לך-לך | מדוע נגזרה גלות על זרע אברהם?

[1] גרוסמן רואה בפער הזה שבין ציפיית אברהם שהוא עצמו יזכה לרשת את הארץ לבין דברי ה' שרק הדור הרביעי יזכה לשוב לארץ, את "נושא העומק של יחידה זו... לא עצם הבטחת הארץ, אלא דווקא דחיית המימוש של בשורה זו לעוד ארבע מאות שנה. אברם וזרעו נדרשים גם בהקשרי הברית על הארץ לאורך רוח מיוחד, לסבלנות ולאמונה בקיום ההבטחה" (י' גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב תשע"ה, עמ' 111).

[2] פירוש זה נדפס גם בפירוש חזקוני על אתר. החשבון מיוסד על דברי סדר עולם: "אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה... לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים" (סדר עולם [מהדורת ד"ב רטנר וש"ק מירסקי, ניו יורק תשי"ג[, פרק א', עמ' ב-ג). ראו עוד ר"י מדן, כי-קרוב אליך: לשון מקרא ולשון חכמים – ספר בראשית, תל-אביב 2014, עמ' 94–96.

הדעה שאברהם ידע שהוא עצמו לא יירש את הארץ מפני שזכותם של יושבי הארץ עוד לא פגה, נצבת על-פי חז"ל בלב המחלוקת בין רועי אברהם לרועי לוט:

"ויהי ריב בין רֹעי מקנה אברם ובין רֹעי מקנה לוט' – ר' ברכיה בשם ר' יודה: בהמתו שלאברהם היתה יוצאה זמומה, ושל לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רֹעי אברהם: הותר הגזל?! אמרו להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (י"ב, ז), ואברהם פִּרְדָה עקרה הוא אינו מוליד, ולוט יורשו ומדידהון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (ט"ו, יח). אימתי? לכשיעקרו ז' עממים מתוכה. 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' וגו', עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ"  (בראשית רבה [מהדורת י' תיאודור וח' אלבק], מ', ז, עמ' 392)

ראו עוד פסיקתא רבתי ג'.

[3] ראו גם תרגום המיוחס ליונתן על-אתר; פרקי רבי אליעזר (מהדורת מ' היגר), חורב י' (תש"ח) מ"ז, עמ' 236; אליהו רבה י"ד (מהדורת מ' איש שלום), עמ' 65 (מצוטט להלן בהערה 5); מדרש החפץ (מהדורת מ' חבצלת), בראשית ט"ו, ח; עמ' ק"ל.

[4] ראו עוד ויקרא רבה (מהדורת מ' מרגליות), ירושלים תשי"ג, י״א, ה, כרך א', עמ' רכ"ד-רכ"ה; פסיקתא רבתי מ"ז, א; מדרש אגדה (בובר) לבראשית ט"ו, ח. ראו עוד י' אליצור, "ברית בין הבתרים", ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים היסטוריים והגותיים, ירושלים תש"ס, עמ' 35–43.

[5] כך למשל דרשו חז"ל:

"ישמור אדם בלבבו שלא יבֹא לידי חטא ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבֹתינו הראשנים שלא ירדו למצרים, אלא בשביל דבר קל שדִבֵּר אברהם – 'במה אדע' " (אליהו רבה י"ד [מהדורת מ' איש שלום], עמ' 65)

[6] באשר לעצם התופעה של מידה כנגד מידה לשונית, ראו את דבריו של מורי ורעי, פרופ' יהונתן יעקבס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, אלון שבות תשס"ו, בפרט עמ' 107–112.

[7] קשה שלא להיזכר בהקשר זה בדור יוצאי מצרים (אפשר שזהו 'הדור הרביעי', וראו להלן הערה 8), שזכות הכניסה לארץ הועברה מהם לבניהם, עקב חוסר האמונה שגילו בפרשת המרגלים (במדבר י"ד; דברים א', כב ואילך).

[8] נחלקו הפרשנים למי מתייחס 'הדור הרביעי'. רבים מן הפרשנים סבורים שהכוונה הדור הרביעי לשעבודם של בני ישראל. רש"י סומך זאת על הדורות של בני יהודה (דברי הימים א ב', א-יח):

"ודור רביעי – לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, והרביעי ישוב לארץ... וכן היה: יעקב גלה למצרים, צא וחשוב דורותיו: יהודה ופרץ חצרון וכלב, והוא היה מבאי הארץ" (רש"י [מהדורת הכתר המקוון], ט"ו, טז)

לפי פירוש זה, כלב אמנם זכה להיכנס לארץ, אבל לא כך רוב בני דורו.

פרשנים אחרים העדיפו להיסמך על הדורות של בני לוי (שמות ו', טז-כה), כדרך שפירש ראב"ע: "ודור רביעי – אחר היות זרעו גר... וכן היה קהת גֵר, ועמרם ומשה, גם אהרן, ובניהם שבו אל ארץ כנען" (ראב"ע הקצר [הכתר המקוון], ט"ו, טז; ובדומה לקח טוב לבראשית ט"ו, טז; רמב"ם, פירוש המשנה, עדויות ב', ט; רד"ק ט"ו, טז; רלב"ג ט"ו, טז).

לעומת זאת, כמה מהפרשנים סבורים ש'הדור הרביעי' מתייחס ליושבי הארץ דווקא, כדברי רשב"ם:

"ודור רביעי ישובו הנה – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל - טועה הוא, כי נתן קצבה של "ארבע מאות שנה" (לעיל, יג), מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה?! אלא טעם נתן הקדוש ברוך הוא לדבריו... שאף על פי שיושבי הארץ חטאו... צריך אני להמתין ארבע דורות, כדכתיב 'פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי' (צירוף של שמ' כ,ה; ושמ' לד,ז) – אולי יחזרו הבנים בתשובה, כי לא שלם זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה – עד אחר דור רביעי של אמוריים... זהו פשוטו"       (רשב"ם [מהדורת הכתר המקוון], ט"ו, טז;

ראו עוד רמב"ן ט"ו טז; י' קיל, ספר בראשית [דעת מקרא], ירושלים תשנ"ז, כרך א' עמ' תי"ג-תט"ו). גרוסמן מציע: "ייתכן שב'ארבעת הדורות' יש כוונה כפולה: גלות שלמה מצד ישראל ועוון שלם מצד האמורי" (גרוסמן [לעיל הערה 1], עמ' 494).

[9] כך למשל מזהיר ה' את בני ישראל:

"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה כִּי בְכׇל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כד-כח; וראו עוד כ', כב-כד)

בשולי הדברים נזכיר כי בפרק זה קשרים רבים למסופר על סדום בספר בראשית, ובכללם ההשוואה למצרים (ויקרא י"ח, ג); האיסור על משכב זכר (ויקרא י"ח, כב; כ', יג); האיסור על שכיבה של בת עם אביה (ויקרא י"ח, ז); האיסור על לקיחת שתי אחיות (ויקרא י"ח, יח).

[10] ניצניה של המריבה בין אברהם ולוט מתגלים כבר בשיבתם ממצרים, עת הרכוש מופיע כחוצץ בין לוט לבין משפחת אברהם ("וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ" [י"ג, א]; והשווה לסדר העולים בי"ב, ה), ואז הופך להיות גורם של ממש במריבה שבין הצדדים (י"ג, ה-ו). מסתבר שאין זה מקרה שלוט בוחר לעבור מבית אברהם דווקא לסדום – מקום עשיר אך כה מתועב עד שאברהם מסרב לגעת ברכושם (י"ד, כא-כד). וראו עוד נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 88–92; ח' כהן, "פרדת אברהם מלוט (בראשית י"ג), מגדים נ"ב [תשע"א], עמ' 9–22; צ' שמעון, האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה, ירושלים תשע"ה, עמ' 77–99, 150–154; גרוסמן, עמ' 60, 64–94.

בשולי הדברים אעיר שהסבורים כי שרה היא יסכה אחות לוט (למשל: בבלי מגילה י"ד ע"א), בוודאי צריכים לשקול את האפשרות שהגורם הראשון לפירודו של לוט מאברהם היה עלבונו על מסירת שרה אחותו למלך זר תמורת ממון (י"ב, יא-טז). לפי הגישה הזו, הזיקה לסדום מתהדקת ומוצאת ביטוי לא רק בענייני הרכוש אלא גם בנכונות למסור בנות משפחה למשכב (ראו י"ט, ח).

[11] פרידת לוט מאברהם מתוארת ממש באותה הלשון שבה מתוארת פרדת עשו מיעקב אחיו (ל"ו, ו-ח), עובדה שעשוייה ללמדנו שאין לראות את לוט כבנו המאומץ של אברהם אלא כ'אחיו'. אם כן, התבנית המוכרת לנו כל כך ממשפחת האבות, של פרדת אח מעל אחיו, מתחילה כבר אצל תרח בפרדת אברהם ולוט, ממשיכה אצל אברהם בפרידת יצחק וישמעאל, ומסתיימת אצל יצחק בפרידת יעקב ועשו. מבט זה על משפחת תרח מחזק את הקריאה (עליה עמדנו בשיעור לפרשת נח), על מרכזיותו של תרח במהלך הא-לוהי.

[12] כהן (לעיל הערה 10), עמ' 19. וראו עוד מ"ד קאסוטו, "מנח ועד אברהם", פירוש על ספר בראשית, ירושלים תשכ"ה (תש"ד-תש"ט), עמ' 250–251; א' סמט, עיונים בפרשות השבוע (סדרה שנייה): בראשית – שמות, תל-אביב תשס"ט, עמ' 56–58; שמעון (לעיל הערה 10), עמ' 85–86; גרוסמן (לעיל הערה 1), עמ' 65–66.

