בהעלותך | סכנת השקיעה בתאוות

השיחה ניתנה בליל שבת בהעלותך ה'תשע"ח, סוכמה על ידי איתי וייס ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':                      
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:  ...     וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:                             
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: (במדבר יא, א-טו)

הפסוקים לא כותבים במפורש מהם החטאים המתוארים בפרשיות אלו. גם שאלת היחס בין שני החטאים הללו נותרת בלתי פתורה בקריאה פשוטה.

החטא בתבערה

בראשונים מצינו שתי גישות לביאור החטא הראשון. רש"י על אתר כותב כך:

ויהי העם כמתאוננים – אין העם אלא רשעים ... כמתאוננים – אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום.

כלומר, לא היה ממש בתלונתם של ישראל – הם רק ביקשו סיבה ועלילה להתלונן. בדרך דומה נוקט ראב"ע:

כמתאוננים – מגזרת און, וכן 'מחשבות אונך' (ירמיה ד). וטעם וישמע ה' – שדברו דברי און.

רשב"ם לעומתם מפרש אחרת:

כמתאוננים – מצטערים מטורח הדרך:

וכן פירש הרמב"ן על אתר:

ויהי העם כמתאננים – אמר ר"א מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד), שדברו דברי און. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו...

אם כן, שלא כרש"י ואבן עזרא שפירשו את החטא כתלונה שאין בה ממש, הרשב"ם והרמב"ן מסבירים שלעם הייתה סיבה להצטער, והיא המסע במדבר.

חטא המתאווים

הקושי בהבנת החטא השני הוא שבאופן שונה מרוב הפעמים שבהם עם ישראל חוטא, כאן משה רבנו מוכן 'להחזיר את המפתחות': אם בדרך כלל (וכן בחטא הראשון, בתבערה) הקב"ה מאיים בכליה ומשה נחלץ לעזרתם של ישראל, כאן נדמה, חלילה, שהמצב הפוך. מה כה חריג בחטא הזה?

נראה שההסבר לכך עולה מדיוק בלשון התורה: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה". נסביר. כבר בפרשת בשלח אנו מוצאים הבחנה בין לחם לבשר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ.. (שמות טז, ח)

התורה מבדילה בין הצורך הבסיסי במזון, הצורך לשבוע, שמסופק על ידי הלחם, לבין הבשר שהוא מותרות. התורה אינה מתנגדת למותרות, ומותר לו לאדם להתפנק מדי פעם, ולכן הקב"ה מוריד גם בשר לעם. אך תלונתו של עם ישראל בפרשתנו נובעת מתאווה 'לשמה', לשם התאווה – לא חסר להם לחם, הם רוצים בשר. וכנגד זה משה רבנו מרים ידים: משה יכול לתקן את הטעויות של עם ישראל בהקשרי עבודה זרה, הוא יכול להוכיח ולתקן את דרכי העם; אבל כנגד התנועה הנפשית של התאווה הוא מרגיש חוסר אונים.

הסטורית, הכניעה לתאווה מגיעה בשעה שתקופה של אתגרים מסתיימת ויש תחושת מיצוי של המשימות העומדות לפני החברה. עם ישראל יצא ממצרים, קיבל את התורה, חווה את חנוכת המשכן, התארגן והסתדר בצורה מדוקדקת לקראת המסע לארץ, וכעת התחושה היא שנגמרו האתגרים. ברגע הזה, כשאין לאדם אתגרים ומשימות שיניעו אותו, מימוש התאווה הופך לכוח המניע בחיים.

כנגד הבעיה שמשה רבנו מציג, הקב"ה מציג את הפתרון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: (במדבר יא, טז)

הפתרון למצב שבו החברה מאבדת את שאר הרוח שלה ושוקעת בתאוות, הוא להוסיף רוח בעם. מטרת המהלך היא לקחת אנשים מתוך כל שכבות החברה, לרומם אותם, ולהשיב אותם בחזרה לתוך החברה. במחסור ברוח נלחמים בעזרת הוספת רוח שתפעם בחברה.

חיפוש אחרי הרוח

גם בתקופתנו ישנה תחושה של מיצוי, ומרדף אחרי התאוות. לאחר המהפכות הגדולות של התקופה המודרנית, כל אותם רעיונות וחידושים גדולים שסחפו את העולם: המהפכה הצרפתית, התעשייתית, המדעית והסוציאליסטית – שאף שחלקן הצליחו וחלקן לא, כולן היו תנועות אידיאולוגיות שהניעו את גלגלי ההיסטוריה – יש בימינו תנועה של וויתור על ערכים ואידאולוגיות גדולות, לטובת העלאה על נס את שלומו וטובתו של הפרט. תחת מעטה של אידיאולוגיה, תנועה זו גורמת לחברה לשקוע בתאוות והנאות העולם.

אמנם, גם היום אנשים רבים מחפשים רוחניות ומשמעות בעולם, אך פעמים רבות החיפוש פונה למקומות הלא נכונים. קבלה להמונים, גימיקים של חוויות רוחניות במדבר, כל אלו הם חיפוש אחר הרוח הנושבת שעליה נאמר: "וכרוח נושבת ... וכחלום יעוף", לא אחר הרוח המפעמת בנפש האדם, נר"ן ח"י, "איש אשר רוח בו", שאינה מלווה תמיד באצטלה דתית.

אף שהחברה כולה נגועה בכך, הפתרון צריך להתחיל מתוכנו: עלינו להרבות בנו שאר רוח. וככל שנהיה ערכיים יותר, הדבר יקרין ממילא על כל שכבות החברה שבתוכה אנו פועלים ונמצאים.

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: (קהלת יב, יג)