בלק | קנאת פנחס והשפעתה לדורות

השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בלק ה'תשע"ט, סוכמה על ידי הדר הורוביץ ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: (במדבר כה ד-ט)

העם זונה אחרי בנות מואב, וה' מורה למשה לעשות דין בחוטאים; בתגובה משה פועל 'בערוצים המקובלים' – מכנס את שופטי העם ומורה להם לשפוט את העם. הרמב"ן מבאר שעשיית דין זו נעשתה על פי הכללים הרגילים של דיני נפשות – השופטים התכנסו לבתי דין עשרים ושלושה, ומן הסתם דרשו שני עדים והתראה לכל אחד ואחד מן החוטאים, כלשונו:

ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה... אבל פירוש "איש אנשיו", שיהרגו השופטים כל הנצמדים, כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו, כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם. (רמב"ן שם, ה)

בעוד שהתהליך האיטי הזה נעשה, המגיפה הלכה והשתוללה בחוץ. דיני נפשות מיועדים לטיפול בחוטאים יחידים, אך הם לא הצליחו לסייע בלמנוע את העם מלזנות אחרי בנות מואב.

ברגע זה קם פנחס, ופוגע בזמרי בן סלוא ובאישה – מתוך דחף של קנאות, ללא כל דין ומשפט שנעשה לפני ההריגה. אמירתו ברורה: כעת יש לפעול, אחר כך נשאל שאלות. הוא מבין שרק כך הוא יוכל למנוע את המשך המגיפה והתדרדרות העם. האמירה היסודית של הקנאות היא: המטרה מקדשת את האמצעים. האמצעים הראויים, במקרה הזה, הם בתי הדין וכל דיני נפשות שאנחנו מכירים ממסכת סנהדרין. פנחס מוכן להשתמש באמצעים פסולים כדי לגרום לכך שהמטרה תתגשם.

נראה לבאר תפיסה זאת, כהבדל בין שתי האמירות ההלכתיות – 'הותרה' ו'דחויה'. בעת התנגשות בין מצוות או ערכים, ניתן לעיין בפרטי ההלכות ועל ידי כך להחליט מהו הצד הגובר. זאת אומרת, לשים אותם על שתי כפות המאזניים ולבחור איזה אחד הוא בעל המשקל הרב יותר. לדוגמא, שמירת השבת היא מצווה חשובה ביותר, אך לעיתים היא נדחית לעומת צרכים חיוניים אחרים כמו פיקוח נפש.

תפיסה אחרת היא המסתכלת מראשית ועד אחרית. היא העולה על הר גבוה, ולא מעיינת בפרטי המצווה אלא במטרתן, בשורשן. הרי שבת וכלל המצוות ניתנו לנו כדי לקיים 'וחי בהם'! כל מצווה ניתנה כדי שנוכל לחיות חיים של עבודת ה', ולקיים עוד מצוות. ניתן להגיד על פי תפיסה זו שמצוות השבת אינה רק מסתיימת בנקודה מסוימת כדי לאפשר חיים, אלא המצווה אף מתקיימת על ידי הצלת הנפשות; וממילא, אין צורך לדקדק באמצעים בהם מטרה זאת מתקיימת – מעבר על איסורי דרבנן לעומת דאורייתא, לדוגמה – כי כדברינו לעיל, 'המטרה מקדשת את האמצעים'.

דומה שהקנאות אוחזת בתפיסה השנייה בקיצוניות. היא אינה בוחנת כלל את פרטי המצוות, אינה שוקלת את המחירים. היא מתבוננת במטרה הגדולה, בשורש של הדברים – וללא שאילת שאלות פועלת על פיהם.

שאלה בה אני מתחבט כל חיי היא – מהי המטרה, המקדשת את האמצעים, שלשמה פנחס קינא את קנאתו של ה'? ניתן להציע שתי אפשרויות, המגדירות את הקנאות בדרך שונה:

כיוון ראשון הוא להתמקד בהצלת הנפשות של עם ישראל. בחוץ משתוללת מגיפה, הפוגעת בהמונים מהעם; פנחס רוצה לעצור אותה בכל מחיר, ולכן הוא מרשה לעצמו לעשות מעשה קיצוני – הרי ידוע שטבען של מגיפות להמשיך ולהתפשט, ומי יודע מה היה מחיר הנפשות לולא פנחס! במעשהו הוא מציל את עם ישראל מסכנת השמדה, כפי שמובא בתחילת פרשה הבאה:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (שם, יא)

תפיסה זו מצמצמת את מושג הקנאות, לפעולה שמותרת רק במטרה להציל נפשות רבים. למרות שהדור שלנו נרתע מהמושג קנאות, הוא יוכל די בקלות להתחבר עם תפיסה זו.

אך ייתכן שפנחס פעל למען מטרה אחרת, שאולי תהיה מעט קשה לעיכול – שמירה מפני התבוללות והתערבות בגוים שסביבנו.

פנחס רואה שמשה נותר חסר אונים בפני המשבר, שהגיע לשיא בהתרסתו של זמרי בן סלוא "לפני משה ולפני כל קהל עדת ישראל"; כתיאור הגמרא:

הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי... תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד. (סנהדרין פב.)

לא בכדי נתעלמה הלכה זו ממשה – הרי לא נאמרה לו כלל הלכה זו! אין שום מקום בתורה בו נכתב האיסור להתחתן עם נכרית. אמנם חכמים למדו זאת מהפסוק בספר מלאכי:

בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר: (מלאכי ב, יא)

אך לא היה איסור כזה מן התורה. הבעיה החמורה בזנות ישראל עם בנות מואב הייתה בכך שהעם נמשך אחרי אלוהי בנות מואב ועובד עבודה זרה, מאבד את זהותו היהודית. קנאותו של פנחס הביאה אותו להחליט שהוא עוצר התדרדרות זו, שלמשה לא היו כלים להתמודד איתה – ופשוט הורג את זמרי.

כעבור כמה מאות שנים, יחזקאל מנבא על חטא דומה של התבוללות. הכהנים נשאו נשים נכריות, שעברו תהליכי גיור מפוקפקים במקרה הטוב, ובכך נולדו כהנים נוכרים ששירתו בבית המקדש. על כך אומר ה':

וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל מד ו-ט)

מי הם הכהנים שלא נכשלו בעבירה זו? בני צדוק, צאצאיו של פנחס. בהם רוצה הקב"ה שישרתו בבית המקדש:

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (שם, טו-טז)

לפי תפיסה זו, מעשהו של פנחס מכיל מסר לדורות – לא פעולה נקודתית של הצלת נפשות באותה שעה, אבל הכרעה ערכית עם השלכות ארוכות טווח, שהשפיעה על עם ישראל כולו וזרעו של פנחס לשנים רבות מאוד בעתיד: החיוניות של שמירה על טהרת המשפחה והקפדה על ייחוס לעם ישראל. 

האם קנאות מהסוג השני מוצדקת? האם מותר לעקוף את מערכת עשיית הדין הרגילה, עד כדי נטילת חיים, כדי למנוע התדרדרות וסכנה רוחנית? מדובר בשאלה שאינה פשוטה כלל וכלל. קשה לי להכריע בכך.

יש לשאלה זו השלכה משמעותית מאוד כיום. כמובן שאין לנהוג בשום אלימות, אך הדור שלנו נמצא בסכנה עצומה של חורבן המשפחה היהודית. סכנה זו מאיימת עלינו משתי קצוות: מחד, אלה שלא מקפידים על נישואי תערובת ויוצרים דור שהולך ונטמע בגוים; ומאידך, אלה שמערערים על עצם התבנית המסורתית של המשפחה.

למול האיומים הקיומיים האלה – ואלה סכנות שנמצאות גם בארץ ובדורנו, לא רק בדורות רחוקים ובגולה – יש המבקשים ללכת בדרך הקנאות, בעקבות פנחס, גם במחיר מחלוקת וניכור חריפים. אינני שותף לדרך זאת.

סבורני שיש לפעול בדרך של קנאות רק כאשר ברור שהיא תוביל לשינוי משמעותי, בדומה לפנחס שהכה את כל העם בתדהמה ועצר את המגיפה; אך גם אם אנחנו מסתייגים מהאמצעים, עלינו להיות מודעים לבעיה החמורה הזו של חורבן המשפחה היהודית, ולמצוא דרכים אחרות להתמודד איתה.

יהי רצון שתיפתר הבעיה בדרכים שאינן מצריכות קנאות, ויתקיים בנו:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (דברים, ד', ד')

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד