחה בהענקת משמעות למציאות
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)