השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת קורח ה'תשפ"ב. סיכם איתן סיון, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: דור המדבר

פרשתנו, פרשת קורח, פותחת בתחילתה של מחלוקת קורח ועדתו:

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם". (במדבר ט"ז, א־ב)

כפי שניתן לשים לב, אין כאן קבוצה אחת מלוכדת, אלא בעצם שלוש סיעות שונות הבאות להתרעם על משה ואהרן ועל שליטתם בעם:

א. קורח בן יצהר, הבכור מהדור הנוכחי של שבט לוי אשר מתרעם על כך שלא זכה לכהונה ונשאר במעמד של לוי בלבד.

ב. און בן פלת ודתן ואבירם, אנשים משבט ראובן שמלכתחילה היה אמור להיות המנהיג הטבעי של שנים עשר השבטים.

ג. מאתיים וחמישים אנשים מנשיאי העדה, אשר על פי רש"י (במדבר ט"ז, א ד"ה ודתן ואבירם) רובם היו מבני שבט ראובן. גם הם ביקשו לקחת חלק בהנהגה, משתי סיבות טובות – הם עצמם היו אנשים חשובים, ובנוסף היוו חלק מהשבט שנתפש בעיניהם כבכיר, שבט ראובן.

קבוצה קטנה זו, המורכבת משלוש הסיעות הללו, ובעצם מכילה בקרבה טענות ואמונות שונות – מצליחה לשלהב כמות גדולה מהעם שנגרר והופך לחלק מעדת קורח. המטרה המשותפת לכלל הסיעות, היא בראש ובראשונה לנסות לכפור בהיררכיה וברעיון הקדושה – ושאיפתם להפוך את כל העם לקדוש. כנראה, מדובר במעין צללית מעוותת של המצב האידיאלי המתואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". (משנה תורה הל' שמיטה ויובל י"ג, יג)

אלא שמרד המוני נגד הנהגתם של משה ואהרון, ונגד כל מעמד הקדושה ההיררכי הוא הפסד ידוע מראש – ויש אבדות רבות בעקבותיו.

 

המניעים למרד

המרד שבפרשת קורח, מזכיר מרידות רבות אשר אנחנו מכירים לאורך ההיסטוריה. קבוצה קטנה בעלת אידאולוגיה מצליחה לשלהב אחריה קבוצה גדולה, ובעקבות זאת לעיתים המרד מצליח והשינוי נעשה, ופעמים אחרות המרד נכשל והמורדים סובלים מתבוסה קשה. הדינמיקה של המשך המרידה, ברורה; אך מה עומד בבסיס מחשבתה הקבוצה?

מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו – לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין – תוך שהוא מכלה את עצמו?

דומה שאפשר לדבר על מספר סיבות שבגללן האדם יוצא למרוד. בראש ובראשונה, נראה שהדבר נובע מהכוחות הטמונים באדם. בכל אדם יש כוחות נפש לפעול ולשנות, וככל שהוא מודע יותר לכוחותיו ולהשפעה שלו על העולם אם רק יפעל – גובר רצונו להוציאם לפועל ולממשם. כוחות אלו נטועים בכל יצור חי אשר ברא הקב"ה, וכמו שהתורה קובעת בסיום תיאור מעשה הבריאה: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג).

יתרה מכך, נראה שכוחות היצירה הללו חזקים במיוחד בקרב בני האדם ביחס לשאר היצורים, משום שהאדם נברא בצלם א-להים. האדם 'ירש' חלק מתכונותיו של הקב"ה בכך שנברא בצלמו, והקב"ה כביכול העניק מעצמו לאדם לפי הזוהר. הקב"ה, אשר בונה עולמות ומחריבם (כמבואר למשל בבראשית רבה ג') העניק לאדם גם משהו מן הרצון לפעול ולתקן בעולם, להביא שינויים ולמרוד בדברים שהוא מאמין שהם פסולים: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כו).

מניע אפשרי נוסף, אשר נראה מהותי ומשמעותי אף הוא לענייננו, הוא הממשק שיש לאדם עם אנשים אחרים. דבר ידוע הוא כי בכל מקום בו יש חברה וקהילה, יש התפתחות טכנולוגית. רצונו של האדם להתפתח נובע מהתחרות שיש בחברה, ובכל ממשק עם זולתו יש התקדמות כזו או אחרת בעולם, וכפי שמבואר במסכת תענית: "אמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז.).

מניע אפשרי שלישי לרצון למרוד ולהשפיע – שמאפשר גם לשמוע ביקורת – נעוץ בסביבתו הקרובה של האדם: במשפחה. חבריו של האדם לא תמיד חפצים רק בטובו־שלו, ולא תמיד מוכנים לדבר אתו בכנות על ההשלכות של מעשיו ולמתוח ביקורת עליהם; לעומתם, המשפחה דואגת לטובו בכל מחיר, גם במקרים שבהם הוא לא ישמח לשמוע זאת והביקורת שלהם עלולה לפגוע בו – ודווקא משום כך עליו להקשיב להם.

דוגמא מצוינת לחשיבות ההתייעצות עם המשפחה ניתן ללמוד מרבי אלעזר בן עזריה. בעקבות סילוקו של רבן גמליאל, קיבל ר' אלעזר בן עזריה הצעה מחכמים להתמנות לנשיא; אך לפני שהודיע על החלטתו, קודם כל הבהיר להם שהוא יתייעץ לפני כן עם רעייתו:

"אמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו".          
['אלך ואמלך באנשי ביתי. הלך ונמלך באשתו']. (ברכות כח.)

דאגתם של בני הבית כלפי האדם, ורצונם להטיב עם שאר בני הבית, גם הם דוחפים את האדם לפעול על מנת לשפר את העולם שבו הוא נמצא.

