מקץ | דרכם של האחים אל התשובה

א. עלילת הגביע

פרשת מקץ פורשת בפנינו את תוכניתו המסתורית והמורכבת של יוסף כלפי אחיו. התוכנית כוללת את האשמתם כמרגלים, תביעה שיורידו עמם את בנימין והטמנת כסף באמתחותיהם.[1] באחד השלבים האחרונים של התוכנית, יוסף יוצר אצל האחים תחושה שהסכנה חלפה וניתן להוריד את המגננות עד כדי שתיה לשכרה:

"וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" (מ"ג, לד)

ואז, בעוד האחים מפיגים את שכרונם, מתכונן יוסף לשלב הבא של התוכנית – העלילה בדבר גנבת גביע הכסף:

"וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (מ"ד, א-ב)

האמתחות ממולאות עד לקצה קיבולתן, אלא שמלבד התבואה מושב גם כספם של האחים איש לפי אמתחתו. בפי אמתחת בנימין מוטמן גם גביע הכסף של יוסף – מן הסתם אותו הגביע שבו שתה עם האחים לשוכרה.

המלכודת שיוסף תיכנן לא נסגרת על האחים מיד. תחילה, יוסף מאפשר לאחיו לנשום לרווחה ולהאמין שהם הצליחו לצאת בשלום ממצרים. כנגד החשש של האחים שהמזימה המצרית היא: "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (מ"ב, יח), מדגיש הכתוב: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (מ"ד, ג).[2]

איש אינו מנסה למנוע מהם לצאת מבית יוסף, ואפילו מן העיר הם יוצאים בשלום. אז, כשהאחים עדיין בהישג יד, אבל בוודאי מאמינים שכל נפתולי מצרים מאחוריהם, מפעיל יוסף את השלב הבא בתוכניתו:

"הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה: הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם"   (מ"ד, ד-ה)

יוסף מתדרך את 'אשר על ביתו' שלא להזכיר במפורש מה נגנב, כדברי רמב"ן:

"הלא (בנוסחנו: הלוא) זה אשר ישתה אדני בו – לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע, ולכך אמר: הלא זה שלקחתם, הוא אשר ישתה אדני בו"  (רמב"ן [מהדורת הכתר], מ"ד, ה)

לא רק הגביע אינו נזכר במפורש, גם עצם הטענה שנגנב לא נאמרת במילים ברורות. כביכול אין צורך לומר לאחים לא שאירעה גנבה ואף לא מה נגנב. הרי אם הם הגנבים, הם יודעים היטב מה גנבו. אלא שהאחים באמת לא יודעים על מה מדובר:[3]

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב"          (מ"ד, ז-ח)

ברור שרכוש יקר ערך נגנב מבית האיש, אבל האחים הנבוכים, שאינם יודעים בדיוק מה נגנב ומה היקף הגנבה, נאלצים להתגונן בלשון כללית: "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה... כַּדָּבָר הַזֶּה... כֶּסֶף אוֹ זָהָב".[4] האחים מוסיפים ומכריזים:

"אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם"   (מ"ד, ט-י)

האחים כל כך בטוחים בעצמם, שהם מוכנים לאפשר לאיש לערוך אצלם חיפוש בלי שידעו אפילו מה נגנב, ודי להם במילים הסתמיות: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ".[5] מתוך בטחון זה, אף מוסיפים וגוזרים על עצמם עונש איום – מוות לגנב ועבדות לכל אחיו.

נכונותם של האחים לגזור על עצמם עונש מופלג גוררת, לכאורה, שינוי אצל האיש. במקום להמשיך להאשימם כחבורה אחת, הוא נכון להבחין בין הגנב לבין שאר החבורה שייחשבו "נְקִיִּם". ושוב, האיש נמנע מלהזכיר במפורש את הגנבה או הגביע, אלא מעדיף לשון סתומה: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד".[6]

בעיני האחים, הבדיקה באמתחותיהם אינה אלא אמצעי להוכיח את חפותם, ולכן הם משתפים עימה פעולה וממהרים להוריד את אמתחותיהם ולפתוח אותן:

"וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ"   (מ"ד, יא)[7]

האיש בודק את האחים על פי סדר הגילים, וכך דוחה את מציאת הגביע לסוף ממש:[8]

"וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (מ"ד, יב-יג)

האחים קורעים את בגדיהם בצער, ושבים אין אונים אל ביתו של יוסף, אשר מוכיח אותם בלשון כללית, הדומה לזו ששם בפי שליחו:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (מ"ד, טו)

האחים אינם מנסים להתגונן מול תוכחתו של האיש ולטעון לחפותם. ההיפך הוא הנכון. יהודה מקבל עליו, בשם האחים כולם, גם את האשמה שהופנתה כלפיהם וגם עונש חמור:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ"   (מ"ד, טז)

אבל מדוע יהודה מוכן לקבל את ההאשמה בגנבה? האומנם הוא מאמין שבנימין גנב את הגביע? גם אם נניח שכן, מדוע יהודה ניאות לקבל על עצמו ועל אחיו עונש חמור יותר מזה שתבע 'אשר על ביתו' של יוסף?

ב. גנבת הגביע וגנבת התרפים

סיפור גנבת הגביע מעוצב באופן שמזכיר לקורא, ומן הסתם גם לאחי יוסף, סיפור משפחתי מפורסם מן הדור הקודם – סיפור גנבת התרפים. כך למשל דרשו חז"ל:

"והן עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו, אי גנב ברה דגנבתא [=אוי גנב בן גנבת] ביישתני! בן אמך את! כך היא ביישה (אמך) את אבינו: 'ותגנוב רחל את התרפים' "  (תנחומא [בובר] מקץ י"ג)

הנה כמה מקווי הדמיון שמצא יאיר זקוביץ בין הסיפורים:

"קווי דמיון רבים מלכדים את שני המעשים על אודות האם וצעיר בניה: א. יציאת יעקב וביתו בסיפור הראשון, ויציאת בניו של יעקב בסיפור השני, מארץ זרה לארץ כנען. ב. גביע יוסף משמש לניחוש... גם התרפים משמשים בתפקיד דומה... ג. קבוצת אנשים רודפת אחרי הבורחים כדי להשיגם... ד. הגזול מאשים את החשוד כגנב... ה. החשודים, הבוטחים בצדקתם, מצטדקים ומוכנים להפקיר את האשם – אם יימצא כזה – למוות: 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה...' (ל"א, לב); 'אשר ימָצא אתו מעבדיך ומת' (מ"ד, ט)... ו. בשני הסיפורים מתנהל חיפוש... ז. התחנה האחרונה בחיפוש התרפים היא אוהלה של רחל... ובחיפוש הגביע – אמתחת בנה הקטון..."[9]

מסתבר שיוסף טרח – לתכלית מסוימת – לעצב את סיפור גנבת הגביע בתבניתו של סיפור גנבת התרפים. אולם לאיזו תכלית? אפשר לומר, ברוח המדרש שהובא לעיל, שהמטרה היא לשכנע את האחים שכפי שרחל גנבה את התרפים בלי ידיעת אביהם, כך בנימין בנה גנב את הגביע בלי ידיעתם.

אבל חרף הדמיון שבין הסיפורים, קשה להאמין שיהודה מאמין בכך. הגביע אמנם נמצא באמתחתו של בנימין, אבל זאת יש לזכור: יד זרה כבר שלטה בחבילותיהם בעבר: "וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ" (מ"ב, לה; וכן שם כז-כח). כבר אז חשדו האחים במזימה: "וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (מ"ג, יח).

זאת ועוד, לאורך כל הסיפור, האיש התחמק מלומר במפורש שהוא מחפש גביע. ממילא האחים, שהצהירו "וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (מ"ד, ח), בוודאי נבהלו לגלות שמישהו הטמין "כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ" (מ"ד, א).[10]

האם אין בכך כדי להעלות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, באשר לתוקפה של הראייה המרשיעה?[11] מדוע, אם כן, נכון יהודה להודות בעלילת השווא שטפלו עליהם?!

ג. הסכנות הכרוכות בדיבור לא-זהיר

אפשרות אחרת להסביר את התנהגותו של יהודה, נעוצה בהצעתם הנחפזת של האחים לנציגו של יוסף: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" (מ"ד, ט). הצעה אומללה זו נראית כחזרה על דברי יעקב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (ל"א, לב). אם האחים מאמינים שיעקב גזר בלי דעת את מות רחל בקיצור שנים, הם בוודאי חוששים שהם גזרו במו פיהם את מותו של בנימין. חשש זה מתחזק אפילו יותר, לנוכח העובדה שסיפור מותה של רחל אינו אלא סיפור לידתו של בנימין (ל"ה, טז-כ).

גם במישור הריאלי יש לאחים מקום לדאגה. משרתו של יוסף אמנם מסרב להצעתם ומתעקש על ענישה לגנב בלבד: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (מ"ד, י). אולם יוסף אינו פונה ל'גנב' בלבד, אלא שב ומאשים את כולם כקבוצה: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (טו). זה יכול להיות סימן מדאיג לאפשרות שבכוונת 'המצרי' להעניש את כולם לפי הנוסח שהם עצמם הציעו. משום כך, יהודה ממהר להציע גרסה חדשה, שאומנם מכניסה את צוואר האחים כולם בשעבוד, אך אינה כוללת את מותו של בנימין: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (טז).[12]

ד. הא-להים מצא את עון עבדיך

מעקב אחרי התנהגותם של אחי יוסף לנוכח האשמת השווא בריגול, יוכל לרמוז להסבר נוסף, אולי אפילו סביר יותר, להתנהגותו של יהודה לנוכח האשמת השווא בגנבה.

תחילה יוסף פונה לאחיו ותובע:

"שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מ"ב, טז)

מובן מאליו שהאשמה שקרית זו אינה מעוררת באחים רגשות אשם. לאחר שלושה ימים בכלא, יוסף מרכך את יחסו לאחיו:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ..."    (מ"ב, יח-כ)

למרבה ההפתעה, דווקא אז מתעורר באחים רגש של תשובה:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"  (מ"ב, כא-כב)

אחי יוסף יודעים היטב שהם אינם מרגלים. מן הסתם הם אינם מאמינים ש'המצרי' מאשים אותם בריגול בגלל מה שעשו ליוסף (למרות שלמרבה ההפתעה זו באמת הסיבה להאשמה!). בכל זאת, כשאחד האחים נאלץ להישאר בבור הכלא במצרים בעוד אחיו חוזרים בשלום אל אביהם, הם לא יכולים שלא להיזכר שכך נהגו ביוסף אחיהם. בני יעקב מבינים שהזיקה בין "צָרַת נַפְשׁוֹ" של יוסף לבין "הַצָּרָה הַזֹּאת" במצרים, אינה אלא יד ההשגחה. א-לוהים גלגל את הדברים, בלי קשר למניעיו של 'המצרי', כך שהם יענשו סוף-סוף על החטא הנורא.[13]

מסתבר שתהליך דומה עובר על האחים כאשר הם עומדים בפני יוסף. המשנה למלך מקפיד שלא להאשים אותם במפורש בגנבת הגביע, ובכך הוא פותח פתח להודות על אשמה אחרת שאינה מפורשת.[14] יהודה אינו מתוודה על גנבת הגביע, אלא מודה שהא-לוהים מצא את עוונם. כדברי ר' יצחק אברבנאל:

"ובאמרם: 'הא-להים מצא את עון עבדיך' רמזו על מכרם את אחיהם יוסף לעבד ומבלי חמלה, ובעבור אותו עון הגנוז שפטנו האל מדה כנגד מדה. ולכן הננו עבדים לאדוני, תחת אשר מכרנוהו לעבד... ורמז גם כן במאמרם זה שבנימן לא גנב הגביע, חלילה לו, עם שנמצא בידו... ומפני זה לא אמרו אשר גנב הגביע, אלא 'אשר נמצא הגביע בידו' " (אברבנאל מ"ג, טו)[15]

העובדה ש"נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" של בנימין, אינה מעידה על כך שהוא גנב אותו, אלא על כך ש"הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ" (טז) – עוונם האיום כלפי יוסף.[16]

יהודה אינו טוען, כמובן, ש'המצרי' פועל מתוך מודעות לעוונם כלפי יוסף (אף שזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא פועל!), אלא סבור שזוהי יד ההשגחה. מי שמכרו את אחיהם לעבד במצרים – עונשם הראוי שיהיו כולם עבדים במצרים.[17]

ומה באשר לבנימין? מה חטאו ומה פשעו? אולי יהודה משער שהגזירה יצאה על כל בני יעקב, וכך בנימין 'נתפס' אגב חטאם של אחיו.

