הרמב"ן בתחילת פרשתנו דן בירידת אברם למצרים, ושואל שתי שאלות על מעשיו:

הרמב"ן מותח ביקורת על אברהם משני כיוונים באותו הסיפור – על כך שלמעשה אפשר למצרים לקחת את שרה ועל עצם הירידה למצרים.

 

ננסה להסביר את מעשיו של אברהם.

 

הרמב"ן טען שאברהם לא היה בסדר בכך שאמר ששרה היא אחותו, במקום להודות ששרה היא אשתו ולסמוך על הקב"ה שיציל אותם. מפשט הפסוקים עולה, שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאברהם אמר לאנשים אחרים ששרה היא אחותו. כך הוא הרי מעיד על עצמו, שהוא ביקש משרה – "אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא".  במקומות אחרים, כך נראה, למרות שאברהם אמר שהיא אחותו לא לקחו את שרה.

 

כדי להבין נקודה זו, נסביר מחדש את מושג האחות. האחות, כפי שעולה ממקומות רבים בתנ"ך, יכולה להיות גם בת האח. בתנ"ך אין מילה מיוחדת ל"אחיין", ומתייחסים אליו כ"אח". כך כאשר נלכד לוט במלחמת המלכים, שומע אברם כי נשבה "אחיו", ולא "אחיינו". אותה בת אח, ככל הנראה, הייתה מיועדת לנישואין. כך רואים אנו בשיר השירים, שארוסתו של הדוד מכונה "אחות", וכך מוצאים אנו אצל מרדכי, שאמן את בת דודו במטרה בהמשך לשאתה לאישה. כשאברהם נצטווה ללכת לכנען, חסדה הגדול של שרה היה עצם ההצטרפות אליו במסעו, תוך ידיעה שבשונה ממצבה במקומה הקבוע, כזוג נוודים לא תמיד אברהם יוכל להגן עליה. אולם אברהם קיווה, שהצגתה של שרה כאישה המיועדת לו תספיק על מנת למנוע את לקיחתה. במקומות שזה לא יספיק, הוא ידע, גם היותה נשואה לא יעזור. במקרה זה, לפחות יוכל להציל את חייו.

 

על היחס לעצם ירידת אברם למצרים ישנו בר פלוגתא גדול לרמב"ן, והוא המדרש,  שבבואו לפרש את המשנה באבות, המספרת על עשרה הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם,  מונה כאחד מהם את הירידה למצרים ברעב. המדרש רואה את הירידה כעמידה בניסיון, ולא ככישלון. אולם למרות דברי המדרש, נראה לי שהצדק עם הרמב"ן שמעשהו של אברהם לא היה רצוי. אף על פי כן, ננסה להבין מדוע אברהם נהג כך. אני אציע שני הסברים, והבוחר יבחר.

 

ההסבר הראשון הוא של החברותא שלי, הרב אהרן פרידמן ראש ישיבת כרם ביבנה.

 

בפסוק בתחילת הפרשה, נאמר שאברם לקח איתו את שרי, את לוט, ואת הנפש אשר עשו בחרן. לאן נעלמו כל אותם נפשות?

 

ניתן להציע, שמדובר על כעשרה אנשים, שנבלעו בתוך פמלייתו של אברהם. מספר גבוה ביותר מציג הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א יד) שמדבר על אלפים ורבבות שנתקבצו אל אברהם. אני חושב שמספר ריאלי יהיה באזור הארבע מאות גברים, בערך כמספרם של "חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות". אם מוסיפים גם נשים וילדים, מדובר על קהילה של באזור האלף – אלף חמש מאות איש. מה עשו כל אותם אנשים כשירדו למצרים? האם הם ירדו איתו?

 

ייתכן שכן, וכך ניתן להסביר איך מתארת לנו התורה בספר שמות ש"מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". כך גם ניתן להבין מדוע בתקופת יוסף "לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם". איפה המצרים פגשו עברים קודם שהגיע יוסף למצרים? אם נאמר שאותם נפשות שעשה אברהם בחרן נשארו במצרים, מתקבל הסבר אפשרי. ייתכן גם, שאותם אנשים עלו עם אבותינו חזרה ממצרים, והם הערב רב.

 

כשהתחיל הרעב בכנען, אברהם נמצא עם מאות בני אדם שהוא אחראי עליהם, וצריך לדאוג להם לאוכל. במצב דומה היה דוד כאשר שלח את אנשיו לבקש מנבל הכרמלי אוכל. נבל סירב, ודוד רצה להורגו. לכאורה, תגובתו של דוד חריפה. גזר דין מוות על אי אספקת אוכל? אלא שדוד היה במדבר יחד עם כשש מאות איש, בלי אוכל ומים. לא ניתן לשבת על כסאותינו המרופדים ולשפוט את רצונותיו (שאמנם לא התממשו, בזכות מעשיה של אביגיל).

 

גם ביחס לאברהם, איננו יכולים לבקר אותו על כך שירד למצרים מתוך תחושת האחריות שהייתה לו על אותם נפשות אשר עשה בחרן.

 

הסבר נוסף לירדיתו של אברהם למצרים, מתמקד ביחסיו עם לוט. כשאברהם יצא מחרן, הוא לקח איתו את לוט. מדוע הוא עשה זאת? לוט הרי לא נצטווה לבוא לכנען.

 

להבנתי, אברהם עשה זאת בשל חובתו להרן. חז"ל מספרים לנו שאברהם לא היה היחיד שנכנס לכבשן האש. יחד איתו נכנס הרן אחיו, שהודיע שאם א-להי אברהם הוא הא-להים, אז הוא מוכן להיכנס עבורו לכבשן האש. הרן לא ניצל, אולם לדעתי הוא לא מת מיד בכבשן האש. הרן יצא מהכבשן חרוך ומלא כוויות, וברגעיו האחרונים לחש לאברהם: שמור על ילדי. אני נכנסתי לכבשן האש עבורך, אתה שמור על ילדי עבורי. וכך אברהם נושא את בתו של הרן לאישה, ולוקח איתו את בנו לוט במסע לכנען.

 

כאשר מתחיל רעב, זה כנראה קרה בעקבות בצורת. כך אנחנו למדים מהמשך הסיפור, בו יש ריב בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט. וכי ארץ ישראל אינה מספיקה בשביל להאכיל שני עדרים? אלא שהייתה שנה בצורת, והיה מאבק על כל לחלוחית עשב ועל כל פיסת קוץ רטוב. במצב כזה, מתארת לנו התורה, לוט בחר לרדת לסדום, מקום שהוא "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". ייתכן מאוד, שקודם שירד לסדום, רצה לוט לרדת לגן ה' בארץ מצרים עצמה. אברהם אמנם לא רצה לרדת למצרים, בעקבות הציווי על ההליכה לכנען, אולם חזקה עליו שבועתו להרן אחיו, והוא ירד עם לוט למצרים.

 

לאחר החזרה ממצרים,  לוט בוחר לרדת לסדום. כאן אברהם כבר לא מצטרף אליו. להבנתי, מה שעולה מהפסוקים הוא שכל הרעב נגרם כדי להפריד בין אברהם ללוט, ואז, אחרי היפרד לוט מעימו, יוכל הקב"ה, המגיד מראשית אחרית, להבטיח לאברהם "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם."

 

הרמב"ן כתב, שחטאו של אברהם היה בשגגה. לאור ההסברים שהבאנו, ניתן לומר שחטאו של אברהם לא היה סתם בשגגה, אלא כטועה בדבר מצווה.