בלק | לראות את מי שאנו יכולים להיות

 

בפרשת שלח, שקראנו לפני כמה שבועות, נגזר דינם של הגברים שיצאו ממצרים למות במדבר במשך ארבעים שנה. חלקם מתו באופן טבעי, חלקם מתו בניסיון לכבוש את ארץ ישראל בעצמם וללא הוראה מגבוה, חלקם מתו במרד קורח וחלקם מתו במגפת הנחשים (בפרשת חוקת). פרשת בלק כוללת את הפורענות האחרונה שעמדה בפני הדור הזה.

מהי הפורענות שפקדה אותם? המנהיגים של מואב ומדיין, למרות היריבות ששררה ביניהם, זוממים להתנגד לבני ישראל יחד. בשלב הראשון, הם ממנים נביא לא יהודי, בלעם, כדי שיקלל את היהודים.

כידוע, אתונו של בלעם מוכיחה שהיא נבונה יותר מהרוכב שלה. היא רואה את מלאך ה' שחוסם את דרכה ומנסה להימנע ממפגש איתו. בלעם לא מודע למלאך שעומד בדרכו, והוא מכה את אתונו שלוש פעמים, כדי שתמשיך ללכת בדרך. באותו רגע האתון פותחת את פיה ומדברת; מעבירה ביקורת על בלעם.

לבסוף, לאחר שקיבל מהמלאך אישור להמשיך בדרכו, בלעם, בשליחותו של בלק מלך מואב, משקיף על מחנה ישראל משלוש נקודות תצפית שונות, כאילו הוא מנסה למצוא נקודת מבט שממנה אפשר לראות שהם ראויים לקללה.

בלעם מנסה לקלל את בני ישראל בשתי נקודות התצפית הראשונות, אך בדיוק כמו שעשה לאתון, הקב"ה פותח את פיו של בלעם ושם בפיו מילים משלו. במקום לקלל את בני ישראל, בלעם מברך אותם. בנקודת התצפית האחרונה, בלעם אפילו לא מנסה לקלל אותם. במקרה הזה הוא מברך אותם מיוזמתו.

לאחר שנכשלו בניסיון לערער את חוזקם של בני ישראל, המואבים והמדיינים מנסים גישה אחרת, בעצתו של בלעם. הם מנסים להסית את הגברים היהודיים לשאת נשים מדייניות ולעבוד את אלילי בעל פעור. אם בני ישראל יינטשו את הא-ל שלהם ויתבוללו בעם המדייני, הם כבר לא יהיו אומה עצמאית שיש לחשוש ממנה. זהו, אולי, הניסיון המתועד הראשון לגרום לעם להיטמע בעם אחר; לכפות על המיעוטים להתאים את עצמם כדי להשיג שלום.

הגברים הרבים שנפלו במלכודת המינית והדתית הזו גרמו למגפה האחרונה שפקדה את בני ישראל; מגפה שהסתיימה במעשה הקנאות של פנחס כלפי נשיא שבט שמעון, שהתריס כלפי משה ושכב עם אישה מדיינית בפומבי. זו הייתה המגפה שבה מתו אחרוני הגברים של דור המדבר.

בפרשה הבאה יהיה מפקד אוכלוסין, שבו יתברר שמספר האנשים ששרד את המגיפה הוא בדיוק מספר האנשים שנועד להיכנס, סוף כל סוף, לארץ. ארבעים השנה הגיעו לתומם.

המדרש שאני מעוניין להתמקד בו עוסק באחד הפסוקים מהברכה הנבואית של בלעם. יש לזכור שהוא עבר מנקודת תצפית אחת לאחרת, בתקווה שיראה משהו שמצדיק את הקללה. ועם כל זאת, הוא אומר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל". הייתכן? אנחנו יודעים מה עומד לקרות. גברים רבים מבני ישראל יתפתו אחר הנשים המדייניות ובעל פעור, והם ימותו במגפה מן השמיים. לא הביט אוון ביעקב? לא ראה עמל בישראל? האם בלעם באמת מסתכל?

במבט ראשון, לא זו השאלה של המדרש, אך אנחנו נשים לב לכך שהיא מרחפת ברקע. השאלה העיקרית של המדרש היא, מדוע בלעם בוחר להזכיר דווקא את יעקב (ששמו הנוסף היה ישראל)? הם שואלים את אותה שאלה על פרק פ"א בתהילים, אותו כתב אסף, נכדו של שמואל. הוא כותב: "הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב". לאור שני הפסוקים אלו, הממוקדים ביעקב, המדרש שואל:

מה ראה בלעם להזכיר ליעקב ולא לאברהם ולא ליצחק?
ראה שיצא פסולת מאברהם – ישמעאל וכל בני קטורה, וראה שיצא מיצחק עשו ואלופיו.
אבל יעקב כולו בקדושה, שנאמר: "כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית מ"ט, כח). הדא הוא דכתיב: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד', ז).
לפיכך לא הזכיר אלא יעקב לבדו, הוי "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" (במדבר כ"ג, כא).
אמר אסף, 'הואיל וכל האבות יש בהן פסולת, ויעקב אין בו פסולת איני מזכיר אלא יעקב לבדו; "הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".

(מדרש תהילים פ"א, א)

אני חש בעוצמת השאלה: מדוע דווקא יעקב נבחר? אך נראה שהתשובה לא מספקת כלל. אמנם, ישמעאל מתואר כפרא אדם צעיר (בראשית ט"ז, יב), אך חז"ל הסכימו שהוא חזר לדרך הישר בשלב מסוים. אנו רואים שהוא השתתף בטקס הקבורה של אביו ונראה שהוא כיבד את מעמדו המיוחד של יצחק, ונתן לו את זכות הקדימה בטקס הקבורה (בראשית כ"ה, ט–יא).

לאחר מותה של שרה, התחתן אברהם עם קטורה והוליד ממנה ילדים – אך אין בתורה שום זכר לפגם כלשהו בילדים האלו. מדוע יש מוניטין רע לילדיו של אברהם?

ייתכן שהבעיה איננה בילדיו של אברהם, אלא בכישלונו של אברהם, כביכול, לחנך את כל ילדיו לזֶהות משותפת, זהות של "עבריים" כמוהו.

ייתכן שתחשבו שפרשנות שמאירה את עשיו ואת האלופים יוצאי חלציו באור סימפטי, סבירה פחות מפרשנות השופטת את ישמעאל לכף זכות – אכן, יהודים רבים קרויים על שמו של ישמעאל, כהוקרה לתיקון שעשה בדמותו; אך לא תמצאו יהודים שקרויים על שמו של עשיו. אף על פי כן, אולי גם כן הבעיה היא שיצחק ורבקה לא הצליחו לגדל את ילדיהם עם זהות המשותפת לשניהם.

זהו המובן שבו אפשר לומר שיעקב שלם. בין ילדיו היו מחלוקות נוראיות, שאף הובילו לכך שאחד מבניו נמכר לעבדות, אך לקראת סוף חייו כל ילדיו היו מאוחדים; הם הפכו לבני ישראל. כולם היו יהודים. זה בהחלט הישג מדהים. אך המדרש עצמו איננו מרוצה מהתשובה הזו.

למרות שניתן לקרוא את המדרש כהערה על דמותם ההורית של שלושת האבות, מתבקש יותר להבין שהוא נסוב על הצאצאים של שלושת האבות. אפילו אם נשפוט לחומרה את ישמעאל, את בני קטורה, את עשיו ואת אלופיו, עדיין יהיה קשה לטעון שבבני ישראל לא דבק אף רבב. אם שיר השירים מתאר את העם היהודי כולו כיפה, מי אנחנו שנדבר על היהודים הרעים; ואנחנו יודעים שיש יהודים רעים. בלעם יודע שיש יהודים רעים. העצה שלו לפתות את בני ישראל התבססה על העובדה שחלק מהיהודים לא היו צדיקים כל כך.

