מיקומה של השבת
פתיחה לסדרת השיעורים
ספרו המיוחד במינו של הרבי מגור, השפת אמת, מושך אחריו לומדים רבים מעת שנכתב. לצד הרעיונות המובאים בו, גם תהליך כתיבת הספר היה ייחודי: הרבי העלה על הכתב ביום ראשון את התורות שמסר במהלך השבת. לעיתים הוא מעיר שהתורות נשכחו ממנו או נכתבו בקיצור ובערבובי דברים. בנוסף, לא כל השנים הועלו על הכתב.[1]
בשל סגנון הכתיבה, הרעיונות המובאים בו פזורים לכל אורך הספר. לאור זאת, הלימוד בו עלול להיות מאתגר. בקריאה מדוקדקת לאורך הספר כולו ניתן להצביע על קשרים בין התורות, ולהבין כיצד הן נארגות לכדי מבנה מורכב ושלם.
בסדרת השיעורים הזו נשתדל להיענות לאתגר, וננסה להצביע על רעיונות וגופי תורה רחבים העולים מתוך דברי השפת אמת. מדובר במשימה מורכבת, ועל כן הדברים שייכתבו לא מתיימרים להיות שלמים או הרמטיים. מדובר יהיה בקריאת כיוון, ובניסיון להציג את קווי המתאר שיכולים להתגבש לכלל תמונה רחבה.
השפת אמת ידוע כבעל תורה מקיפה ומרכזית בנושא השבת. בסדרת השיעורים הקרובה נעסוק ברעיונותיו בנושא: נבחן לאור דברי השפת אמת את מיקומה של השבת ברצף ימי השבוע; נעיין במוטיב הכפל בשבת; נדון במוטיב השילוש בשבת; נלמד את דברי השפת אמת על איסור המלאכה בשבת; ולבסוף, נתעמק בדברי המדרש המסביר שהשבת היא בת הזוג של עם ישראל. לאור תורות אלו, ננסה להבין מהו היחס בין ימי החול ובין השבת, ומהי ההשלכה של תובנותינו על תחומים אחרים בעבודת ה'.
לאחר העיון ברעיונות הנוגעים לשבת, נעיין גם בקדושות זמן נוספות: ראשי חודשים, חגי התורה והחגים שתוקנו על ידי חז"ל. בע"ה לאור תורות אלו נשרטט תמונה רחבה של סולם הזמן על פי השקפת השפת אמת.
העיון בתורותיו של השפת אמת יכלול ציטוטים מדבריו. לעיתים הציטוטים יהיו מתומצתים, ולעיתים נביא את דברי השפת אמת במלואם. לאחר הבאת הציטוטים נפרש את דבריו, אך קיים פער בלתי נמנע בין ההסברים ובין המקור. לפיכך, ללומדים הזהירים מומלץ לעיין בדברי השפת אמת במקור, וכך להשיג מבט מלא ומדויק.
מיקומה של השבת בשבוע
השבת היא היום השביעי לבריאת העולם, ובה נחתמה הבריאה. בפשטות ובהתאם לכך, מיקום השבת בסדר ימי השבוע הוא היום האחרון. אולם מעיון בתורותיו של השפת אמת נחשפת תפיסה מחודשת ביחס לשבת, המתבטאת בראש ובראשונה במיקום שונה של השבת ברצף ימות השבוע. נעיין בתורות מפרשת ויצא בהם מבואר חידוש זה. השפת אמת מתעכב על הפסוק המתאר את הבאר אליה מגיע יעקב:[2]
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו, וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים, וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן, וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.
השפת אמת מעיר שבפסוק ב התורה לכאורה מספקת פרטים מיותרים בנוגע לבאר. תמוה במיוחד הוא הפירוט של שלושת העדרים, שבפשטות אינם מוסיפים דבר לעלילה. המדרשים אכן עמדו על נקודה זו, והציעו מספר כיוונים למשמעות של עדרי הצאן. על רקע המדרשים, כותב השפת אמת:[3]
והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן רובצים עלי' כו'. במדרש הרבה פירושים ע"ז. ומסתמא יש ענין זה בכל פרט וכלל הכל הוא ג' בחי'. עולם שנה נפש. ובעולם הבאר הוא ביהמ"ק. [שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. ועזרה והיכל וק"ק] ובשנה הוא שבת. ושלשה עדרי צאן שלשה ימים דמקמי שבתא שהם הכנה לשבת דכתיב רובצים עלי'. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הוא ג' ימים דבתר שבת....
השפת אמת מתייחס לשלושת העדרים דרך המספר שלוש, המהווה מספר טיפולוגי. המספר שלוש מחלק ומארגן את כל ממדי הקיום האנושי: עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (תודעה). בכל אחד ממרכיבים אלו מזהה השפת אמת "באר", נקודת חיות ומרכז, שמתייחסים אליה וסובבים אותה מרכיבים נוספים, הבאים לידי ביטוי בשלושת עדרי הצאן. השבת היא המוקד של ממד הזמן. לפניה ניצבים שלושה ימים המכינים אליה – רביעי, חמישי ושישי. לאחר השבת ממוקמים שלושה ימים נוספים – ראשון, שני ושלישי.
השפת אמת מציג מיקום מפתיע וייחודי לשבת במרכז השבוע. בדברים אלו טרם התבאר לעומק היחס בין השבת ובין שלושת הימים הבאים אחריה, אך השפת אמת רומז בדבריו למהותם. על פי השפת אמת, שלושת הימים שלאחר השבת באים לידי ביטוי במילים "כי מן הבאר ההִוא ישקו העדרים". נראה שימים אלו נהנים מברכת הבאר ומושקים ממימי השבת. נשוב לנקודה זו בהמשך השיעור.
אם כן, אנו לומדים מדברי השפת אמת ששלושת הימים הראשונים מהווים ימי הכנה. נעיין תחילה ביסוד ההכנה במקורות נוספים, ונעמוד על הדמיון ועל ההבדל בינם ובין דברי השפת אמת.
הכנה לשבת
באופן מעשי, שבת דורשת הכנה בשל איסורי המלאכה שבה. עם זאת, ברובד נוסף לצורך המעשי עומדים דברי הקב"ה לבני ישראל במרה:[4]
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.[5]
בניגוד לדברי השפת אמת על שלושה ימי הכנה, בפסוק זה מדובר רק על יום שישי. מעמדו של יום שישי כיום הכנה לשבת בא לידי ביטוי במקורות נוספים, וביניהם בדברי הגמרא המפורסמים: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". הסוגיה בפתיחת מסכת עבודה זרה (ג ע"א) בה מובא הביטוי, מתארת את המשפט שיתקיים לעתיד לבוא. במשפט זה מערערים הגויים על המעמד של עם ישראל, ובין השאר טוענים שעם ישראל לא קיים את התורה שקיבל. בתגובה לטענה, הקב"ה מביא עדים מאומות העולם המעידים על כך שעם ישראל דווקא קיים את התורה. המשפט העתידי ממשיך בבקשה של הגויים:
אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה!
אך הקב"ה עונה לאומות העולם שבקשתם מגיעה בשלב מאוחר מדי:
אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?
תשובתו של הקב"ה מהדהדת את דברי הפסוק בפרשת בשלח, על פיו יום שישי מיועד להכנה לשבת.
ייתכן שניתן למצוא הרחבה של מסגרת הזמן שנועדה להכנה לשבת במחלוקת הידועה בין הלל הזקן ובין שמאי הזקן:[6]
אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר: "ברוך ה' יום יום".
תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.
כלומר, הלל הזקן הסתפק בהכנה לשבת ביום שישי, ולעומתו שמאי הזקן הרחיב את ההכנה לשבוע כולו. הראשונים נחלקו בביאור ברייתא זו.[7] יש שראו בה מחלוקת בין שמאי להלל, וממילא הלכה כבית הלל. לעומת זאת, ראשונים אחרים טענו שלמעשה שמאי והלל לא נחלקו ביסוד העניין.
רש"י מפרש את הציווי "זכור את יום השבת לקודשו" באופן המזכיר את תפיסתו של שמאי הזקן:[8]
זכור לשון פעול הוא, כמו "אכול ושתו", "הלוך ובכה", וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.
הרמב"ן חולק נחרצות על רש"י:[9]
וכתב רש"י בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך: "רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת". אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז ע"א) אמרו: "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן (...) ברוך ה' יום יום". ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב"י): "שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים". והלכה היא כדברי ב"ה.
בניגוד לרמב"ן, האור זרוע סבור שדברי שמאי התקבלו להלכה כאפשרות המועדפת (שאינה בגדר חובה), ושאף בית הלל סבורים כך:[10]
ור"פ יום טוב בביצה תניא: "אמרו על שמאי הזקן (...) ברוך ה' יום יום". הלכך הרוצה לעשות כב"ש עושה שב"ה מודים לב"ש דהכי עדיף טפי והא דמסיק אבל הלל שכל מעשיו לש"ש [לא] הי' נוהג כן [אפ"ה] אתמר דב"ש עדיפא כדא' פ' כל כתבי הקודש (שבת קיט ע"א) ושבשאר ארצות במה הן זוכין [א"ל] בשביל שמכבדין את השבת דאר"ח [בר אבא] פ"א נתארחתי אצל בעה"ב אחד בלודקי' והביאו לפניו שלחן של זהב משאוי ט"ז בנ"א ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בתוכו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בתוכו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים וכשהן מניחין אותו אומר לה' הארץ ומלואה וכשהן מסלקין אותו אומר השמים שמים לה' [כו'] אמרתי לו בני במה זכיתה לכך אמר לי קצב הייתי וכל בהמה ובהמה שנאה אמרתי זו לשבת אמרתי לו ברוך המקום שזכך לכך. הרי אתה רואה שנהג כב"ש צא וראה מה עלתה בו. ומיהו העושה כב"ה לא הפסיד.
על כל פנים, בדברי הלל ושמאי ובדעות הראשונים אנו לא מוצאים עדות לתפיסתו של השפת אמת, על פיה לשבת קודמים שלושה ימי הכנה. נראה שמדובר בחידוש שראוי להעמיק בו.
מתברכין מיניה שיתא יומין
עד כה ראינו את דברי השפת אמת הממקמים את השבת במרכז השבוע, תוך שימת דגש על שלושת ימי ההכנה. בתורה אחרת (ויצא תרמ"ו)[11] השפת אמת מציג מבנה דומה, אך שם דגש על הברכה שהשבת משרה על ימי השבוע:
ביום השבת יפתח. וכמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. ובשבת נפתח השפע ומתברכין מיני' שיתא יומין ונחלקים לג' מקמי שבתא וג' בתר שבתא והם ג' עדרי צאן רובצים היינו שנסמכין אל הש"ק שהוא הבאר. וכפי מה שמבטלין כל שיתא יומין להשבת. כך נשאר הארה מהשבת לימי המעשה.
השפת אמת חוזר לפסוק המתאר את שלושת עדרי הצאן הרובצים על הבאר. הוא מחדד שהימים סמוכים לשבת על מנת שיתברכו ממנה. השפת אמת מתבסס על דברי הזוהר, על פיהם ששת ימי המעשה מתברכים מהשבת, ובפרט מהסעודה השלישית:[12]
בסעודתא תליתאה דשבתא כתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דא היא סעודתא דזעיר אפין דהוי בשלימותא וכלהו שיתא יומין מההוא שלימו מתברכן.
אם כן, השפת אמת לוקח את הרעיון לפיו השבת משרה מברכתה על ימי החול, ומוסיף לו נדבך הממקם את השבת במרכז השבוע. מבנה דומה, על פיו השבת במיקומה המרכזי מעניקה מברכתה על ימי המעשה, מוצג בתורות נוספות בפרשת בהעלותך.[13] בתורות אלו השפת אמת מקביל באופן חזותי בין מבנה מנורת המקדש[14] למבנה של ימי השבוע:[15]
גם שבעה נרות המנורה הם ז' ימי השבוע. והשבת נר אמצעי. שלשה ימים קמי שבתא ובתר שבתא מתבטלין למול האמצעי ואז יאירו שבעת הנרות. אף שקאי רק על ששה רק הכתוב מחברם שבהיותם מתבטלין להאמצעי נעשה ההארה מכל הז' כאחד.
אם כן, נראה שלתפיסת השפת אמת השבת ממוקמת במרכז השבוע, בדומה לבאר ולנר האמצעי, וממנה שורה הברכה על ימות החול. ברכה זו באה לידי ביטוי מובהק בימים שלאחר השבת, "מן הבאר ההוא ישקו העדרים". בימים שלפני השבת, לצד הברכה, ישנו יסוד של הכנה לקראת השבת.
מיקום השבת במרכז השבוע בהלכה ובתפילה
בהלכה ובמנהג ניתן למצוא רמזים ועדויות לכך שהשבת ממוקמת במרכז השבוע. באופן מפתיע, העיקרון ביסודו מופיע בדיני כתיבת גט. הגמרא במסכת גיטין דנה במקרה בו אדם אמר שיש לתת גט לאשתו "לפני שבת", או לחילופין "לאחר שבת". הגמרא מתלבטת כיצד יש לפרש את דבריו:[16]
לאחר שבת, מאי? יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר: חד בשבא, ותרי, ותלתא – בתר שבתא; ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא – קמי שבתא.[17]
דברי רבי זירא (או רבי אסי) מובאים גם בהלכות שבת, כאשר הגמרא בפסחים מבררת עד איזה יום ניתן להבדיל:[18]
אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך בכל השבת כולו. ועד כמה? אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת. כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, ואמרי לה רב אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לענין גיטין, חדא בשבתא, תרי ותלתא – בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא – קמי שבתא.[19]
ביטוי נוסף לתפיסה של רבי זירא מובא בדברי בעל המאור[20] העוסק בדיני יציאה למלחמה והפלגה בספינה:
והא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת פירש הרי"ף ז"ל... ופירש טעמא משום בטול עונג שבת. ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא, וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש. והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת.
דברי בעל המאור הובאו להלכה בתשובת הריב"ש,[21] ועוגנו בבית יוסף.[22]
הד נוסף למיקום השבת במרכז השבוע מצוי בסידור התפילה בנוסח ספרד, בו הוסיפו בשיר של יום רביעי את פסוקי "לכו נרננה". ההסבר לכך הוא שיום רביעי הוא היום הראשון "מקמי שבתא", ובו אנו מתחילים להתכונן תודעתית לשבת.
סיכום המהלך הראשון
פתחנו את סדרת השיעורים העוסקת בשבת על פי תפיסת השפת אמת, בדבריו המרתקים לפיהם השבת ממוקמת במרכז השבוע. מבנה זה מופיע בשני הקשרים מרכזיים: הדרשות בפרשת ויצא על שלושת עדרי הצאן, והדרשות בפרשת בהעלותך על קני המנורה. ראינו במהלך השיעור שהרעיון למקם את השבת במרכז השבוע יונק גם מגמרות ומראשונים בדיני כתיבת גט, בכללי היציאה לדרך לפני שבת ובהלכות הבדלה.
עם זאת, במקורות מחשבתיים אחרים לא מצאנו תפיסה מקבילה. במחלוקת המפורסמת של הלל ושמאי בנושא ההכנה לשבת נראה שיש הסכמה שהשבת ניצבת בסוף השבוע, ונראה שזוהי התפיסה הרוחנית המקובלת.
אם כן, השפת אמת מתבסס על דברי הזוהר, על פיהם ששת ימי המעשה יונקים מהשבת, ומוסיף עליהם נדבך נוסף. נדבך זה, המציב את השבת במרכז השבוע, מהווה חידוש בתנועה הרוחנית סביב השבת: שלושה ימים מכינים לשבת, ושלושה ימים באים לאחריה. השבת מהווה נקודה פנימית בשבוע, ומוקפת משני עבריה בימי חול.
כפי שציינו בתחילת השיעור, תורותיו של השפת אמת נמסרו בשבת והועלו על הכתב ביום ראשון. בכך, תהליך כתיבת הספר מנכיח את הרעיון לפיו יום ראשון, "בתר שבתא", יונק באופן ישיר ועז ביותר משבת קודש. ניתן לומר שהיצירה שלפנינו היא עצמה ביטוי לתוכן הגלום בה.
בשיעור הבא נחדד את החידוש בדברי השפת אמת לאור מחלוקת בגמרא ובחסידות לגבי יחסי הקדימות בין שבת ובין ימי החול.
* * * * * * * * * * * * | כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרבנית יעל שמעוני התשפ"ד עריכה: אורי שטרן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית www.etzion.org.il. האתר באנגלית: http://www.etzion.org.il/en משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
| * * * * * * * * * * * * |
| * | ********************************************************** |
|
[1] ראו תיאור של כתיבת התורות בספרו של שלמה שמיר, הדעה והבינה, עמ' 19–22.
[2] בראשית כט, א–ג.
[3] שפת אמת ויצא תרל"ו.
[4] שמות טז, ה.
[5] לשיטת רבה (פסחים מז ע"ב) מפסוק זה נלמד שדין ההכנה הוא מהתורה, ולפיכך מוקצה אסור מהתורה. עיינו ברש"י שם ד"ה 'והכינו', וכן רש"י במסכת ביצה ב ע"ב, ד"ה 'לטעמיה דאמר רבה'.
[6] ביצה טז ע"א.
[7] המחלוקת מובאת בדברי הרמ"א, דרכי משה אורח חיים רנ, א.
[8] רש"י שמות כ, ח.
[9] רמב"ן שם.
[10] ספר אור זרוע ב, הלכות ערב שבת יח. רבי שלמה לוריא בהגהותיו לפירוש רש"י על התורה צידד מדעתו בדברי האור זרוע. עיינו גם בדברי השפתי חכמים על אתר.
[11] מבנה דומה מופיע בדבריו בשנת תרמ"ז.
[12] זוהר פרשת יתרו, פח ע"ב.
[13] בדרשתו בשנת תרל"א מושווים הנרות לימי השבוע, אולם החידוד שהנר המרכזי מקביל לשבת נכתב בשנת תרל"ו, ומופיע גם בשנים תר"מ, תרמ"ט ועוד. במקומות אחרים השפת אמת מקביל את השבת לנר המערבי, ומתאר אותה כמעניקת מטען רוחני לשאר ימי השבוע. נזכיר שתנאים וראשונים חולקים בשאלת הזיהוי של הנר המערבי עם הנר המרכזי. לעיון נוסף בשאלה זו ראו שיעורו של הרב יצחק לוי, "משמעות כיווני הכלים" – קישור.
[14] הזוהר (תיקוני זוהר הקדמה, יג ע"ב) מייצר השוואה חזותית נוספת בין המנורה ובין פני האדם: "מנרתא דא רישא ושבעה נרותיה עליה אינון תרין אודנין ותרין עיינין ותרין נוקבי חוטמא ופומא". כלומר, שבעת קני המנורה מושווים לשבעת הנקבים בפני האדם (שתי העיניים, שתי האוזניים, שני הנחיריים, והפה – המקביל לנר המרכזי). השוואה זו נותנת פשר נוסף ליחס בין השבת לימי החול, ונשוב אליה בהמשך הסידרה בע"ה.
[15] פרשת בהעלותך תרל"ו.
[16] גיטין עז ע"א.
[17] דברי רבי זירא נפסקו להלכה בשולחן ערוך אבן העזר קמד, ו.
[18] פסחים קו ע"א.
[19] בשולחן ערוך (אורח חיים רצט, ו) מובאת מחלוקת בנוגע לפסיקה בנושא.
[20] המאור הקטן, שבת ז ע"א.
[21] סימן יז.
[22] אורח חיים רמח, ד"ה 'אין מפליגין'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)