א–ל נא רפא נא לה
מאמר זה, העוסק בענייני תפילה על החולה
מוקדש לרפואת חיילינו היקרים, גיבורי כח עושי דברו,
שנפצעו במלחמה זו על קידוש השם, וביניהם
הרב ישי בן מרים. א–ל נא רפא נא להם.
המאמר הופיע לראשונה בדף קשר שבת חוקת תשפ"ד
תפילה זו לעומת תפילות אחרות
בסוף פרשת בהעל תך אנו נתקלים בצרעתהּ של מרים. מרים מדברת סרה במשה ונענשת בחומרה. אהרן מפציר במשה להתפלל בעדה, ומשה רבנו מגיב בתפילה הכוללת חמש מילים בלבד:
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ–ל נָא רְפָא נָא לָהּ: (במדבר י"ב, יג)
הקיצור הנמרץ בו נאמרים הדברים מעורר תמיהה. אין אנו מורגלים בתפילה שכזו – היכן השבח? היכן הבקשה וההפצרה? האם די במשפט כה קצר ותמציתי השוטח את הבקשה באופן טכני ובכך הסתיימה משימת התפילה?
רבות מהתפילות שמופיעות לנו בתנ"ך נאמרות ללא תוכנן, ועל כן קשה 'למדוד' את אורכן. אך ניתן לומר בצורה די ברורה שאף ביחס לתפילות קצרות[1] המופיעות לנו, הרי שחמש מילים זהו קיצור שדורש הסבר. הברייתא במסכת ברכות (לד.) חשה אף היא בעובדה שתפילה זו לא רק שהיא מוזרה לאוזנינו, הרי שהיא מנוגדת למה שהתרגלנו ממשה רבנו עצמו בתפילותיו:
תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי אמרו לו תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה אמר להם כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב 'א–ל נא רפא נא לה'.[2]
מדוע משה רבינו התפלל ארבעים יום ולילה? גם זו שאלה שראויה להשאל, אבל באופן אינטואיטיבי התשובה ברורה. תפילתו הארוכה של משה אחרי חטא העגל מעידה על בעיה גדולה, על חטא שרישומו ניכר ומחייתו קשה. יש צורך להתחנן, להתנפל ולשוב לבקש עד קבלת המחילה.
דוקא לאור תפילתו הארוכה של משה, קיצור דבריו בתפילתו על מרים אומר דרשני, ואכן מפרשים רבים נדרשו לקושי זה.
שתי תשובות ברש"י
רש"י מציע שתי תשובות:
רפא נא לה – מפני מה לא האריך משה בתפלה שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה]. (על אתר)
תשובתו השניה של רש"י מניחה שבאופן בסיסי אכן יש מקום להאריך בתפילה, אך כאן יש בחירה מיוחדת לקצר כדי להמנע ממראית עין של 'פרוטקציה'.
התשובה הראשונה מנוסחת בצורה קצת מבלבלת. האם יש בעיה עצמאית בעובדה שאדם חולה והשני מאריך בתפילתו עליו?[3] לשון זו "ואתה עומד ומרבה בתפילה" מצויה במדרשים רבים על הפסוקים בספר שמות (י"ד), כשבני ישראל עומדים על שפת ים סוף:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי רבי יהושע אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה בני נתונין בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפילה. (ילקוט שמעוני רלג)
ההשואה קשה, שהרי הפער בין המקרים ברור. בעמידה על ים סוף היה מה לעשות ועל כן הקב"ה אומר שלא זו העת להרבות בתפילה. אך בצרעת מרים, מה עוד יש לו למשה לעשות מלבד התפילה? על פער זה עמד בעל המשיבת נפש (במדבר י"ב, יג) בפירושו, והציע שתי הבנות שונות:
ולפי הפשט לא נתברר לי מאי איכפת להו אם היה מאריך אח"כ הרבה אם היה תפילתו מקובלת במקצת אם לא שאם היה מאריך לא יעניהו הקדוש ברוך הוא כ"א עד שיגמור תפילתו והיתה אחותו שרויה בצער
או קשה לרש"י מפני מה לא האריך פי' שהזכיר הש"י בלי הקדמת דברים כמו ויחל משה וכו', וכן גבי מרגלים ועתה יגדל וכו', וכן בכל התפילות והתחינות מקדים מילת קודם להש"י ולכל פחות שתי תיבות... ותירץ לפי שצורך שעה לכבוד אחותו קיצר עתה בתפילה.
ניתן לומר שמשה קיצר בתפילה כדי שהקב"ה יענהו מהר ובכך יתמעט צערה של מרים, או שמא ה'קיצור' שרש"י מתייחס אליו הוא לא אורך התפילה, אלא הבחירה לפתוח בשם ה' בלי איזו הקדמה, כדי להגיע כמה שיותר מהר לשלב הבקשה לרפא אותה. בין הפירושים האלה יש שני הבדלים, אחד שנוגע לתפילה באופן כללי והשני לתפילה על החולה דוקא.
ההבדל הראשון הוא בשאלה האם הקב"ה עונה לתפילה רק אחרי שהיא מסתיימת או גם לפני סופה. הבדל נוסף הוא, שלפירוש הראשון הקיצור נועד בפועל לרפא את מרים כמה שיותר מהר. גם בפירוש השני ניתן להבין כך, אבל נראה מלשונו שלא מדובר בניסיון 'לחסוך' שתי תיבות, אלא שמדובר בתבנית התפילה הרצויה, מה שהמשיבת נפש מכנה "לכבוד אחותו קיצר". כלומר, מבנה של תפילה על החולה אמור להגיע ישר לבקשה ולדלג על שלבי ההקדמה.
עם זאת, ניתן גם לדייק ברש"י ובמדרש בלשון "שלא יהיו ישראל אומרים". כלומר, אין פרשתנו דומה לעמידה על ים סוף, שם אכן היה ראוי למהר בתפילה. בתפילה על החולה אשרי המאריך בתפילתו, אך מה נעשה ולא כולם מבינים זאת, ויש שתופסים את התפילה כבריחה מעשיה, ועל כן משה קיצר.
הצעת הספורנו והראב"ע
תשובה שלישית מצאנו בדברי הספורנו, והיא קשורה באופן נקודתי לצרעת בה לקתה מרים:
א–ל נא רפא נא לה – בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה ולא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה.
חלק ניכר מעונשו של המצורע הוא הישיבה מחוץ למחנה, הריחוק וההבדלה: "וטמא טמא יקרא". אליבא דהספורנו, משה מקצר בתפילתו כדי לנסות ולפתור את הבעיה בצורה מיידית, ובכך לחסוך למרים את הכאב וההשפלה שבהוצאה מהמחנה. יתכן שלכיון דומה רמז ראב"ע בפירושו:
א–ל – אתה שיש הגבורה בידך עתה רפא עתה לה.
ראב"ע בוחר להחליף את המילה נא במילה עתה, ומדגיש שמשה מבקש עבור הרגע הנוכחי ועל הצורך בתשובה מהירה. מכאן יובן מדוע משה מקצר בתפילתו. ראב"ע למד זאת מתשובת ה' למשה:
על כן השיב השם ואביה ואילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים. (שם)
העובדה שהקב"ה מסביר למשה שלא יתכן שעונשה של מרים יהיה פחות משבעה ימים, בקל וחומר מיריקת אביה בפניה,[4] מעידה שבקשת משה היא על הכאן ועכשיו, ועל כן תשובתו של ה' מדברת על זמן ארוך. נקודה מעניינת שעולה כאן היא שמשה לא קיבל את מלא מבוקשו.
בנוסף לשלושת התשובות האלו, ברצוני להציע בקצרה שני כיוונים נוספים.
חטאה של מרים
בפסוקים מפורש שחטאה של מרים הוא הדיבור במשה. מרים מבקרת אותו ומרכלת עם אהרן על האשה אשר לקח, ודבר זה נחשב כלשון הרע.[5] השורש ד.ב.ר. מופיע בפסוקים שבע פעמים, כפי שמצינו בפרשיות רבות כמילה מנחה:
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ–ל נָא רְפָא נָא לָהּ: (במדבר י"ב, א–יג)
השורש ד.ב.ר. משמש פה בשתי משמעויות, הן בדיבור הרע על משה והן בדיבורו של ה' עם משה. נראה שהדגש הכפול הזה[6] הוביל את חז"ל להתלבט האם חטאה של מרים ממוקם רק בלשון הרע ובביקורת על מעשיו של משה, או שמא בהשוואה ובמחשבה שמדרגתו לא גבוהה כפי שניתן לחשוב ("הלא גם בנו דיבר").
חטאה של מרים ממוקם אם כן בדיבור בגנות אחיה. דרכו של עולם שלשון הרע לא מסופרת בתמציתיות, אלא להפך – אנו מרחיבים, מפרטים ומרבים בגנות האיש שאנו חפצים שלא ביקרו. יתכן וזו גם קריאה אפשרית לפסוק "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (שם, א) – החזרתיות במילים "כי אישה כושית לקח" מייצרת אצלנו הקוראים תחושה של ריבוי מילים, של רכילות ופטפוט.[7]
מה אם כן התיקון לאותו ריבוי מלל בגנות אחיה? עומד משה ומתפלל בעדה ובעד רפואתה אך בקצרה, במילים מועטות. כנגד "ותדבר מרים" עומד לנו "ויצעק משה", ביטוי המסמל את כאבו המשותף ואת האחוה שנפגעה, וכנגד ריבוי המילים אנו מוצאים את הצעקה הקצרה והתמציתית ואת השתיקה שמלוה אותה.
מדרגתו של משה
אבקש להציע הסבר נוסף.[8] חלק מהפרשנים מיקדו את חטאם של מרים ואהרן לא רק בדיבור בגנותו של משה, אלא בחוסר ההבנה של מדרגתו לעומת מקומם. הבנה זו מקבלת חיזוק מתגובת הקב"ה השמה דגש לא רק על "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה", אלא גם על ההקדמה לאמירה זו:
... אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט... (שם, ו–ח)
הקב"ה מדגיש את הפער ברמת הנבואה בין מרים ואהרן לנבואת משה, ומדבר על רגילותה וייחודה של נבואת משה. המדרש מסביר מה פירוש הביטוי "פה אל פה":
פה אל פה אדבר בו מלמד שלא היתה נבואתו על ידי מלאך יכול שהיתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו אמר 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו' מה אוהבו שלאדם מדבר עמו ואין אימתו עלי, כך לא היתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מידבר עמו. (מדרש הגדול במדבר י"ב, ח)
כלומר, מטרת הפרשה היא להוכיח למרים ואהרן, וניתן להניח שגם לעם ישראל כולו, את מדרגתו הייחודית של משה, בנבואה ובכלל. סביר לומר שכלי נוסף להעברת אותו המסר היא העובדה שמשה 'רשאי' להתפלל תפילה קצרה ותמציתית, ללא הקדמת דברי שבח וללא תחינה מרובה "כאדם שמדבר ואין אימתו עליו".
נראה שהצעה זו, למרות שלא מצאתי לה סימוכין מפורשים, היא כוונת הספרי (במדבר קה) על פרשתנו:
אל נא רפא נא לה מפני מה לא האריך משה בתפלה שלא יהיו ישראל אומרים [מפני שהיא אחותו הוא עומד ומרבה בתפלה ד"א שלא יהו ישראל אומרין] אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה ד"א לא זהו משה שמתפלל והמקום שומע תפילתו כמה שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך' ואומר 'אז תקרא וה' יענה'.
לשון הספרי "לא זהו משה שמתפלל והקב"ה שומע תפילתו" מדגישה נקודה זו. משה הוא הוא זה שיש לו מערכת יחסים של קרבה ושיח, כבן בית בבית ה'. אולי לכן יובן גם מדוע אהרן לא מתפלל בעצמו לרפואת מרים, מפני שהוא הבין את המסר של הקב"ה המדגיש את קרבת משה.
ניתן לנסח את אותו רעיון בצורה קצת שונה ומשכנעת אף יותר – יתכן ומשה אכן נערך לתפילה מסיבית בבחינת "ארבעים יום וארבעים לילה", תפילה הכוללת התנפלות ותחינה, אך לקב"ה יש "מסר אחר" להעביר, ועל כן הוא עונה לתפילתו[9] מיד ובכך הוא מייתר את המשך התפילה.
לפי הצעה זו, תפילתו הקצרה של משה היא כלי נוסף להעברת המסר העיקרי שצריך לעלות מפרשתנו – "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא". בכך יובן מדוע במקומות אחרים משה אכן מאריך להתפלל אך דוקא בפרשייתנו הקב"ה מסתפק בתפילה קצרה שמדגישה את גדלותו של משה כבן בית.
סיכום – לפשר תפילתו הקצרה של משה
הצענו במאמר זה חמש דרכים להסביר את תפילתו הקצרה של משה לרפואת מרים:
תפילה זו 'קוצרה' באופן מיוחד כדי למנוע מראית עין כאילו משה דואג למרים במיוחד רק משום קרבתה אליו. (רש"י)
כאשר אדם נתון בצרה לא ראוי להאריך בתפילה. ראינו שיש שתפסו זאת כבעיה 'אמיתית', ויש שראו גם בחשש זה בעיה של נראות חיצונית. (רש"י)
משה קיצר את תפילתו כי בקשתו הייתה דחופה ונועדה למנוע ממרים את הבושה שבשילוח מהמחנה. (ספורנו וראב"ע)
בחירתו של משה לקצר בדברים היא תיקון והיפוך לחטא עצמו, בו מצינו הארכה בדיבור לשון הרע.
תפילתו של משה קצרה כחלק מהמסר הכללי של פרשה זו. הקב"ה עונה לתפילתו של משה מיד כדי להדגיש את מדרגת נבואתו וקרבתו.
[1] תפילת אברהם על סדום, תפילת יונה ממעי הדגה. וכן תפילות ארוכות יותר כגון תפילת חנה, תפילת שלמה בחנוכת הבית ועוד. לעניות הבנתי ישנה 'תפילה' קצרה נוספת, אך היא במסגרת נדר ועל כן קיצורה מובן: "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:" (במדבר כ"א, ב)
[2] ברייתא מרתקת זו ראויה לעיון מעמיק בפני עצמה אך לא נעסוק בה במסגרת זו. אסתפק באמירה שהנהגתו של רבי אליעזר מזכירה לי את ששמענו על הרב עמיטל זצ"ל, על יכולתו להעביר מסרים הפוכים ונכונים ועל יכולתו השנונה לעורר למחשבה במשפט קצר...
[3] הרב שטיינמן בספרו אילת השחר (במדבר י"ב, יג) תמה: "צ"ב מה יותר טוב מלהרבות בתפילה עבורה..." ולא ענה על כך.
[4] לא נכנס במאמר זה להבנת הקל וחומר או לעונשה של מרים.
[5] חז"ל הציעו לרומם את דברי מרים מלשון הרע 'סתמי' לכזה שמעביר ביקורת רוחנית ועקרונית על משה. אם כן, אין ספק שמרים, בעקבות מדרגתה הרוחנית הגבוהה, נענשת גם עבור לשון הרע שכזה, בבחינת "וסביביו נשערה מאוד".
[6] בנוסף לכפילות המצויה כבר בפסוקים.
[7] מוכרים דברי חז"ל המובאים ברש"י (ויקרא י"ד, ד) על הצורך בהבאת ציפורים לטהרת המצורע: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".
[8] רעיון דומה שמעתי מחברי ר' הלל קהלני (בוגר הישיבה) שהעביר אותם בדבר תורה בבית הכנסת, ודבריו הם היסוד למאמר זה.
[9] אם כי ראינו לעיל שלפי חלק מהדעות הקב"ה לא עונה לתפילה עד סיומה, ולפי שיטת הראב"ע הקב"ה לא נותן למשה את כל מבוקשו ומתעקש על הסגרת מרים שבעה ימים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)