משה: לידתו של מנהיג

פריון ונשיות: אומץ ורחמים

סיפורי הלידה בתנ"ך מאורגנים בתבנית מוכרת. הם נפתחים בקשיי פוריות: אישה עקרה מתבוננת על עתידה השומם; סיכויה להשיג המשכיות עגומים. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת הבטחה א-להית, ובעקבותיו, אחרי זמן קצר, היא הרה ויולדת. ה' פתר את הבעיה שלה, ביטל את העקרות והפך עגמומיות לתקווה. בסיפורים אלו, א-להים מבהיר שהוא הכתובת הבלעדית לפתרון בעיית העקרות.[1]

סיפור לידתו של משה חורג בחריפות מהעלילה הרגילה. קודם כל, אמו של משה אינה עקרה. מצרים היא ארץ שופעת ופוריה; גם האנשים וגם האדמה מפיקים תנובה בשפע. עם זאת, לסיפור הלידה של משה יש בעיה משלו; אולי קל להביא ילד במצרים, אבל לא כל כך פשוט לשמור עליו בחיים. ילודה עודפת עלולה להתנגש עם מוסריות החברה; כמות רבה של בני אדם מפחיתה את ערכם, והופכת כל אדם לניתן להחלפה. רק שני פסוקים לפני שמשה נולד, פרעה גוזר את גזירתו המרושעת: "כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א', כב). כעת נולד בן לחברה הרקובה הזו; גזירת מוות מטילה צל מאיים על לידתו. הפתרון של סיפור לידת משה לא נמצא כשאמו נכנסת להריון, כמו בסיפורי לידה אחרים. הסיפור מגיע לשיא עם התבגרותו של הילד: סיכום הסיפור, "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד", מוציא מפינו אנחת רווחה. לא היה ברור בכלל שהילד הזה (או כל ילד עברי אחר במצרים) יחיה עד לבגרותו.

א-להים אינו המענה לבעיה של הסיפור. למעשה, א-להים בכלל לא מוזכר בו. בסיפור לידת משה הפתרון מונח במעשי האדם. כדי לשקם את המוסריות יש צורך בחמלה אנושית – לא בגזירה א-להית. החמלה האנושית מעצבת את הסיפור הזה, כשנשים (אם, אחות, נסיכה) מתרוצצות סביב ילד פגיע ועוטפות אותו באומץ ובאנושיות.

עד למפגש עם בת פרעה נראה שהפרק מדרדר באופן בלתי נמנע לקראת מותו של הילד. ההופעה של הנסיכה בסיפור מאפשרת את נקודת המפנה של הסיפור, כשהיא מסיטה את מהלך האירועים באופן בלתי צפוי לקראת סוף משמח. האנושיות שלה מחזקת את המסר שלמדנו מהמיילדות: כשהמרקם המוסרי של החברה מתפורר, הפנו את המבט אל הנשים (ובפרט אל הנשים העוסקות בלידה), שכן הן שישיבו לחברה את חוסנה. על אף שהנסיכה לא ילדה את הילד, היא משתתפת בתהליך דמוי־לידה, ומחלצת תינוק מתיבה השוכנת בקני הסוף – כמו רחם – ומוקפת במי היאור.[2]

התגובה האנושית של הנסיכה מייצבת עולם המתנדנד על סף קריסה מוסרית, מגייסת כוח נגדי לגזירה האכזרית של אביה, ומבטיחה לנו שעוד יש תקווה. למרבה הפלא, נראה שא-להים הולך בעקבותיה;[3] הפעולות שהנסיכה נוקטת כדי להציל את הילד העברי, "וַתֵּרֶד... וַתֵּרֶא... וַתִּשְׁלַח..." (שמות ב', ה), מופיעות שוב בפרק הבא, כשהקב"ה מכריז: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ  מִיַּד מִצְרַיִם... וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג', ח–י).[4] ברגע שבני האדם מגלים אומץ מוסרי, הקב"ה מצטרף למערכה ברצון, ומאחד כוחות עם אלו שמוכיחים שהאנושיות לא אבדה.

לידת הגיבור: מוטיב נרטיבי עתיק

סיפור לידת משה מזכיר מוטיבים המוכרים מסיפורי לידות הגיבורים של המזרח הקדום ושל יוון ורומא.[5] למרות שסיפורים אלו אינם זהים, סיפורי הלידה וההישרדות של סרגון מאכד,[6] כורש מלך פרס,[7] גלגמש,[8] אדיפוס ורומולוס ורמוס[9] חולקים כמה אלמנטים מרכזיים עם סיפור משה. לאחר לידת ילד, הורה נוטש את תינוקו (במקרה של סרגון, אימו שמה אותו בסל חסין למים על יד הנהר, בדומה למשה). זר מציל את הילד, ומגדל אותו. הילד ייהפך בסופו של דבר לדמות בעלת כוח, וישתמש בכוחו בדרך שתשפיע על משפחתו הביולוגית, אפילו אם הוא לא יהיה מודע לקשר המשפחתי המחבר בינו לבינם.

ההבדלים בין אגדות אלו לסיפור לידת משה מרשימים לא פחות מנקודות הדמיון ביניהם. בסיפור הלידה הלא־מקראי, אוראקל אלהי מופיע ואומר שהילד שעוד לא נולד יהווה איום על כוחו של ההורה. בניסיון לבטל את האיום הגלום בלידת הילד, ההורה מחליט להפקיר למוות את בנו. אדם ממעמד נמוך (פועל, רועה, גנן, ובאחד המקרים, זאב או לחלופין זונה), שלא נראה סביר שהילד יגיע ממנו לעמדת כוח, מגלה את הילד ומגדל אותו. אף על פי כן, הילד משיג כוח רב ולבסוף מדיח את ההורה הביולוגי שלו מכיסאו. המסר ברור: אף אדם לא יכול להימלט מגורלו; בני האדם נסחפים עם גלי החיים לעבר גורל קבוע מראש, בלי יכולת להימלט.

למרות שסיפורו של משה סוטה בחדות ממהלך הסיפור הקלאסי, נקודות הדמיון התמטיות ביניהם גרמו לכמה חוקרים להציע שהתנ"ך שינה במודע סיפור ידוע בניסיון למשוך את תשומת הלב למסר הייחודי שלו.[10] הגירסה התנ"כית של לידת הגיבור לא מכילה אף רמז למאבקי הכוחות בין ההורה לילד; לידתו של משה לא נתפסת כאיום בעיני אף אחד – לא בעיני הוריו, ולא בעיני פרעה.[11] אימו של משה מוסרת את בנה בעל כורחה, לא כדי להציל את עצמה, אלא כדי להציל אותו מהגזירה האכזרית של פרעה.[12] אפילו לאחר שהיא נאלצת להיפרד ממנו, אמו של משה לא משחררת את התינוק למות מפגעי הטבע, אלא טורחת להכין לו תיבה שתגונן עליו. העין הפקוחה של אחותו מאותתת על הדאגה המתמשכת של המשפחה, ובסופו של דבר מאפשרת לאם לשמש בתור מינקת לבנה. משה זוכה לאימוץ בידי אישיות רמת מעלה (נסיכה), שפעולותיה החתרניות מרעישות מרוב בהירות מוסרית, ומתריסות בפני המשטר המושחת.

סיפור לידת משה הוא לא סיפור של בני אדם שאין להם ברירה אלא להיכנע לגורלם. להפך, הדמויות בסיפור הן סובייקטים פעילים שמעצבים את גורלם באמצעות מצפונם ומעשיהם. יתרה מכך, כשמשה מפיל את מבנה הכוח הקיים, הוא לא רוכש כוח לעצמו. הגיבור בתנ"ך משמש כשליחו ומשרתו של ה', ומטרתו היא להביא לנפילתו של פרעה כעונש על השחיתות המוסרית של המשטר.

