ספרי נשא ב | מעילה

קישור לקובץ השיעור אפשר להשיג כאן

פתיחה

המילה המקראית נארגת ונשזרת לאורך דרשותיהם של חכמים, המחפשים אחרי פנים של פשר הטמונים באופני הופעתה, מרכיביה והקשריה. היחידה הקטנה של השפה עומדת בלוז פיתוחים משוכללים של הלכה, הגות ורעיון. ההליכה אל מקורות הנביעה, מילים אשר נחצבו ממרום הקודש, מאפשרת התבוננות, העמקה והתחדשות. מנגינה זו עולה במדרש בשיר השירים על בן עזאי:

בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. אמרו ליה: שמא בסדרי מרכבה אתה עוסק? אמר להן: לאו, אלא מחריז דברי תורה לנביאים ונביאים לכתובים, ודברי תורה שמחין כיום נתינתן בסיני. עיקר נתינתן באש ניתנו, הה"ד "וההר בוער באש" (דברים ד, יא). (שיר השירים רבה א, ב)

מלאכת החריזה שעסוק בה בן עזאי היא אמנות של צירוף מילים לכדי רצף אחד, היוצר "תכשיט" חדש; במדרש שיר השירים מובאת דרשה זו על הפסוק "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" בשיר השירים א, י. פעילות זו מהדהדת במדרשי ההלכה של תנאים, הבנויים על פי סדר פסוקי התורה.[1] בתוך סוגה מוקדמת זו של ספרות חז"ל, ההתמקדות המפורשת במשמעותה של המילה הבודדת היא שכיחה.[2] והבחנות אלו שחכמים מגיעים אליהן משוקעות בדיוני בית המדרש לאורך התלמודים.

 

השורש מע"ל

השיעור הראשון בסדרה זו עסק במשמעות לשון הציווי המופיעה במצוות שילוח טמאים. בשיעור זה נעסוק במשמעותה של לשון המעילה המופיעה בשתי פרשיות סמוכות בפרשת נשא – שבועת הפקדון וסוטה (במדבר ה, ה–יב).

לשון מעילה מופיעה בתורה לראשונה ביחס לאיסור מעילה בקדשים ודין שבועת הפקדון (ויקרא ה, יד–כד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו...

לשון זו מופיעה שוב בבמדבר ה, ו–ז:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ...

הספרי מורה על פסוקים אלה כחזרה של התורה על המצווה של שבועת הפקדון, תוך זיהוי המעילה כאמירה של שקר:[3]

"כי יעשו מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו). למה נאמר? לפי שהוא אומר: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'" וגו' (ויקרא ה, כא) "או מצא אבידה" וגו' (שם, כב),  אין למי אלא במשקר באלו משקר במקום. בשאר כל דבר מנין? תלמוד לומר "כי יעשו מכל חטאות האדם".[4]

"למעול מעל" (במדבר ה, ו). אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. וכן הוא אומר: "וימעלו בא-להי אבותיהם" (דברי הימים א ה, כה), ואומר: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז, א), ואומר: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'" (דברי הימים א י, יג), ואומר בעוזיה: "צא מן המקדש כי מעלת" (שם דברי הימים ב כו, יח), ואומר: "ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב). הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.

נשוב אל הרעיון המובע בספרי ("כמשקר במקום") בהמשך דברינו, ובשלב זה נרכז את הדיון בדרכי הדרשה מן הכתובים העולה מן המעילה לשיקור בדרשה שלפנינו. הזיהוי של הספרי "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור" בנויה על הפסוקים בויקרא ה, בהם המעילה והשבועה לשקר מופיעות יחדיו: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר...". הספרי קורא את המעילה בה' כתוצאה נלווית מוכרחת של פעולת השבועה על שקר, ועל כן במקום שהתורה חוזרת אל מצווה זו, המעילה נקשרת אל פעולת השיקור.

בצד ההגדרה של הספרי לפעולת המעילה בהקשר לפרשיית שבועת הפיקדון בספר במדבר, מצויה במדרש ההלכה של תנאים לספר ויקרא, הספרא, הגדרה אחרת:[5]

"כי תמעול מעל" (ויקרא ה, טו), אין מעילה אלא שינוי. וכן הוא אומר: "וימעלו בה' א-להי אבותם ויזנו אחרי הבעלים" (דברי הימים א ה, כה). וכן הוא אומר בסוטה: "ואיש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב).

הגדרה זו נאמרת ברישא של הדרשה על מעילה בקדשים: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' (ויקרא ה, טו). הוי אומר, מצויות במדרשי ההלכה של תנאים שתי הגדרות שונות למעילה, אחת של ספרי במדבר במשמעות של שיקור, בהקשר של השאלה של שבועת הפיקדון; והשנייה של הספרא במשמעות של שינוי, בהקשר של איסור מעילה בקדשים. עולות מכך מספר שאלות: מה טיבה של כל אחת מן ההגדרות? האם השוני ביניהן נובע מן ההקשר השונה, או שבפנינו מחלוקת יסודית על מהותו של מושג המעילה? וכיצד הן מתייחסות זו לזו? 

בראשיתה של חכמת ישראל במאה התשע־עשרה עמד רבי דוד צבי הופמן על כך שמדרשי התנאים נוצרו בשני בתי מדרש שונים, אשר לכל אחד מהם מאפיינים שונים – בכל אחד מהם מוזכרים שמותיהם של חכמים אחרים ונעשה שימוש במונחי מפתח שונים. על פי חלוקתו, המקובלת עד היום, מכילתא דרבי ישמעאל וספרי במדבר הינם דבי רבי ישמעאל, ואילו ספרא, מכילתא דרשב"י וספרי דברים הינם דבי רבי עקיבא.[6] כך, לכאורה, שתי הפרשנויות ללשון מעילה משקפות שני בתי המדרש; דבי רבי ישמעאל מפרשים אותה בהוראה של שיקור, ואילו דבי רבי עקיבא מפרשים אותה בהוראה של שינוי. אולם, גם לאור הבחנה חשובה זו, השאלות שנוסחו לעיל תקפות, ויש לחפש להן מענה.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת בדיון ביחס בין ההגדרות הוא ההבדל בניסוחן – בספרי "אין מעילה בכל מקום אלא", ואילו בספרא "אין מעילה אלא".

 

דבי רבי עקיבא – אין מעילה אלא שינוי

לעומת השיטה של דבי רבי ישמעאל, אשר לא מופיעה שוב בדברי תנאים ואמוראים וכמעט שלא מוזכרת בדבריהם של ראשונים ואחרונים, שיטת דבי רבי עקיבא מופיעה בבבלי ומוסברת. המעילה הינה יצירה של שינוי המתייחס למעמדו של דבר, אשר הוצא מרשות קודש לרשות חול: "אין מעילה אלא שינוי – פירוש מקדש לחול, על מרשות לרשות, מרשות קודש לרשות חול".[7]

הראב"ד בפירושו לספרא מדגיש שצריך שיהיה שינוי סטטוס בדבר, ועל כן מי שפשע בשמירת המקדשות אין לו דין מועל כי אין כאן שינוי ממשי במקדש, לעומת מי שלקח מטבע של הקדש והוציא לחולין.[8] כך מוסברים גם הפסוקים המובאים בדרשת הספרא, "וַיִּמְעֲלוּ בֵּא-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֱ-לֹהִים מִפְּנֵיהֶם" (דברי הימים א ה, כה), המתייחס לשבטי עבר הירדן שעבדו עבודה זרה (ראובן, גד, חצי המנשה) ו"ואיש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), המתייחס לסוטה:

אין מעילה זו האמורה בקדשים אלא שינוי, ששינה אותו מקודש לחול, וכן הוא אומר: "וימעלו בא-להי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ", ששינו עבודת הבורא בעבודת עבודה זרה. וכן הוא אומר בסוטה: "ומעלה בו מעל", ששינתה שכיבת בעלה בשכיבת בועלה...[9]

עוד יש מי שעמד על כך ששני השינויים המתוארים בפסוקים הינם מעברים מקדושה לחולין: "ר"ל שינוי מרשות קודש לחול, וכמו ששינו עצמם מן המקום לאלהי נכר, וכן האשה לבעלה היא בערך קודש וחול, כי על כן נקרא קנין אשה לבעלה בשם קדושין...".[10]

 