[13] מסתבר שרשעותם היתרה של יושבי סדום ועמורה גרמה לכך שייענשו עוד לפני שאר יושבי הארץ. ר"י מדן טוען שהיה גם הבדל בסוג החטאים של כל קבוצה:

"נראה שעיקר עוונו של האמורי יושב ההר הוא עבודה זרה. על עוון זה ממתין הקב"ה בסבלנות ארבעה דורות... (שמות כ, ד)... בהפיכת סדום ועמורה... עוונם לא היה רק עוון עבודה זרה, כי אם עוון הצעקה, עוון הפגיעה בזולת. על עוון זה אין הקדוש ברוך הוא ממתין ארבעה דורות, כדרך שלמדנו בפרשת משפטים: 'אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו: וחרה אפי [...] (שמות כב, כב-כג)" (מדן [לעיל הערה 2], עמ' 99–100)

אולם קשה למצוא ראיות חותכות להבחנה הזו.

[14] כהן עומד על כך שלאחר הפרדה מלוט, אברהם אינו מקיים את ציווי ה' "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ" (י"ד, יז), אלא בוחר להתמקם לראשונה במקום קבוע: "וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" (י"ד, יח). רק אחרי חורבן סדום ועזיבת לוט את כנען, חוזר אברהם לנדוד. מכאן מסיק כהן כי אברהם אינו מזדהה עם החלטת ה' לדחות את לוט, ובוחר להישאר קרוב מתוך רצון לסייע לו בעת הצורך ומתוך תקווה שלוט ישוב אליו (ח' כהן, "אברהם ולוט – מפרֵדה לפירוד", מגדים נ"ד [תשע"ג], עמ' 33–46).

[15] ראו י' מופס, "אברהם הלוחם האציל: פוליטיקה וחוקי המלחמה בישראל בתקופת האבות", אהבה ושמחה: חוק, לשון ודת במקרא ובספרות חז"ל, ירושלים 1992, עמ' 59–79.

[16] המפגש הטעון בין אברהם לבֶּרַע מלך סדום (י"ד, יז, כא-כד) עוטף בפסוקיו מפגש מנוגד בתכלית בין אברהם למלכי-צדק מלך שלם (י"ד, יח-כ). הניגוד בין המפגשים מביע היטב כי הסלידה של אברהם איננה מקשר עם מלכי הארץ באופן כללי, אלא דווקא מן המלך הרשע של סדום. וראו עוד D. Elgavish, "The Encounter of Abram and Melchizedek King of Salem: A Covenant Establishing Ceremony", in A. Wénin (ed.), Studies in the Book of Genesis: Literature, reduction and History, Leuven 2001, pp. 495-508; שמעון (לעיל הערה 10), עמ' 90–99; גרוסמן (לעיל הערה 1), עמ' 84–90. כמה מן החוקרים הנזכרים העירו כי המפגש עם מלך סדום מדגיש את המפגש שעליו לא מסופר – בין אברהם לבין לוט. ושמא אפשר למצוא הד לשאלה 'להיכן לוט שייך?', בדרישתו של מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (י"ד, כא).

[17] ר"י מדן הולך בכיוון מעט שונה:

"מבחינה פוליטית, משמעות ניצחונו המוחץ של אברהם על כדרלעומר היתה כיבוש כל ארץ ישראל ומחוזות מזרח הירדן עד הפרת מידי מי שמשל בהם עד אז. אברהם אמור היה להפוך לשליט הרשמי בהם, ובכך להגשים את הבטחתו של הקב"ה שנתן לו את הארץ עד נהר פרת... אך אברהם מיאן... הוא מעדיף לשוב לאוהלו ולדחות את הגשמתה של הבטחת ה' על ירושת הארץ עד שיהיה זה זרעו בלבד... יתכן שבחישוב לטווח ארוך הוא צדק, והעונש שקיבל, ארבע מאות שנות גֵרות, למעשה איננו עונש אלא תוצאה מוכרחת..." ( מדן [לעיל הערה 2], עמ' עמ' 96–99).

[18] גורלו של לוט, שניצל מחורבן סדום, אינו מתואר בספר בראשית. עם זאת, בספר דברים אנו שומעים כי ה' נתן לצאצאיו נחלה בעבר הירדן:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים... וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים [=זּוּזִים?]: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"  (דברים ב', ט-כא)

רבים הבחינו בזיקה שבין הפסוקים הללו לבין מסע הכיבושים של ארבעת המלכים בעבר הירדן:

"וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם..." (י"ד, ה)

ראו למשל רמב"ן לדברים ב', י-יב; פ' ארצי, בתוך: מ' ויינפלד ואחרים (עורכים), בראשית (עולם התנ"ך), תל-אביב 1982, עמ' 100–101; ז' קלאי, "מסע כדרלעמר בראי ההיסטוריוגראפיה המקראית", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י' (1990), עמ' 153–168; י' בן-נון, "'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה", מגדים י"ז (תשנ"ב), עמ' 35–41; כהן (לעיל הערה 13), עמ' 44–45.

ניצחונות אלו שנראים מיותרים, לכאורה, בהקשר המיידי של הסיפור, מקבלים משמעות מפתיעה, כשאנו למדים שסיפור ארבעת המלכים – אותו סיפור שבעטיו נגזרה גלות על בני ישראל – רומז גם על פינוי עבר נחלות בעבר הירדן לצורכם של צאצאי לוט.