שמות ב', א–כב: מבנה ומשמעות

הסיפור על לידת משה והתבגרותו הוא יצירת מופת ספרותית המתחלקת לשתי יחידות נפרדות באופן ברור. עשרת הפסוקים הראשונים (שמות ב', א–י) מתארים את האירועים הגורליים שסוערים סביב הילד האלמוני, שאיננו מודע למה שקורה סביבו. המילה המנחה של יחידה זו היא "הילד". היא מופיעה לאורך היחידה שבע פעמים, ובאופן המשמעותי ביותר בהכרזה בפסוק י', לפיה "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד". בפסוק י' הילד מקבל סוף סוף שם – משה – שמעניק לו זהות קונקרטית, המעידה על חוסן. נתינת השם למשה מבשרת על תפקידו כמשחרר עבדים; רק אדם שיש לו זהות יוכל להשיב לעם המשועבד את זהותו.

חציו השני של הסיפור (שמות ב', יא–כב) ממשיך מהנקודה שבה החצי הראשון הסתיים; המילים שסגרו את החלק הראשון משמשות לפתיחת החלק השני: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה". המילה המנחה ביחידה השנייה היא "איש", וגם היא מופיעה שבע פעמים.[13] הוא כבר לא ילד פסיבי, שמאפשר ברצון להתרחשויות לסעור סביבו. שנים־עשר הפסוקים הללו מתארים את משה כאדם שעסוק בעשייה בלתי פוסקת.

הדמויות המופיעות בחלק על ינקותו של משה (ב', א–י) מסודרות במבנה כיאסטי הדוק.[14] אמו היא הדמות הראשונה שמופיעה. היא יולדת ומטמינה את בנה – בהתחלה, כנראה, בביתה, ואחר כך בתיבה חסינה למים המונחת בזהירות בקני הסוף שליד היאור. לאחר מכן הסיפור מעביר את תשומת ליבנו לאחות, שניצבת מרחוק כדי להשגיח על אחיה.[15] אבל הסיפור שומר את אור הזרקורים לבת פרעה: ההופעה שלה בלב הסיפור מסמנת אותה בתור הדמות המרכזית.

ההאטה המותחת בקצב הסיפור היא חוויה ספרותית מופלאה, שבה אנו לוקחים נשימה בעודנו צופים בנסיכה הולכת באיטיות לאורך הנהר, נערותיה צועדות על ידה, עד שהיא מבחינה בתיבה המתנענעת בין הקנים. הסיפור מתאר בנחת כיצד בת פרעה שולחת את אחת מנערותיה לקחת את התיבה, פותחת אותה, ולבסוף – רואה את הילד. בנקודה זו בסיפור נמצא המתח הרב ביותר; המתח משתחרר רק כשהסיפור מודיע לנו שבת פרעה חשה חמלה כלפי התינוק, למרות שמוצאו העברי ברור לכל. מעשי בת פרעה הם הציר של הסיפור, המסובב את גורל הילד ואת הסיפור כולו לכיוון טוב יותר. בנקודת מפנה זו, האחות נכנסת שוב לתמונה, ומציעה לחפש מינקת לילד הבוכה. בת פרעה מסכימה, והאחות הולכת לקרוא לאם, שמקבלת את הילד בחזרה לזרועותיה.

המבנה הכיאסטי מסודר כך:

אם

         אחות

                    בת פרעה

         אחות

אם

המבנה הכיאסטי המרהיב הזה מסב את תשומת לבנו לחשיבותה של הדמות הניצבת במרכזו – כלומר, לבת פרעה. מבנה זה גם ממחיש את הסכנה המאיימת על הילד ככל שהוא מתרחק בהדרגה מהרחם המגונן של אימו. ככל שהמרחק בין הילד לאימו גדל, כך גדלה הסכנה. לאחר נקודת המפנה של הסיפור, הילד חוזר לאימו בהדרגה, והמתח בסיפור נפתר.