ה. בין קבלת הדין לשחזור החטא

המשנה-למלך 'המצרי' אינו מבקש להמית את בנימין וגם לא לשעבד את אחיו:

"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ[18] הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם"      (מ"ד, יז)

דווקא תגובה זו מוציאה את יהודה מן העמדה של קבלת הדין ושולחת אותו למאבק איתנים על גורלו של בנימין (יח-לד). מדוע יהודה, שהיה נכון לקבל את שעבודם של כל בני-יעקב (ובכללם בנימין!), אינו מוכן להסכין עם הרעה הקטנה יותר – שעבודו של בנימין לבדו?![19]

נראה לומר, שיהודה ואחיו מכירים בחטאם האיום והם נכונים בהחלט לקבל עליהם את עונשם. אולם כשהמשנה-למלך מסרב לקחת אותם לעבדים במצרים ומתעקש על שעבודו של בנימין לבדו, לא ניתן יותר להאמין שזהו עונש על חטאם. הרי לא יתכן שהעונש ייפול דווקא על ראשו של היחיד שלא היה שותף כלל לחטא.

יהודה מזהה לפתע תבנית היסטורית חדשה: אין כאן עונש על חטאם, אלא סכנת שחזור של חטאם! שוב עומד בן הזקונים האהוב של יעקב בפני גורל איום של עבדות במצרים, והאחים נדרשים לעזוב אותו שם ולחזור בלעדיו אל אביהם האבל.

יהודה מתגלה כאן כבעל תשובה גמור.[20] בהינתן לו הזדמנות שנייה, הוא אינו חוזר על חטאו, אלא מוסר את הנפש כדי לתקן אותו. מי שהציע בעבר למכור את יוסף, הבן המועדף על יעקב, לעבד במצרים, מציע עתה להיות לעבד במצרים כדי להציל את הבן המועדף על אביו.

בכך לימד יהודה את יוסף, את עצמו וגם אותנו, שאם רק היה בידו לשוב אל אותו יום נורא של מכירת יוסף, הוא היה נוהג אחרת.

ו. התיקון הגדול

יהודה ואחיו מייחסים את המאורעות המשונים שבאים עליהם ליד ההשגחה, ובזכות אמונה זו הם זוכים להרהורי תשובה. במבט ראשון אפשר לחשוב שהכול היה מיוסד על מרמה וטעות, שהרי מי שעיצב את הבמה והניח עליה את התפאורה המוקפדת לא היה א-לוהים אלא יוסף. אולם, כפי שיוסף עצמו עתיד ללמד אותנו, מעשי בני אדם ותחבולותיהם אינם מבטלים את ההשגחה הא-לוהית, אלא מסייעים לגלות אותה: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" (מ"ה, ח). לא רק תחבולותיהם האיומות של האחים היו כלי ביד ההשגחה להגשים את שגשוגה של המשפחה במצרים, אלא גם תחבולותיו המיטיבות של יוסף:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (נ', יט-כ)

קשה שלא להתפעם מנכונותו של יוסף לעמוד מאחורי הקלעים ולבנות עבור אחיו תפאורה מדוקדקת שתאפשר תיקון לעוונם, וקשה שלא להתפעל מן הנכונות השלמה של יהודה לנצל את ההזדמנות לתיקון. על מצע כזה של תשובה נרגשת וכנה, יכולים לצמוח ניצנים ראשונים של אחדות, שתהפוך את השונאים של יום אתמול לאחים שיקימו יחד עַם ביום המחר.

עורך: אורי יעקב בירן