השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת מסעי ה'תשע"ט. סיכם אלישיב קמפלר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

ספרה של ארץ ישראל

ספר במדבר נחתם בהגעתם של בני ישראל לשערי הארץ, אל ערבות מואב. לכל אורך ספר דברים בני ישראל ימשיכו לעמוד על מקומם במהלך נאומו הגדול של משה רבנו, וההתקדמות ממשיכה רק בספר יהושע, שם מתוארים הכניסה לארץ, הכיבוש והירושה.

משה רבנו, רועה ישראל, נצטווה שני ציוויים. להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהביאם לארץ ישראל:

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶֽת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִֽי. ...וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". (שמות ו', ה-ח)

אלא שמשה רבנו זכה לממש רק את הראשון שבהם, ולא זכה להיכנס לארץ. חז"ל מתארים לנו מה היה מתרחש "אלמלא חטאו ישראל":

"אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא". (נדרים כב:)

הטרגדיה אינה מסתכמת בעצם העובדה שמשהו רבנו ודור המדבר לא נכנסו לארץ, אלא מתבטאת גם בקרע ובנתק העמוקים שבין התורה לארץ ישראל: ספר יהושע, ספרה של ארץ ישראל, היה צריך להיות חלק אחד מספרי התורה. ספר דברים אמנם עוסק רבות בארץ ישראל לקראת הכניסה אליה, אך הוא עוסק בכך רק מבחוץ, ולא מתאר את קיום הדברים בפועל.

אולם, ייתכן שבעמקו של נתק זה טמונה גם בשורה. על הפסוק בתהילים ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍-לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּֽנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיּים" (תהילים ע"ט, א), דרשו חז"ל את הדברים הבאים:

"כתיב: 'מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך'. לא הוה קרא צריך למימר, אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף'. ומה אומר "מזמור לאסף"? ...כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?                                       
אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'". (איכה רבה ד', יד)

מזמור ע"ט המתאר את חורבן המקדש נקרא בשם 'מזמור', על אף שתוכנו שלילי ומצער, משום שהקב"ה עשה חסד עם ישראל בכך ש'ניתב' את כעסו ולפגיעה בעצים ואבנים, ולא בישראל עצמם. מכאן אנו למדים כי גם בחורבן, בצער ובנתק, אפשר לראות נצנוצים של אורה. לאור זאת, ננסה לראות מהם נצנוצי האור המתגלים דווקא מתוך אותו ניתוק בין התורה ובין החיים.

 

החורבן והשבר

הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה שתי תגובות שונות לחורבן:

"ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?                       
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?!    
אמר להם: א"כ לחם לא נאכל – שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל – שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה – שכבר בטל ניסוך המים! שתקו.      
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב 'במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו'. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט". (בבא בתרא ס:)

בתגובה לפרושים שנמנעו מאכילת בשר ושתיית יין, מסביר ר' יהושע שחובת האבלות מוגבלת, ו"להתאבל יותר מדאי אי אפשר", משום "שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".

הגמרא ממשיכה ומביאה אמירה נוספת בשם ר' ישמעאל בן אלישע:

"תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין – אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. 
ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו – אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". (בבא בתרא ס:)

בניגוד לר' יהושע שטען כנגד הפרושים שכאשר הציבור מראש איננו מסוגל לעמוד בגזרה מסוימת, נמנעים מלגזור גזרה זו, ר' ישמעאל בן אלישע מביא נימוק נוסף: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". במילים אחרות, ר' יהושע מניח שלכתחילה צריך להמשיך את החיים, ואילו מדברי ר' ישמעאל בן אלישע עולה שזה רק בדיעבד, אך לכתחילה אכן "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו".[1]

חורבן המקדש אכן היווה שבר עצום בתולדות עמנו. להמחשה, נתאר לעצמנו את חג הפסח בזמן המקדש והשגב הנלווה לו: ישראל עולים לרגל ושוחטים את הפסח בשלוש כתות, קהל ועדה וישראל. חבורות חבורות מתאספות, וכל אחד נמנה על חבורה. קול השירה והלל בוקעים ועולים מן הבתים, עד שנדמה שהגגות עומדים להיבקע. כך גם ביום הכיפורים: הכהן הגדול לובש בגדי הלבן, ומתוודה עליו, על ביתו ועל ישראל. הכל עומדים ומחכים בצפייה שיצא מקודש הקודשים ומיד פוצים פיהם בשירה ושמחה 'אמת מה נהדר מראה כהן גדול'. אלא שכל זה אבד לנו עם חורבן הבית. לא בכדי, כשאנו מזכירים זאת בתפילותינו, אנו פונים מיד להכיר במציאות המרה שאנו נתונים בה ואומרים "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו".

 

"ארבע אמות של הלכה"

רבותינו התוו לנו את המענה ההולם לשבר זה. רבן יוחנן בן זכאי נפגש בשעת החורבן עם אספסיינוס וביקש, "תן לי יבנה וחכמיה" (גטין נו:), ו"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" (ברכות ח.). רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ובהמשך ר' עקיבא וחבריו, פיתחו את התורה ושכללו אותה, עד כדי כך שר' יוחנן קבע כי "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו.). לכל אורך שנות הגלות המשיכו ישראל מגמה הזו שעומדת בסלע הקיום של עמנו, ואילולא כן לא היה מקום כלל להמשך הקיום היהודי.

חכמינו לא רק פיתחו והרחיבו את התורה שבעל פה, אלא גם חידשו הלכות בהתאם לתמורה: בזמן הבית, מוקדו של חג הפסח היה בעלייה לרגל ובאכילת הקרבן בבית הפרטי שמשמש בתפקיד של כעין מקדש (ולכן נאכל בו קרבן, ואסורה אכילת חמץ). אחר החורבן, באו חכמינו והפכו את בית המקדש לבית המדרש, והמירו את ההתמקדות בקרבן בהתמקדות בסיפור יציאת מצרים. בלילה זה, דורשים בכל מקום ובכל בית "מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה פסחים י', ד), גם בבתים שבהם בדרך כלל לא פותחים ספרים ומעיינים בהם. כך, אמנם בטל התמיד, אך לא בטלה עבודה: הרמב"ם בספר המצוות (עשה ה') קובע שעבודת ה' נעשית לא רק במקדש, אלא גם בתפילה ובתורה. אנו נפגשים ומתוועדים עם ריבונו של עולם באמצעות הפנייה אליו בתפילה, "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד, ג); ובנוסף, אנו פוגשים את הקב"ה גם בלימוד תורתו.

כאמור, אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.

 

חתימה: "ותחזינה עינינו"

על אף שעיקר הבשורה שבפרשתנו הוא קיומה של התורה בקרב ישראל גם בגלות ובחורבן, אל לנו לשכוח שאין זו מציאות שלמה. מציאות ללא מקדש היא מציאות שבה העיקר חסר מן הספר. אנו חסרים את הנבואה ואת רוח הקודש, ואת שכינתו של הקב"ה בינותינו בארץ ישראל אשר "עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, יב).

מעבר לפיתוח התורה והקמת עולה של תורה ביבנה, רבן יוחנן בן זכאי וחבריו גם תיקנו תקנות מרובות "זכר למקדש" (ראו משנה סוכה ג', יב) שנועדו להזכיר לנו את החיסרון שאנו נמצאים בו, ואת המקדש החסר. אם כן, בנוסף לחובתנו לעמול בתורה, נמשיך להתפלל שנזכה לראות בשוב השכינה לציון ובבניין המקדש.