הנשים המצילות

סיפור הצלתו של משה מוכתב על ידי מעשיהן של נשים. סיפור זה קשור לתבנית המוכרת בתנ"ך מסיפורים אחרים, שבה נשים מסתירות גברים כדי להציל אותם ממוות המאיים עליהם. רחב החביאה את המרגלים של יהושע תחת פשתי העץ על הגג, וכך הצילה אותם ממלך יריחו (יהושע ב', ו). מיכל הצילה את דוד משליחי שאול בכך שהיא כיסתה תרפים בבגדים והעמידה פנים שמדובר בדוד השוכב חולה במיטה (שמואל א י"א, יג–יד). האישה האלמונית מבחורים הצילה את אחימעץ ויהונתן מאבשלום בכך שכיסתה את הבאר שלה (מקום מחבואם) בבד שעליו פרושה חיטה מיובשת. בסיפורנו, הגבר הנרדף לא היה לוחם בצבא, אלא ילד חסר אונים, שנתפס בשיניהם של פרעה ותוכנית רצח־העם שלו. אך כמו הנשים שהוזכרו לעיל, אימו של משה מחביאה את בנה בתיבה כדי להציל אותו ממוות. היא פועלת בנחישות ובערמה, ומצייתת לפקודה היבשה של פרעה – להשליך את הבנים ליאור – אף שהיא מפירה את הרעיון שעומד מאחוריו.[16]

בכל אחד מהסיפורים הללו ניתן מקום מרכזי לשאלות של נאמנות. הנשים בסיפורים אלו מוכרחות לבחור למי נתונה נאמנותן, וההחלטות שלהן לא תמיד עולות בקנה אחד עם הציפייה שלנו. רחב בוגדת בתושבי הכפר שלה בגלל אמונתה בא-להים (יהושע ב', ט–יא). מיכל בוחרת בנאמנות לבעלה על פני נאמנות לאביה, שאול, שמבקר אותה בחריפות על בגידתה בו (שמואל א י"ט, יז). האישה האלמונית מבחורים מצילה את משרתי דוד, על אף שבחורים היה מעוזם של נאמני שאול, יריבו המושבע של דוד (שמואל ב י"ז, יח–כ).[17] מוטיב הנאמנות המוסבת מושך את תשומת לבנו למעשי בת פרעה בסיפור שלנו. בסופו של דבר, המאמצים של קרובי המשפחה של משה אינם ראויים כל כך לציון, או לכל הפחות צפויים – ואילו מעשי בת פרעה נגד אביה הם תפנית לא צפויה בעלילה. בלי להירתע מעיניהן הפקוחות של נערותיה, בת המלך מפרה בקלילות את הגזירה המלכותית של אביה, ופועלת בשירותם של החיים בזמן שהוא מביא מוות. שמות רבה א', כג, מתואר כיצד נערותיה של בת פרעה נוזפות בה בכעס: "גְּבִרְתֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ גּוֹזֵר גְּזֵרָה וְכָל הָעוֹלָם אֵינָן מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל מִצְוַת אָבִיךְ!".

נשים אלמוניות; בת פרעה, בת הא-להים

לאורך חלק זה, הנשים הגיבורות אינן מופיעות בשמן. ייתכן שהאלמוניות משקפת רצון להסוות את מעשיהן; התנהגות חתרנית מצריכה היחשפות מינימלית. אולי, כמו המיילדות מפרק א', עדיף שנשים אלו יישארו בלתי מזוהות. בנימה קודרת יותר, האלמוניות מצביעה על כך שההשפעה של הנשים הללו יכלה להתפוגג בקלות, שהמעשים האמיצים שלהן היו עלולים לרדת לתהום הנשייה. אולי כמה משפחות ניסו באופן נואש להציל את תינוקן שנולד, אך נכשלו ומאמציהם נידונו לשכחה.

האלמוניות של דמויות אלו מתחברת גם למבנה הפוליטי של מצרים; בחברה רודנית, רק לאדם העומד בראש יש שם או סוכנות (agency), ואילו יתר האנשים כפופים אליו. קביעה זו ודאי נכונה לגבי העבדים העבריים, שמעמדם הנחות מחק את כבודם, את האוטונומיה שלהם, ואת שמם. הנצנוצים הראשונים של הגאולה מעוררים תחושת זהות מחודשת. בשמות ו', כ, אימו של משה, יוכבד, תקבל סוף סוף שם; אנשים פרטיים מתחילים לשוב למוקד הסיפור כשהתקווה לשחרור מפציעה.

אך מה לגבי בת פרעה? מדוע היא לא מופיעה בשמה? אולי בת המלך קיוותה להישאר ללא שם, גם כדי לכסות על המעשה המרדני שלה ואולי – ואפשרות זו נוגעת ללב – כדי להרחיק את עצמה מהזהות הקודמת שלה, מהמשפחה שנתנה לה את שמה, אבל את חוסר המוסריות שלה היא רוצה לדחות. באופן אירוני, הטקסט דווקא בוחר לקרוא לה "בת פרעה", כדי להדגיש את הבחירה האמיצה שעשתה כשמרדה נגד גזירת אביה ובחרה בנתיב המוסרי. בכל אופן, האלמוניות של בת פרעה איפשרה לחז"ל להעניק לה שם חדש, שם שמשקף באופן טוב יותר את הנאמנויות ואת הזהות החדשה שלה: כפרס על מעשיה הטובים, א-להים קורא לה בתיה, בת הא-להים:[18]

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִתְיָה בַּת פַּרְעֹה: משֶׁה לֹא הָיָה בְּנֵךְ וּקְרָאתוֹ בְּנֵךְ, אַף אַתְּ לֹא אַתְּ בִּתִּי וַאֲנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה" (דברי הימים א ד', יח), בַּת יָ-הּ. (ויקרא רבה א', ג).

מי שהיתה בת פרעה, אימו המאמצת של משה, הופכת לבתו של א-להים, כשהיא מחליפה את הזיקה המשפחתית שלה בדרך ערכית, רצופה באומץ מוסרי, המחברת אותה לא-להים.

הילד משה

הסיפור שם זרקור על הנשים. מה לגבי הילד? מעט מאוד מסופר לנו על משה התינוק, שבגלל גילו הזעיר הוא פסיבי וזניח, ללא יכולת לפעול. הדבר היחידי שנאמר לנו על הילד הוא שאימו חושבת שהוא "טוב" – לכאורה הערכה סובייקטיבית של אם טרייה ברגעי ההתרגשות שלאחר הלידה. ייתכן שהיא שמה לב שהילד מסוגל לשרוד, שהוא בריא מספיק כדי להשקיע בו את המאמץ הנדרש להצלתו מגזירת פרעה.[19] בריאותו של התינוק ראויה לתשומת לב במיוחד בהתחשב במדרש שלפיו משה נולד שלושה חודשים לפני הזמן.[20] שד"ל והרש"ר הירש מציעים שהאם הטרייה ראתה שהתינוק שלה רגוע ושקט, ולא נוטה לבכות בקול, ולכן קל להחביא אותו.

המסקנה של האם לגבי בנה ("וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא") מזכירים מבחינה לשונית את המסקנה של הקב"ה בבריאת האור בבראשית א', ד: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". בהתבסס על דמיון זה, מדרש שנהוג לצטטו קובע שכשמשה נולד הבית התמלא באור.[21] לידת משה מכינה אותנו לבריאה מחודשת של העולם, שתתרחש לאחר שהקב"ה יחריב את מצרים, ויחזיר אותה לתוהו ובוהו.

חידוש העולם נרמז גם בהצבתו של משה בתיבה.[22] כמו נוח, משה שורד בעולם חשוך וחסר מוסר שגורלו נחרץ. היציאה מן התיבה מחייבת את הניצולים לבנות את העולם מחדש, לעשות אותו למקום טוב יותר, מלא באור. האור שעטף את לידתו של משה מבשר על תפקידו העתידי. משה יוביל את ישראל ביציאתם מחשכת מצרים. לאחר מכן, בסיני, הוא יביא תורה ומצוות, וילמד חוקים שנועדו להביא את אורו של הקב"ה בעולם. לבסוף, פסוקי התנ"ך מלמדים שכדי למלא את תפקידם, מוטל על עם ישראל לפזר את החשיכה שמקיפה את האומות ובמקומה להזריח את אורו של הקב"ה, הצדק שלו, על העולם:[23]

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיהו ס', א–ג).

מדרש אחר מציע שה"טוב" שאימו של משה הבחינה בו היה שמשה נולד מהול[24] – סימן מפתיע לאישיותו הרוחנית של משה. ברמיזה נוספת למשמעות הקוסמית של סיפור זה (של בריאה חדשה), נראה שהמדרש מקשר בין משה לאדם הראשון, שנברא מהול גם הוא, לפי המדרש.[25] כמה פרשנים הבחינו ברמז נוסף לברית המילה של משה בקביעתה של בת פרעה לאחר המבט הראשון שלה בילד: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב', ו). האם היא ידעה זאת בגלל שהוא מוחבא, או בגלל שהיא ראתה שהילד הלא־לבוש מהול?[26] פיסות מידע קטנות אלו מרכיבות את הסך הכולל של ידיעותינו על הילד, שראשית חייו מוגדרת על ידי מי שפעלו להצלתו.

משה הילד הופך למנהיג

למרבה המזל, משה אינו מודע לכוחות העוינים שמקיפים אותו, בגלל גילו הרך. אך הסיפור מניח את היסודות ללידתו של המושיע של ישראל, שהוקף בשלב מוקדם – וקריטי – של חייו בנשים אמיצות. מסיפור זה נראה ברור שחוויות הלידה, ההריון וההנקה מטפחות אלטרואיזם ורצון עז להיטיב; הרחם מביא לרחמים.[27] לא רק האם, אלא גם האחות והאם המאמצת, חוברות יחד כדי להציל ילד חסר אונים, ומגייסות את עוצמת הלהט האמהי כנגד צו המלך.[28] מנשים אלו משה לומד כיצד לגלות בתוכו מקורות עמוקים של כוח – עוצמה ונחישות המחשלות אותו לקראת תפקידו.

מהאם שמניקה אותו משה לומד להיות מנהיג מטפח ודואג, דמות אימהית לאומה הצעירה. המדרשים מתארים את משה לצד אהרן, באופן מטאפורי, כמטפלות של עם ישראל:

"שְׁנֵי שָׁדַיִךְ" (שיר השירים ד', ה). אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן... מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ מְלֵאִים חָלָב, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְמַלְּאִים יִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה. (שיר השירים רבה, ד', ה)

אֶלָּא מַהוּ "שָׁדַיִם נָכֹנוּ" (יחזקאל ט"ז, ז)? זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁהָיוּ נְכוֹנִים לְגָאֳלָם. (שמות רבה א', לה)

מאחותו משה לומד אומץ ועזות פנים – את היכולת להתייצב בנחישות ולהשתמש ביכולת הדיבור כדי להציל אחרים. "וַתֵּתַצַּב", המילה שמתארת את עמידתה האיתנה של האחות בתפקידה כשומרת אחיה, מופיעה מספר פעמים בעימותים של משה עם פרעה, שמתרחשים (ממש כמו סיפור זה) על גדת הנילוס.

משה מתפקד גם כאם מינקת עבור העם – אישיות מסורה המושה את ישראל מהתהומות של ים סוף אל ראשית דרכם כעם. את המוכנות לשאת באחריות משה לומד מבת פרעה, שמוציאה את משה התינוק מבין קני הסוף, ובכך לוקחת אחריות על טיפולו.

משה יגדל ויבין שכדי למלא את תפקידו כראוי הוא מוכרח לשלב את התכונות של הנשים שגוננו עליו בילדותו. בעקבות תלונות העם במדבר, משה חווה משבר מנהיגות שבמהלכו הוא מכריז על חוסר מוכנות לקחת על עצמו את התפקיד האימהי הנדרש:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, יא–יב)

ברור שתפקידו של משה כמנהיג דורש ממנו להיות אם רחומה, מיילדת אמיצה, ומטפלת מגוננת עבור עם ישראל. ברגע של משבר נוראי, משה כופר ביכולתו למלא את התפקיד האימהי הזה, וכך, לרגע אחד, משליך מעליו את התפקיד המנהיגותי שהיה אמור ללמוד ממהלך לידתו.

לבסוף, משה מתגבר על המשבר וחוזר להנהיג את האומה. אולם איננו יכולים להתעלם מכך שמשה ביטא את משבר המנהיגות שלו במונחים המזכירים את סיפור לידתו, והכיר באופן מרומז בתפקידו בעיצוב דפוס המנהיגות המאוחר שלו. הנשים שהגנו על משה בלידתו הניחו את היסודות להצלחה יוצאת הדופן של משה, עיצבו את אישיותו ולבסוף את מנהיגותו, והכינו אותו לתפקידו העתידי כאם דואגת, מיילדת ומגן לעם ישראל.
 

[1] מקורות חז"ל רבים מבטאים נקודה זו. כבר ציינו בשיעור 5 את הגמרא בתענית ב ע"א, שלפיה הקב"ה אוחז בשליטה הבלעדית על מפתח הילודה. מקורות אחרים מסבירים שלפעמים הקב"ה מונע פרי בטן כדי לעודד תפילה וקשר (ראו, למשל, בראשית רבה מ"ה, ד'; יבמות סד ע"א).

[2] להקבלה בין מי הים למי השפיר שברחם ראו איוב ל"ח, ח.

[3] פרטהיים, Exodus, עמ' 38–39, שם לב להקבלה לשונית מאלפת זו.

[4] במחלוקת חז"ל מוכרת (שמות רבה א', כג, ומצוטט ברש"י) ר' יהודה ור' נחמיה מתווכחים ביניהם אם הנסיכה שלחה את המשרתת שלה להביא את התיבה או ששלחה את היד שלה (מוקד הוויכוח נעוץ במשמעות המילה "אמתה"). אני תוהה אם מדרש זה מבוסס על הבחנה בקווי הדמיון בין מעשי הנסיכה למעשיו של הקב"ה. כשהקב"ה שולח את משה (משרתו) לעשות את דברו, הוא למעשה מושיט את ידו, וכך מטשטש את הגבול בין משרת א-להים לבין היד של א-להים. בהמשך הסיפור נראה טשטוש נוסף בין היד של הקב"ה ליד של משה, שפועלות יחד כדי להציל את ישראל.

[5] מוטיב לידת הגיבור מופיע בתדירות רבה בספרות היוונית־רומית (ראו למשל את לידות אדיפוס, סמירמיס, פרסאוס, טלפוס, אייגיסתוס). ד"ב רדפורד ("The Literary Motif of the Exposed Child", Cf. Ex. ii 1-10,” Numen 14, 1967, עמ' 209–228) זיהה שלושים ושניים מופעים בספרות העתיקה (הוא כולל את לידת משה) עם המוטיב "הגיבור הושלך בינקותו".

[6] סיפור זה נמצא בלוח נאו־אשורי הכתוב בכתב יתדות, מהמאה השביעית לפנה"ס, שכותרתו "אגדת סרגון". הלוח נמצא בשרידים האריכאולוגיים בנינווה, בספריית המלך האשורי אשורבניפל (669–631 לפנה"ס).

[7] הרודוטוס (ספר ראשון, 95–140) מספר את סיפור לידת כורש.

[8] סיפור לידת גלגמש מתואר בספר "על טבע בעלי החיים (De Natura Animalium)" של איליאנוס, 12.21.

[9] ההיסטוריונים הרומאים מתארכים את הקמת רומא לשנת 753 לפנה"ס, אך הגרסה המוקדמת ביותר של המיתוס היא מספרו של דיוניסיוס (קדמוניות רומא, ספר 1, פרק 79). בספר 1, פרק 84, דיוניסיוס מספק תיאור חלופי לסיפור לידתם והישרדותם של רומולוס ורמוס.

[10] למידע נוסף ראו רדפורד, Literary Motif, שצוין לעיל, וסרנה, Exploring Exodus, עמ' 30.

[11] במדרש שדומה יותר לסיפורי הלידה הלא־מקראיים (שמות רבה א', כד) האסטרולוגים של פרעה מספרים לו על לידת משה ועל הסכנה שהיא מציבה בפני שלטונו. הגזירה שלו על התינוקות הזכרים נובעת מהבהלה שהתחזיות המאיימות שלהם גרמה לו. התיאור של יוספוס ללידת משה מתאים אפילו יותר לגרסאות המקובלות יותר של הסיפור (ספר שני, פרק 9, סעיף 2): "אחד מהחרטומים – אנשים מוכשרים להגיד את האמת על ענינים העתידים לבוא – הודיע למלך כי בימים אלה יִוָלֵד ילד לבני ישראל אשר ימגר את שלטון המצריים וינשא את בני ישראל... ויבהל המלך ויצו בעצת האיש ההוא להשמיד כל זכר שיולד לבני ישראל בזה שיָשלכו לתוך היאור".

[12] ב' יעקב, Exodus, עמ' 28, מציין שהבדל זה בין סיפור לידת משה לשאר הסיפורים העתיקים מצביע על ה"עליונות המוסרית" של סיפור התנ"ך, כמו גם על דוגמא ל"עומק הרגשי" שלו.

[13] ספירה זו אינה כוללת את צורת הרבים של המילה, המופיעה פעם אחת בפסוק י"ג. המשימה של הילד מהחלק הראשון היא להיות לאיש בוגר (לא ל"אנשים", אלא ל"איש"). למרות שמפתה לחלק את הסיפור בצורה נקייה לשני חלקים, משה הילד (פסוקים א–י) ומשה הבוגר (יא–כב) (ראו, למשל, פרופ, Exodus, עמ' 146), הכותרת השנייה אינה מדויקת לדעתי. המילה "איש" מתכוונת למשה רק פעמיים בחלק זה; בניסיונותיו להגיע לבגרות, משה מחפש איש, אדם שיהיה מודל לחיקוי. לכן, הכותרת המתאימה לחלק השני היא: "משה, בחיפוש אחר האדם". נדון בכך לעומק באחד מהשיעורים הבאים.

[14] ראו ד' טי, "משה – הילד והאיש", מגדים כב (1994), עמ' 31. את התפיסה הכללית על שמות ב' אני חבה למאמר זה (עמ' 30–42).

[15] התעלמתי מנוכחותן של נערותיה של בת פרעה, כיוון שהן ממלאות תפקיד שולי וכנראה בלתי חשוב בסיפור. כמה חוקרים השוו בין תפקידן כשליחות של הנסיכה לבין תפקיד האחות כשליחה של האם (ראו, למשל, פרופ, Exodus, עמ' 153). לדעתי, התפקיד של האחות בסיפור זה משמעותי הרבה יותר מזה של המשרתות. היא לוקחת תפקיד פעיל בהגנה על התינוק, ומתגלה כדמות מן המניין, עם יכולת דיבור ואופי נועז.

[16] ראו את פירושו של ספורנו על שמות א', ג.

[17] למרות ששאול כבר אינו בין החיים, אנשי בחורים ששומרים לו אמונים מתעבים את דוד ושמחים על מרד בנו אבשלום (שמואל ב ה'–ח'). נקודה זו הופכת את מעשיה של האישה למפתיעים אפילו יותר.

[18] היא מזוהה עם בת פרעה שנקראת בתיה בדברי הימים א ד', יח.

[19] ראו התרגום המיוחס ליונתן, בכור שור ורשב"ם על שמות ב', ב.

[20] אפשרות זו מבוססת על הרעיון שהילד נולד שלושה חודשים לפני הזמן; כך יכלה אימו להחביא אותו למשך הזמן הזה (ראו רשב"ם על שמות ב', ב).

[21] סוטה יב ע"א.

[22] אלו שני המקומות היחידים בתנ"ך שבהם מופיעה תיבה. התיבה שונה מסוגים אחרים של כלי שיט בכך שאין לה מערכת היגוי – ומהווה ייצוג חריף לתלות של הנוסעים בה בקב"ה.

[23] שימו לב גם לפסוקים הבאים בישעיהו, המתארים את ישראל כאור לגויים (מ"ב, ו; מ"ט, ו). פסוק אחר מתאר את עם ישראל כך: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט', א).

[24] סוטה יב ע"א.

[25] אבות דרבי נתן ב', ה.

[26] ראו שמות רבה א', כד, ורשב"ם ואבן עזרא על שמות ב', ו.

[27] לעוד על קשר לשוני זה, ראו מדרש אגדה (בובר) דברים א'.

[28] למרות שהן לא מוצגות כאמהותיו הביולוגיות, אחותו של הילד ובת פרעה ממלאות שתיהן תפקיד דומה. כמו המיילדות בפרק א', התגובה שלהן למפגש הקרוב עם ילד חסר אונים נובעת כנראה מהאינסטינקטים האמהיים שלהן (אולי בגלל היכולת שלהן להביא ילדים, כמו גם הניסיון הנרכש מהחיים בסביבת נשים שחוו לידה), וגם הן פועלות כדי להזין את הילד ולהציל אותו.