דבי רבי ישמעאל – אין מעילה אלא שיקור

מן העיון בלשונות שק"ר לאורך המקרא עולה כי מילה זו מופיעה תמיד כשם עצם, לרבות פעמיים, שם היא מופיעה כפועל על דרך השלילה: "כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ" (תהלים מד, יח) ו"וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי" (תהלים פט, לד). אין מציאות לשקר, ועל כן אין פעולה כזו. בספרות חז"ל אנו מוצאים את צורת הפועל: "שלא תאמר רשע הוא חזקתו שהוא משקר..." (מכילתא דרשב"י כג, ו); "... והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבות א, ט). "שיקור" הינו צורה נדירה בספרות חז"ל, המופיעה באמירה הנדונה ובמכילתא דרבי ישמעאל נזיקין, ג: "ואין בגידה אלא שיקור", המציינת יצירה של מצב של שקר (כמו הידור, ייפוי, ריפוי בלשון חז"ל ושימור, ריכוך, דרבון בעברית מודרנית). צורה זו מתארת מצב בו האדם מעניק ממשות לדבר – התרחשות, מצב או רעיון – שאינו תואם את מה שהווה בעולם בפועל. האדם המשקר מצביע על מצב או דבר כמציאות, בשעה שהיא איננה כזאת. על ידי כך, הוא שותל בתודעתו, או בתודעתם של אנשים נוספים, את קיומו של דבר שאין לו קיום. 

כאשר האדם מוציא מפיו דבר שקר, הוא דוחק את המציאות כפי שהיא לקרן זווית ו"יוצר" "מציאות" חלופית. בכך, הוא מנתק עצמו גם מה', מחולל המציאות ומקיימה, שהקשר שלנו איתו יתברך מתקיים דרך העולם הנברא. אין לה' מקום ב"מציאות" החלופית. אם כן, צורות הפועל של שורש שק"ר נותנות ביטוי ליכולת האדם כיצור בחירי ליצור מציאות כביכול בו ה' נמצא בחוץ.[11] היצירה של "מציאות" שיצאה מרשותו של ה' היא פעולה של מעילה בה'.[12]

מבחינה רעיונית, הפרשנות למאמר הספרי המוצעת כאן מתכתבת עם ניתוחו המבריק של הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" לבחירתו של האדם ברע.[13] הרב דסלר מצביע על הדמיון ככוח בנפשו של האדם המנתק את הקשר המציאותי בין הפעולה לתוצאתה (הדוגמא שהוא נותן היא של עישון למרות נזקיו הידועים), ושותל במקומה תודעה בה אין קשר בין המעשה העכשווי (עישון הסיגריה הנוכחית) לתוצאה (נזק רפואי). ההליכה אחר מנגנון הדמיון מאופיינת כמכילה בתוכה יסוד של כפירה מצד האדם, בקבלו על עצמו "מציאות" שאינה עולמו של ה'.[14]

נשוב אל לשון הדרשה הראשונה מתוך ספרי נשא ב שהובאה לעיל: "...לפי שהוא אומר: 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'' וגו' (ויקרא ה, כא), 'או מצא אבידה' וגו' (שם, כב), אין לי אלא במשקר באלו משקר במקום... ואין מעילה בכל מקום אלא שיקור". על פי דרכינו, "משקר במקום" מבטא מצב בו האדם כביכול מאיין את שמו של ה', בכך שהוא משתמש בו כדי לאמת את מה שאינו.[15] ה' קשור במציאות הנבראת ואתה החלת את שמו על המציאות המדומה שיצרת.

בדרשת הספרי מובאים חמישה פסוקים כראיה לכך ש"אין מעילה בכל מקום אלא שיקור". נביא את הפסוק במלואם בסדר בו הם מובאים בספרי, על מנת לעמוד על האופן בו הם ממלאים תפקיד זה:

"וַיִּמְעֲלוּ בֵּא-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֱ-לֹהִים מִפְּנֵיהֶם" (דברי הימים א ה, כה)

"וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, א)  

"וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי" (דברי הימים א י, יג–יד)

"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ-לֹהִים" (דברי הימים ב כו, טז–יח)

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב)

הפסוק הראשון והאחרון הובאו בספרא כראיה לזיהוי של המעילה כשינוי, ואילו כאן יש להסביר כי הם מצביעים על ממד הפרת הברית והבגידה מצד העם כלפי ה' ומצד האשה כלפי בעלה, אשר מבטאת התייחסות אל הברית האמורה כאילו אינה קיימת. בפסוק השני, על לקיחתו של עכן מן החרם, המעילה מתייחסת אל כלל העם, שלא נטלו מן החרם בפועל, אלא החזיקו בתודעה שקרית לגביו. מכאן שפעולת המעילה במקרא מתייחסת לתודעתם ולא לשינוי במעמד החפצים שנלקחו מן החרם. הפסוק השלישי לא מתייחס לפעולה ידועה של מעילה מצדו של שאול. לאור הבאתו של פסוק זה כראיה לספרי, נראה להסביר את קריאתו של התנא ששאול מסמס את התפקיד ההיסטורי שהופקד בידיו במצות ה', והוציא אותו לריק; זאת, מכיוון שתודעתו כמלך לא כללה את הנוכחות האלוקית התמידית, שהיא יסוד עניינה של מלכות בישראל. בהיותו יוצר מלכות שאינו כולה לשם ה', שאול הפך אותה לשקר – ומעל בשליחותו. דבר זה בא לידי ביטוי באי־צמידותו המוחלטת לה' ולדברו. על פי פרשנות זו, הלשון "במעלו אשר מעל בה'" משמשת ככותרת, והמשך הפסוק כנגזרות של תודעתו החסרה.[16] בפסוק הרביעי, פעולת המעילה מיוחסת לגבהות ליבו של עוזיה, הגורמת לעיוות בתפיסתו את עצמו ואת גבולות תפקידו כמלך – שהיא יצירה של הוויה פנימית של שקר, שיש בה הפניית עורף להיררכיה שה' ציווה עליה.

 

מעילה כשינוי או שיקור – השוואה וסיכום 

לאור הדיון במהות השיקור וביאור דרשת הספרי, נעמוד על היחס בין הגדרת הספרי למושג המעילה בספרא. ראשית, ניתן לקבוע כי ההיגד "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור" מזהה את המעילה באני, במישור האנושי־פסיכולוגי, בניגוד לספרא, שזיהויו את המעילה כשינוי מתייחס למישור האונטולוגי.[17] שנית, כל אחת מן ההגדרות יונקת מן ההקשר בו היא נאמרת, ומתאימה לו. המעילה מוגדרת כשינוי לגבי אדם ששובר את ההיררכיה בין קודש לחול ומשנה את מעמדו של חפץ שהיה הקדש, וכשיקור כאשר אדם מרוקן את שם ה' מתוכן בשבועה לשקר. עוד יש לומר כי ההפרש בין לשון האמרה בספרא "אין מעילה אלא שינוי" ללשון הכוללת יותר שנוקט הספרי "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור" מלמד שהגדרת הספרי מצביעה על משמעות נרחבת יותר הטמונה בכל מופעותיה של לשון "מעילה" לאורך המקרא, ואילו הספרא מנסח אמירה מקומית ביחס לכתוב מסוים.[18] זאת, על בסיס הדיון בעניין זה בשיעור הראשון של סדרה זו.

על פי הבחנות אלה, נראה כי אין מחלוקת יסודית בין ההגדרות, אלא הארה של פנים שונים של המושג הנדון.  

מתוך הניתוח המוצע עולה כי הספרי מפתח את מושג המעילה בשלושה כיוונים: א. ביסוס של מושג המעילה בכתובים (זיקה מע"ל–שק"ר בפסוקים בויקרא); ב. התייחסות אל המשמעות הערכית של המעילה (יצירת מציאות חלופית ללא זיקה לאלוקי), ולא רק תיאור פועלה במציאות (שינוי); ג. הרחבתו באמצעות ניסוחו ככלל – "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור".

 

שבועת הפיקדון וסוטה

התורה קושרת בין שבועת הפיקדון לפרשת סוטה הסמוכה לה באמצעות פועל המעילה המופיע בשניהם: "...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'"; "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל".[19] בשיעור זה עמדנו על השקר כמציאות ללא נוכחות אלוקים. כאשר השקר קונה אחיזה במערכת היחסים בין איש לאשתו, שמו של ה' נמחה על המים. המצווה הראשונה של ספר במדבר, שילוח הטמאים מן המחנה, עוסקת בהשראת שכינה בעם ישראל; שתי המצוות שלאחריה – שבועת הפיקדון וסוטה – עוסקות במי שדוחק את הופעת כבוד ה' מלהופיע על ידי השקר. למדנו, על דרך השלילה, עד כמה נוקב מאמרו של האמורא הארצישראלי רבי חנינא: "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (שבת נה ע"א).  

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר ציפי ליפשיץ.
עורך: נדב גרשון, תשפ"ב.