לאברהם היה את ישמעאל. ליצחק היה את עשיו. אך יעקב לא יכול להכחיש את קיומו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון שמרד במשה, נשא אישה מדיינית ועבד את בעל פעור. יעקב לא יכול להכחיש את קיומו של קורח. הוא לא יכול להכחיש שהיו יהודים שעבדו לעגל הזהב. ייתכן שיעקב היה הורה מוצלח יותר בסופו של דבר, אך אל לנו לשכוח את המזימה של בניו להרוג את אחיהם יוסף, שלא יצאה אל הפועל, ואת מכירתו לעבדות, שיצאה אל הפועל; כמו כן, אל לנו לשכוח את ההעדפה שיעקב נקט כלפי יוסף, שטיפחה את השנאה בן האחים מלכתחילה.

התשובה הראשונה של המדרש קרובה מאוד לטענה שבניו של יעקב אכן היו ללא רבב; אבל הם לא. כתוצאה מכך, המדרש מציע תשובה אחרת:

דבר אחר: למה הזכיר יעקב מכל האבות?
שנו רבותינו, במדה שאדם מודד בה מודדין לו… משל למלך שהיה לו ג' אוהבין, ובקש לעשות פלטין [ארמון] אחד. קרא לאוהביו. הביא הראשון. אמר לו: ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות פלטין?
אמר לו אוהבו: זכור אני שהיה פה הר תחלה.
הניח אותו ובא אצל השני ואמר לו: מבקש אני לבנות לי פלטין אחד במקום הזה.
אמר לו: זכורני שהיה פה מתחלה שדה.
הניחו גם הוא ובא אצל השלישי, ואמר לו: אני רוצה לבנות פלטין במקום הזה.
אמר לו: זכור אני שהיה פלטין מתחלה.
אמר לו: חייך על שמך אני קורא אותו.
כך, אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה.
אברהם קראו הר, שנאמר "בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב, יד).
יצחק קראו שדה, שנאמר "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" (שם כ"ז, כז).
יעקב קרא אותו פלטין, שנאמר "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים" (שם כ"ח, יז).
אמר לו הקב"ה: חייך, אתה קראת אותו בית, עד שלא נבנה על שמך אני קורא אותו, שנאמר: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיה ב', ג), וכן ירמיה (ל', יח) אומר "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב".
ועוד אסף קישט את דבריו ולא הכיר בתרועה אלא ליעקב, שנאמר: "הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".

בזמן עקידת יצחק, אברהם גילה את המקום שיהפוך בעתיד להר הבית. הוא קרא לו הר.

בפעם הראשונה שאנו פוגשים את יצחק לאחר אותו אירוע, הוא משוטט בשדה ומשוחח עם הקב"ה (בראשית כ"ד, סג). הוא התייחס לנקודת המפגש בין האדם לא-להים כשדה; את אותו הריח הוא יריח, שנים לאחר מכן, בבנו. אך כשיעקב מתעורר מחלום הסולם, הוא לא מכנה את המקום שבו הוא נמצא בשם "הר" או "שדה". הוא קורא לו בית א-להים. הוא מבקר את עצמו על כך שלא הבין זאת קודם. אמנם, עכשיו המקום נראה לעיניו כהר או כשדה, אך בחלומו הוא קיבל הצצה לאופן שבו המקום ייראה בעתיד, וכשהוא התעורר, הוא חווה את העולם מבעד לאותו חזיון:

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי… מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". (בראשית כ"ח, טז-יז)

המילים האלו נושאות משמעות רבה עבורי, כיוון שהן מאוירות מעל הארון בבית הכנסת שבו גדלתי.

השאלה היא, מדוע בלעם ואסף בוחרים להזכיר דווקא את יעקב? התשובה הראשונה היא שיעקב השיג תוצאות טובות יותר כהורה, שהרי הוא הצליח, בסופו של דבר, להביא את כל ילדיו תחת כנפי זהות אחידה אחת. אך התשובה הזו קרובה מדי לטענה השגויה לפיה כל בניו של יעקב צדיקים באופן שווה; כולם ללא רבב; וזה פשוט לא נכון. אכן, חוסר האמת שבטענה הזו מעלה את השאלה הראשונה ששאלנו לפי שבכלל קראנו את המדרש: כיצד בלעם יכול לומר שהוא לא רואה אוון ביעקב, בהתחשב במה שיקרה בקרוב?