עם זאת, חשוב לציין שבנוסף לשלושת הכוחות הללו, יש מניע רביעי למרד: יש לאדם כוח הרסני שלעיתים מביא אותו למרוד – תשוקתו לגדולה וה'אגו' שלו; תאוותו של האדם להיות מוכר, ידוע ואהוב, עלולה לעיתים להובילו למקומות אפלים. תמיד קיים חשש שבמקום שהאדם יקדם אידיאה שהוא מאמין בה, הוא ינצל את האידיאה על מנת לקדם את עצמו. על כן, על האדם להיזהר בכל פעם שהוא פועל, ולוודא שהוא מושל ביצרו ולא חלילי להיפך.

 

קורח ומשה

מן המניעים למרד, אל המרד עצמו. במחלוקת אשר אנו קוראים עליה בפרשתנו ניצבים שני צדדים הפוכים לחלוטין.

מעבר אחד, ניצבים משה ואהרן, מנהיגיו הקדושים של העם, אשר פועלים מכוח שליחות ואמונה. הוכחות לך ניתן למצוא בפרשת בהעלותך, אשר קראנו מלפני מספר שבועות, שם מתוארת ענוותו יוצאת הדופן של משה רבנו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג). גם צדיקותו של אהרון מן המפורסמות, וידוע כי בראש מעייניו נמצאים רק הדאגה לציבור ולאחווה בעם, כדברי הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה אבות א', יב).

מאידך גיסא, ניצבים קורח ועדתו, אשר פעלו בדיוק מהסיבות ההפוכות. הם לא האמינו במה שטענו, אלא העדיפו לקבל את המושכות לידיהם מסיבות אגואיסטיות. האידיאל שבקדושה לא באמת היה בראש מעייניהם, אלא הכבוד שיעניק להם העם אם יהיו בתפקידי ההנהגה. הם לא התייעצו עם קרוביהם, למעט און בן פלת – שאכן ניצל בזכות אשתו (סנהדרין קט:).

בתחילה, העם מסונוור מטענותיהם של קורח ועדתו ומאמין שמשה ואהרון חומדים את התפקיד לעצמם מסיבות אישיות, של טובות ההנאה ותחושת השליטה שכרוכות בתפקידיהם. גם בהמשך, כאשר קורח ועדתו מתים במגפה העם כועס על משה ואהרון ומאשים אותם בכך: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (במדבר י"ז, ו).

אך כמו רוב התופעות בחיינו, ברגעי המשבר מתגלה אופיים האמיתי של האנשים שסביבנו. כאשר פורצת המגפה, אהרון עושה ככל שביכולתו על מנת להציל את העם ממוות, ומפריך את טענתם של העם כי הוא מנהיג הפועל עבור טובתו האישית:

"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר י"ז, יב־יג)

העם, אשר מתמוגג מהערכים ומגדלות הנפש שמפגין אהרן, נוכח לגלות כי טעה בתפישותיו כלפי שני הצדדים, ונבוך. הוא מכיר בכך שהקב"ה בחר במשה ובאהרון הודות לצדקתם ולערכיהם, וחלילה לא משום שהם בחרו את עצמם לתפקידיהם: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ" (במדבר י"ז, כז).

העם לא הסתכל בצורה ראויה על המחלוקת ועל הטענות של קורח ועדתו, ופשוט הלכו אחריו כאספסוף – אך לבסוף בני ישראל מכירים בטעותם, ופונים בבקשת עזרה למנהיגיהם החדשים־ישנים, משה ואהרן.

 

'צדדי' המחלוקת

מההבדל היסודי והמהותי בין שני צידי המחלוקת – משה ואהרן מן העבר האחד, וקורח ועדתו מן העבר האחר – נובעת גם השלכה נוספת, על התפישה הראויה של שני הצדדים במחלוקת. ידועה המשנה במסכת אבות המבדילה בין מחלוקת לשם לשמיים לזו שאיננה:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". (אבות ה', יז)

אם נדקדק במשנה, נראה שאין סימטריה בין הדוגמאות: במחלוקת לשם שמיים מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי; אך במחלוקת שאיננה לשם שמיים, נזכרים רק קורח ועדתו ואין שום התייחסות לאהרן ולמשה שעליהם חלקו.

נראה שיש כאן עיקרון יסודי הנוגע להשקפה הראויה על הצדדים במחלוקת: במחלוקת אמיתית שהיא ערכים ואידיאלים, כל צד מקשיב לדעותיו של הצד השני ולכן זוהי מחלוקת אמיתית ופורה, ושני הצדדים ראויים להיזכר. ומנגד, כאשר החולק איננו פועל מכח ערכיו אלא ממניעים זרים, הוא כבר איננו רואה את הצד שכנגדו, אלא רק את טובותיו האישיות. במקרה כזה, מובן כי בעצם יש רק צד אחד במחלוקת, שכן הצד השני דווקא מוכן היה לשמוע אילו היה מביע טענות ענייניות. לכן אנו זוכרים את מחלוקת "קורח ועדתו" בלבד, משום שלא היה שם צד שני.

אמנם המרידה אשר מופיעה בפרשתנו הייתה פסולה מכל יסוד, שכן מוביליה פעלו מאינטרס אישי ועבור מטרה פסולה מאוד – הם ביקשו לערער על כל עולם הקדושה, שבהגדרה כולל אי־שוויון ופערים מסוימים. עם זאת, אין זה אומר שכאלה הן כלל המחלוקות. אם נתבונן לעומק, נראה שיש מחאות שחשוב להצטרף אליהן משום שהן מבקשו לקדם יעדים טובים – אל כל זאת, רק תוך התבוננות אמיתית בשאיפות המחאה ומנהיגיה.