השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת מטות-מסעי ה'תשפ"א, סוכמה על ידי איתי וייס, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: מלחמת מדיין

מלחמת מדיין המופיעה בתחילת פרשתנו, פרשת מטות, ממשיכה את הרצף של פרשות בלק ותחילת פרשת פינחס. הרצף העלילתי, והציווי של הקב"ה לצרור את המדיינים ולהכותם, נקטעים בצורה חדה על ידי מעבר פסקה באמצע פסוק בתחילת פרשת פינחס:

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה       
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...". (במדבר כ"ו, א-ב)

מסתבר שהתורה מעוניינת להדגיש שעל אף העיסוק בחטא בעל פעור ומלחמת מידין שבאה בעקבותיו, אסור לזנוח את המטרה המרכזית – הכניסה לארץ ישראל. מסיבה זו נקטע הרצף של הציווי על מלחמת מדיין ומימושו בפועל, ובתווך מופיעות פרשיות שעוסקות באופן מובהק בכניסה לארץ: מפקד הנחלות, מינוי יהושע וקרבנות המוספים.

כאמור, לאחר אותן פרשיות, ולאחר המעבר מפרשת פינחס לפרשת מטות, חוזרת התורה ומתארת את מלחמת מדיין, שהציווי עליה מתואר כך:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". (במדבר ל"א, א-ב)

מהציווי עולה באופן ברור שמפעל החיים של משה רבנו איננו שלם כל עוד המלחמה במדיין לא התרחשה. רק לאחר מילוי המשימה ייאסף משה אל עמיו. בנוסף, מהפסוקים עולה שמלחמת מדיין היא מלחמה כוללת כמעט כמו מלחמת עמלק, וכמעט אין בה רחמים על האויב. מדוע המלחמה במדיין צריכה להיות כה קשה?

הישימון – והאוהלים

כדי לעמוד על טיבה של מלחמה זו, יש לחזור לבלעם ולייחודיות של האידיאולוגיה של פעור. בפרשה הקודמת, פרשת בלק, בלק לוקח את בלעם ל"רֹאשׁ הַפְּעוֹר", כדי שיקלל משם את ישראל:

"וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר כ"ג, כח)

מה ניסה להשיג בלק? מדוע לקח את בלעם דווקא אל ראש הפעור? נדמה שהדגש בפסוק הוא שהפעור נשקף על פני הישימון. עם ישראל נמצא בישימון, במדבר טבעי, מלא נופים פראיים וקמאיים. מקום שאין בינו ובין הציביליזציה והתרבות האנושיים ולא כלום. בישימון, העבודה הזרה ה'מתאימה' היא של בעל פעור, שכפי שחז"ל למדונו היא עבודה זרה שנעשית על ידי פעירת עצמו (משנה סנהדרין ז', ו), כלומר עשיית צרכים: זוהי עבודה זרה שנעשית מתוך טבעיות, פורקן ושחרור היצרים הבסיסיים של האדם.

ברם, בפועל בלעם ראה בישימון משהו שונה לחלוטין מחוסר האנושיות והטבעיות שבלק ציפה שהם ימצאו:

"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". (במדבר כ"ד, ב-ו)

הביטויים שבהם משתמש בלעם בתיאוריו הפוכים לחלוטין מאלו המתאימים לתיאורי מדבר: נחלים, גנות עלי נהר – כמליצה, ניתן להגיד שבלעם רואה את צפון אירופה! בלעם לא רואה רק את המים, אלא גם את הסדר, התרבות והאנושיות שבהם מחזיק ישראל השוכן לשבטיו. כל אלו הם דימויים של ציביליזציה, הנוגדים את הישימון ואת הפעור.

הבחנה זו, בדבר ההנגדה בין הישימון והטבע הקמאי ובין מחנה ישראל, עולה גם בברכות בלעם, ששונות מאלו שאמר בפעמיים הקודמות. בברכות הראשונות בלעם משתמש בדימויים כדוגמת: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כ"ג, כד). אלו תיאורים של ג'ונגל, של טבע פראי. אמנם עם ישראל יהיה דווקא מלך החיות, אך עדיין נמשל לחיה, ו"דַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה"! דווקא בברכה השלישית התיאורים משתנים, והמוקד עובר לתרבותיות והאנושיות שבהם עם ישראל שוכן לשבטיו, כמו באמירה "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה).

המלחמה בטבע הלא-מרוסן

באופן כללי, ליהדות אין אובססיה להיגיינה גופנית של האדם, כמו שיש לדתות אחרות. היהדות עסוקה במלחמת בטומאה ובמוות, אך לא בצואה. עם זאת, במקום אחד התורה דורשת סטנדרטים גבוהים – במצות יד ויתד, הנוהגות במחנה היוצא למלחמה, ובנימוק: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג, טו). האנושיות, ריסון הדחפים והכוחות הקמאיים והטבעיים הקיימים באדם, הם הם הבסיס להשראת השכינה. בנוסף, ככל שיש יותר פוטנציאל לנתינת פורקן ושילוח הרסן על היצרים של האדם, כך התורה דורשת רף גבוה יותר של שליטה ואיפוק.

יש הקבלות רבות בין חטא בעל פעור ובין חטא העגל, וכולן נובעות מהנקודה היסודית הזו: בחטא העגל עם ישראל מוצא פורקן ליצריו ומשלח כל רסן, בעקבות הפחד והחשש מהיעלמותו של משה. בירידה מהר סיני שומע יהושע "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה" (שמות ל"ב, יז), ומשה משיב ש"קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות ל"ב, יח): קול פראי, קול של פורקן יצרי.

המלחמה חסרת הפשרות מול מדיין היא המלחמה בטבעיות האנושית הלא מרוסנת. ודוק – לא בטבע האנושי, אלא דווקא בטבע שאיננו מרוסן: התורה איננה מעוניינת, חלילה, בנטרול הכוחות הטבעיים. התורה נותנת להם מקום, ואפילו מלחמת מדיין היא מלחמת נקם. נקמה היא יצר קמאי שיש לאדם, והתורה נותנת לו מקום ומתעלת אותו, עד כדי כך ש"גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" (ברכות לג.) – אך רק לאחר זיכוך וצירוף.

התורה נותנת מקום לכוחות האגרסיביים של האדם –אבל רק כאשר הוא משליט את עצמו עליהם, ומסוגל לרסן את עצמו. הטבעיות הלא מרוסנת, נתינת הפורקן ליצריו של האדם ללא עידון וריסון, הם שורש מלחמת החורמה במדיין, ובאידיאולוגיה של פעור.