התשובה השנייה מתייחסת לשתי השאלות: היא מגלה לנו מדוע דווקא יעקב הוזכר וגם כיצד בלעם פספס את המובן מאליו. כשבלעם הביט בבני ישראל, לא משנה כמה פעמים ומכמה זוויות, הוא ראה רק טוב. הקב"ה לא שלט רק בפיו; הוא שלט גם על עיניו. ומדוע הוא רואה רק טוב? מכיוון שלעתיד לבוא כל בני ישראל יהיו צדיקים. היום הזה עוד לא הגיע, אך הוא יבוא. בלעם רואה את העתיד למרות שדבריו נאמרים בלשון הווה.

כמה חוקרי מקרא קוראים לזה "זמן עתיד נבואי" (prophetic future tense): כאשר החזון העתידי כה ברור לנביא, עד שהוא מתאר אותו בזמן הווה. וכל זה קורה בזכות יעקב. כשיעקב מתעורר מחלומו, הוא מוצא את עצמו על ראש הר מסולע ומצולק; אך הוא רואה שם את ארמון הא-להים שעוד ייבנה בו יום אחד.

יחד עם חברי ועמיתי, טיירון גולדשמידט, ניסיתי לפתח פילוסופיית זמן שתהיה מעוגנת במקורות היהודים ותוכל להעניק מובן לטענה הבאה: יהיה יום אחד שבו אף פעם לא היה רוע. כך, נוכל להבין כפשוטם את דברי א-להים כפי שאמר אותם הנביא ישעיה:

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. (ישעיה מ"ג, כה)

 דנתי בפילוסופיית הזמן הזו בקצרה בפרשת אחרי מות. לפי הלימוד שלנו שם, ההיסטוריה עוד לא נגמרה; לא העתיד, ולא העבר. כאשר נהייה ראויים ונזכה להביא את המשיח, בעזרת התשובה והמעשים הטובים שנעשה, א-להים לא יזכור את החטאים שלנו משום שהוא כבר מחה אותם; הוא יגזור אותם מההיסטוריה. גם אם נחזור אחורה בזמן לא נמצא אותם; או שנגלה שהם לא נעשו על ידינו. גולדשמידט ואני אפילו מסבירים מדוע א-ל טוב מעוניין לתת להיסטוריה להתגלגל לפני שיסיר ממנה את החלקים הרעים. לא אלאה אתכם בפרטים האלה כאן.

לפי תפיסתנו, יום אחד לאברהם, ליצחק וליעקב לא יהיו צאצאים לא ראויים. אך אנו לא חיים בציר זמן שנגאל. ציר הזמן שלנו מלא בחטאים ובייסורים. מה שמיוחד ביעקב אבינו, הוא שיעקב היה מסוגל להביט בכל הזוועות שבעולם הזה ולראות למה הם ייהפכו ביום שבו הקב"ה יביא את הגאולה.

 הפילוסוף ג'ון היק לימד אותנו לא לשפוט את העולם לפי מידת ההנאה שניתן להפיק ממנו. הוא אמר לנו לשפוט את העולם לפי המידה שבו הוא מותאם לצמיחה רוחנית.^[1] נראה שליעקב הייתה תפיסה אחרת: הוא לא שפט את העולם במובנים של מה שהוא, אלא במובנים של מה שהוא יכול להיות, של מה שהוא יהיה, ביום שבו ייגאל. בגלל זה ובזכות זה, כשבלעם מגיע לאמוד את בניו של יעקב, א-להים לא נותן לו לראות את מי שהם, אלא את מי שהם יכולים להיות ואת מי שהם יהיו ברגע שייגאלו.

 “במדה שאדם מודד, בה מודדין לו”. כיוון שיעקב סירב לשפוט את הבריאה על בסיס האופן שבו היא מתקיימת בהווה – אלא ראה את הפוטנציאל שיש בה ואת הגאולה העתידית שלה, א-להים לא הסכים שישפטו את בניו של יעקב בצורה אחרת.

 

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה