הרב יהודה טרופר (מחזור י"ט)
"קדוש קדוש קדוש" – עיון בתהילים צ"ט
 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נא (אייר תש"ע) - הוצאת תבונות

י' טרופר (מחזור יט) מנתח את תהילים צ"ט, מבנית וספרותית. הוא מזהה בו שלושה בתים בעלי סיומות דומות ואף זהות, בתים שתוכנם מתפתח ברבדים שונים, כך שקרבת ה' והאדם הולכת ומתעצמת מבית לבית. להבנתו, כל אחד מהבתים מתאר דגם שונה של יחסי ה' לאנושות ותגובה אנושית שונה בהתאמה. 

*****

(א)  ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ.

(ב)  ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים.

(ג)   יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא.

(ד)   וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ.

(ה)  רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא.

(ו)   מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם.

(ז)   בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ.

(ח)  ה' אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם.

(ט)  רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ.

א. פתיחה – מעברים

אחת התופעות המאפיינות מזמור זה היא המעברים הרבים המתרחשים בו:

א.   מַעבר מהתייחסות אוניברסלית (פס' א – "ירגזו עמים") ללאומית (פס' ד – "ביעקב") ולאישית (פס' ו – "משה ואהרן... ושמואל").

ב.   מַעבר מדיבור ללא נמען לפנייה אל נמען. ברובו של המזמור המשורר איננו פונה אל האדם, למעט שני פסוקים, דומים ביותר (פס' ה, ט), שבהם פונה המשורר אל הציבור וקורא לו לרומם את ה' ולהשתחוות לו.

ג.    המעבר המורכב ביותר הוא מַעבר מהתייחסות אל ה' בלשון נסתר לפנייה אליו בלשון נוכח. ברובו של המזמור מדבר המשורר על ה' בגוף שלישי, אך ישנם שלושה הבזקים שבהם מופיעה פנייה אל ה' בגוף שני (פס' ג₁, פס' ד₂, פס' ח). וייס ושריר עמדו על תופעה זו וחיפשו לה פשר, אך נותרו ללא מענה מספק מבחינתם.[1] ברצוננו לחדד את שאלתם על ידי הצגה ברורה של המעברים התכופים הלוך ושוב:

 

ישנם שישה מעברים בין הגופים. המעברים התכופים יוצרים תחושה של חוסר סדר, המקשה מאוד על הבנת המזמור.

ב. מבנה המזמור

מבט משותף על שלושת המעברים עשוי להוביל אותנו אל מבנה המזמור.

א.   המזמור בנוי משלושה בתים העוסקים בשלוש קבוצות שונות (העולם כולו, עם ישראל, נבחרי ישראל).

ב.   שלושת הבתים חותמים בפזמון שיש בו הכרזה על קדושת ה'[2] (מסומן להלן באותיות עבות). שניים מהפזמונים מורכבים מפניית המשורר אל הציבור וממענה הציבור.

ג.    בחינת מעברי הגופים בתוך כל אחד משלושת הבתים מעלה שהם מתוכננים בקפידה. כל בית בנוי משלושה חלקים: פתיחה ופזמון חותם, שבהם מתואר ה' בגוף שלישי, וחלק מרכזי שבו ישנה פנייה ישירה אל ה' בגוף שני (מסומן להלן באותיות נוטות).[3]

בית א

(א)  ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים          יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ.

(ב)  ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל                וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים.

                      (ג)  יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא

                                                                            קָדוֹשׁ הוּא.

בית ב

(ד)   וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב

                             אַתָּה כּוֹנַנְתָּ                    מֵישָׁרִים

                             מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב        אַתָּה עָשִׂיתָ.

(ה)  רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ         וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו

                                                                            קָדוֹשׁ הוּא.

בית ג

(ו)   מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו         וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ

      קֹרִאים אֶל ה'                וְהוּא יַעֲנֵם.

(ז)   בְּעַמּוּד עָנָן                    יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם

      שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו                 וְחֹק נָתַן לָמוֹ.

                      (ח)   ה' אֱלֹהֵינוּ                 אַתָּה עֲנִיתָם

                            אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם      וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם.

(ט)  רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ          וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ

                                                                            כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ.

מעברי הגופים מתגלים עתה כמסודרים להפליא:

"אין בידך לעמוד על חייה האמיתיים של השירה אלא אם כן אתה תופס את ה'צורה' בה הוטבעה... 'תכניה' אינם קיימים אלא עד כמה שהם מתגלים ב'צורה'".[4] לנגד עינינו נחשפה הצורה הספרותית של השירה, ועלינו לבחון בעזרתה את תוכנם של שלושת הבתים. איתרנו את סדרם של החילופים התכופים, אך עדיין נותר לברר את פשרם של חילופים אלו.

תחילה נבדוק את היחס שבין שלושת הבתים (סעיף ג של מאמרנו), ולאחר מכן נברר את משמעות חילופי הגופים (סעיף ד של מאמרנו).

ג. שלושה בתים – התפתחות

אם נשווה בין שלושת הבתים, נוכל לראות שיש במזמור תהליך של התפתחות. תהליך זה בא לידי ביטוי באופנים שונים.

1. מי קשור אל ה'?

המזמור פותח כמזמור אוניברסלי העוסק ביחסי ה' עם כלל האנושות (פס' א-ב).[5] בית ב עובר לעסוק ביחסי ה' עם עמו בלבד (פס' ד), ובית ג מצטמצם יותר ומתמקד בקבוצה אחת בעם ישראל: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקֹראי שמו" (פס' ו). מיהי קבוצה ממוקדת זו?

רד"ק מצמצם את הקבוצה לשלושה אישים בלבד: "משה ואהרון שהיו הגדולים בכהניו, וכן שמואל שהיה גדול בנביאים שהיו בזמנו, שהנביאים קוראי שמו". לעומתו, ר' ישעיה מטראני מרחיב את הקבוצה: "משה ואהרון עם שאר כהניו, ושמואל עם שאר קוראי שמו [ההדגשות שלי, י"ט]".[6]

רבים מבארים את "קֹראי שמו" כלשון תפילה – הקוראים אליו, המתפללים אליו. אך נראית לנו יותר דרכו של וייס,[7] שעמד על הקשיים שיש בפירוש זה, והציע להבין את הביטוי "לפי מובנו של הביטוי בכתובים כמו 'כי שם ה' אקרא' (דברים ל"ב, ג), היינו הכרזה, הצהרת שם ה'. הווי אומר, 'קֹראי שמו' הם המשמיעים את שם ה'... כלומר הנביאים, ששמואל היה ביניהם גם לפי עדויות אחרות במקרא". על כך יש להוסיף, שהקריאה בשם ה' משותפת לשמואל ולאברהם, ומספר מאפיינים לה. שניהם סבבו ממקום למקום, שניהם בנו מזבחות, ושניהם קראו בשם ה' במזבחותיהם.[8] פעולה זו הייתה מוּנעת ממוטיבציה פנימית, ולא מתוך צו חיצוני או הגדרה רשמית של תפקיד.

ישנו ניגוד בין "כהניו" לבין "קֹראי שמו": הכוהן הוא בעל תפקיד מוּלד, והוא משתייך לקבוצה סגורה שייעודה נבחר עבורה, ואילו "קֹראי שמו" הם אנשים הנוטלים על עצמם משימה בהתנדבות – כך אברהם, כך שמואל, וכך כל אדם החפץ ליטול את השם יכול לבוא ליטול ולקרוא בשמו. הכוהן הנו חלק ממעמד היורש את זכויותיו ומורישם לבניו אחריו, ואילו 'הקורא בשמו' עומד בפני עצמו ובזכות עצמו.

אך מה מקומו של משה בהקשר זה? פרשנים רבים[9] מבארים, שמשה ואהרן יחדיו הם "בכֹהניו", ואף משה ראוי לתואר כוהן.[10] החולשה העיקרית של טענה זו היא, שאין אח ורע בתנ"ך להגדרת משה ככוהן. על כן נציע קריאה אחרת של פסוק זה:[11]

מֹשֶׁה,

וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו,

וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ,

כלומר, שלושה אישים השונים זה מזה. משה הוא יחיד ומיוחד: "והאיש משה ענו [עניו קרי] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד, י), ומתוקף עצמתו וייחודו הוא חסר תואר. אהרן מהווה דוגמה למימוש האופטימלי של הפוטנציאל הטמון בבני משפחת הכהונה; ושמואל הוא הדוגמה האופטימלית לזר[12] שעלה לגדולה והגיע לקרבת ה', דווקא בדור שבו כשלה הכהונה הממוסדת העוברת מדור לדור.[13] אהרן ושמואל הם אבות טיפוס לכוהניו ולקוראי שמו שבכל דור ודור, אך "לא כן עבדי משה" – אין הוא אבטיפוס לאחרים אלא מגדלור הקובע קריאת כיוון.

המזמור מציג את שלושתם יחדיו, לומר לנו ששלושתם מובילים אל אותה מטרה – "רוממו ה' אלהינו"! אלו ואלו "קראים אל ה' והוא יענם", אלו ואלו ניבאים, מרוממים את שמו ומשתחווים להר קדשו.

על פי פירוש זה, יש כאן התעצמות תוכנית וספרותית ממשה הבודד (מילה אחת), אל קבוצת הכוהנים המוגדרת והמתוחמת (שתי מילים), ומשם אל "קֹראי שמו" – קבוצת המתנדבים חסרת הגבולות (שלוש מילים).

2. אופי קשרי ה' עם האדם

המזמור עוסק ברבדים שונים של קשרי ה' עם האנושות. בתחילת המזמור מתואר ה' כמלך שאימתו מוטלת – "ה' מלך ירגזו עמים", וממילא הוא מרוחק מנתיניו – "ורם הוא על כל העמים", ונתיניו מרוחקים ממנו ואינם יוצרים עמו קשר כלשהו. תיאור גדולת ה' – "ה' מלך... גדול ורם", מתייחס אל המציאות הקבועה, ואילו תיאור תגובת העמים – "ירגזו... תנוט... יודו", מתייחס למה שראוי להיות,[14] ואולי הוא ציווי או קריאה[15] לממש את הראוי להיות, אך אין תקשורת כלשהי בהווה בין העמים לה'.

בבית ב יורד המלך אל נתיניו ומתקשר עמם דרך הצדק והמשפט שכונן בעולם (פס' ד).[16] כתגובה לכך מצַווה המשורר את ישראל בלשון נוכח: "רוממו... והשתחוו" (פס' ה) – ציווי לקשר מידי עם ה', לעומת הציווי "יודו שמך" בבית א, שמנוסח בלשון נסתר, ואיננו ציווי קונקרטי.[17]

בבית ג הופך הקשר לרב-תחומי ולדו-כיווני: האדם מתפלל וה' עונה לתפילתו, ה' מדבר בנבואה ונותן חוקים שאותם האדם שומר, ה' נושא להם ונוקם על עלילותם. בית ג עולה על שני קודמיו, שהרי בנוסף לקריאה לקשר מידי בדומה לבית ב – "רוממו... והשתחוו" (פס' ט), יש גם תיאור של קשר הקיים בפועל בין האדם לה'.

מערכת המשפט היא מערכת של תקשורת הייררכית, שבה האדם סביל ומגיב לשופט אך אינו יוזם קשר מצדו, ובכך היא מבטאת היטב את מצב הביניים של בית ב. מחד גיסא, יש תקשורת בין ה' לאדם; ומאידך גיסא, התקשורת היא ביזמת ה' ומעמדת ריחוק.

נסכם ונאמר – קשרי ה' עם האדם מתחזקים בהדרגה: בבית א ה' רם והאדם נאלם; בבית ב יוצר ה' קשר דרך אפיק אחד בלבד – המשפט, והאדם נקרא להגיב; בבית ג הקשר הדו-כיווני הוא אינטרקציה הדדית ורב-תחומית המתרחשת בפועל.

3. מילים כפולות

תהליך ההתקרבות בין האדם לה' בא לידי ביטוי גם באמצעות מילים החוזרות על עצמן. בכל אחד משלושת הבתים יש מילה או מילים החוזרות פעמיים ועוסקות באופי הקשר שבין ה' לאדם.[18] בבית א חוזרת פעמיים המילה "גדול" כתואר לה' – מילה המדגישה את הריחוק שבין אדם וה';[19] בבית ב המילה "משפט" כפולה – יש תקשורת חד-כיוונית בין ה' לאדם, תקשורת שאופיה הוא שיפוט ה' את האדם; ובבית ג השורשים קר"א וענ"ה חוזרים פעמיים כל אחד – דגש על תקשורת הדדית: האדם קורא וה' עונה.

4. תארים ופעלים

בבית א מאופיין ה' על ידי חמישה תארים: "גדול ורם... גדול ונורא קדוש", ופועל אחד בלבד: "מָלָךְ".[20] התארים והפועל מעצימים את נשגבותו של ה' מעל האדם. בבית ב ישנם שלושה פעלים המתייחסים למעשי ה' המשפיעים על האדם: "אהב... כוננת... עשית", והתואר היחיד הוא "קדוש". בבית ג הוכפלו פעולות ה', וכולן מתייחסות לתקשורת הישירה שבין ה' לאדם: "יענם... ידבר... נתן... עניתם... נשא היית... ונקם", וכמו בבית הקודם, התואר היחיד של ה' הוא "קדוש".

לאורך המזמור מתרחש תהליך שבו תוארי ה' – המעצימים את גדולתו וממילא את תחושת ריחוקו מהאדם – פוחתים והולכים, ואילו הפעלים – העוסקים בקשרי ה' והאדם – מתרבים והולכים.

5. "רם" או "רוממו"?

התהליך מודגש גם בעזרת שימוש מגוון בשורש רו"מ – חל שינוי מהתואר "רם" בבית א לפועל "רוממו" בבתים ב-ג. בבית א מצוינת העובדה שה' הוא "רם", ואילו בבתים ב-ג מתואר יחסו של האדם אל רוממות ה' – על האדם לרומם את ה', דהיינו לציין את רוממותו. ציון רוממותו על ידי הציבור מצמצם את הריחוק – האדם כבר מסוגל להתייחס אל האל הרם, הגדול, הנורא והקדוש.

6. פנייה אל ה' בגוף שני

בכל שלושת הבתים ישנה פנייה ישירה אל ה' בגוף שני, אך בדרגות קרבה שונות:

בית א: "שמך" – זהו כינויו של ה', אך שמו אינו נזכר. זהו כינוי המבטא ריחוק, שהרי הוא מתייחס לגילוי ה' בעולם ולא לעצמותו.[21]

בית ב: "אתה... אתה" – פנייה ישירה אל ה' עצמו בגוף שני.

בית ג: "ה' אלהינו אתה" – פנייה ישירה עם אזכור שמו – "ה'", יחד עם ציון השייכות שלנו אליו – "אלהינו".

אופן הפנייה אל ה' מבטא את רמת הקרבה אליו, ובכל בית יש ביטויי קרבה חזקים מקודמו.[22]

7. הפזמון החוזר[23]

הפזמון החוזר משתנה באורכו ובתוכנו.

המשותף לשלושת הפזמונים הוא מענה הקהל,[24] המופיע בשתי ורייציות הנראות על פני הדברים כדומות זו לזו: "קדוש הוא" (בתים א-ב) ו"קדוש ה' אלהינו" (בית ג). הפזמונים נבדלים בפתיחתם – בקריאת המשורר אל הציבור: בבית א כלל אין פנייה אל הציבור, ובבתים ב-ג יש פנייה דומה, אם כי לא זהה.

היעדר הפנייה אל הציבור בבית א חריגה ומעוררת את הקורא להתייחסות. המשורר כלל אינו פונה אל העמים בבקשה שירוממו את ה' – הם כל כך רחוקים מה', שאין שום ציפייה שיתקשרו עמו.

דבר הקהל בבתים א-ב זהה – ההכרזה "קדוש הוא!" קדוש משמעו ייחודי, נבדל ומרוחק. לכך מצטרפת המילה "הוא" – יחסי אדם וה' הם "אני והוא" ולא "אני ואתה".

אולם בבית ב, בפתיחה לפזמון, מכריז המשורר "רוממו ה' אלהינו" – יש תחושת שייכות: אלוהים שלנו, בניגוד למענה העם הנובע מעמדת ריחוק – "קדוש הוא".

הפזמון של בית ג פותח בדמיון רב לפזמון של בית ב: "רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו", אך המענה חריג: "כי קדוש ה' אלהינו". ה', כרגיל במזמור זה, מאופיין במענה הקהל על ידי קדושתו, אך מענה זה שונה מקודמיו, שכן לראשונה במזמור זה, הקהל, ולא המשורר, הוא המצרף למשפט אחד את הריחוק – "קדוש", עם השייכות – "ה' אלהינו". לכך יש להוסיף, שרק בפזמון זה חוזר הביטוי "ה' אלהינו" פעמיים, וכנגדו השורש קד"ש חוזר אף הוא פעמיים. הקהל בבית ג נמצא במעלתו של המשורר, והוא חש בעצמו לא רק את קדושת ה', כמו בבתים הקודמים, אלא גם את השייכות אליו.[25] נראה שייחוד המענה השלישי גורם לפתיחת המענה במילה "כי", שמשמעה בהקשר זה הוא "אכן!"[26] – מילת הדגשה וחיזוק, המעצימה את המשפט הבא בעקבותיה.

סיכום התהליך

המשורר מתאר שלושה דגמים של יחסי ה' לאנושות, ואת תגובות האדם בכל דגם ודגם. כל תגובה היא של קבוצה מצומצמת יותר מקודמתה (העמים, עם ישראל ונבחרי ישראל), קבוצה בעלת קרבה רבה יותר לה', שהקשר לה' מחזיק נפח משמעותי יותר בחייה, ומכן שהתגובה למעשי ה' מתעצמת בהתאם. כל המאפיינים שסקרנו שותפים לתהליך, שבו קרבת ה' לאדם וקרבת האדם לה' מתגברות מבית לבית.[27]

ד. ה' – נוכח או נסתר?

המעברים ההדרגתיים מבית לבית יוצרים תנועה המתקדמת ומתעצמת, אולם מעברי הגופים שבמזמור נעים באופן אחר – הם נעים הלוך ושוב מגוף שלישי לגוף שני וחזרה לשלישי. מה פשר החילופים התכופים?

א"ל שטראוס מעלה טיעון עקרוני ביחס לחילופי גוף מנוכח ונסתר:

יפה מכנה הדקדוק העברי לגוף שלישי בשם 'נסתר' ולגוף שני – 'נוכח'. בשעה שאנו מדברים באיזה נושא, עדיין הוא כמסתתר במרחק האובייקטיביות; בשעה שאנו מדברים אליו הוא לובש דמות אישית, ניצב מולנו פנים אל פנים, נעשה נוכח לנו. המשוררים השתמשו לא אחת בכוח זה, כדי להרחיק מעלינו או לקרב אלינו את הנושא.[28]

יישום העיקרון של שטראוס במזמורנו מוביל אותנו להבנה, שחילופי הגוף התכופים מבטאים חילופי הלך רוח תכופים בלבו של המשורר.[29] הוא שרוי במתח רוחני בין תחושה שה' נסתר ממנו, לבין תודעה שה' נוכח מולו "פנים אל פנים". הוא שואף לקרבת ה', אך גם מודע לחובתו לשמור מרחק. הוא משתוקק לפנות אל ה' בגוף שני ולומר לו "אני ואתה", אך הוא נרתע לאחוריו, משפיל את מבטו ומדבר על ה' בגוף שלישי – "אני והוא".[30] חילופי הגופים התכופים אינם אבן נגף להבנת המזמור. אדרבא, הם מהווים את התשתית המבנית והרעיונית שלו. בעזרתם מבטא בעל המזמור את המתח הנמצא במוקד חייו כמאמין. זהו מתח קיומי, שבמונחים פילוסופיים ניתן לכנותו מתח שבין תחושת טרנסצנדנטיות לתחושת אימננטיות. מתח זה תואר בהרחבה על ידי הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק במסה איש האמונה, והרי מעט מדבריו:

עובדה היא כי במישור העימות הקוסמי של האדם עם האלוהים, נתקל האדם בפאראדוכס מייאש. מצד אחד, הוא רואה את האלוהים בכל פינה של הבריאה... כאילו האלוהים נמצא קרוב לו ולצידו, ביחס של דו-שיח ידידותי. אולם באותה שעה ממש שהאדם פונה אל האלוהים, נוכח שהאלוהים רחוק ומרוחק, אפוף מסתורין, שלא מעלמא הדין. האם לא ראה ישעיהו את אלוהים 'רם ונישא' מעל לבריאה, ועם זאת ראה כי 'שוליו מלאים את ההיכל', כל היקום, מן הערפילים המעופפים עד לדפיקת הלב האינטימית? האם לא שרו המלאכים 'קדוש, קדוש, קדוש', טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, ועם זאת 'ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו', השוכן בכל גרעין זעיר של הבריאה וכל היקום מלא כבודו?... הדיכוטומיה הזאת מבטלת את האינטימיות והקירבה מן היחסים עם האלוהים ומביאה לידי כך שהגישה האישית אל האלוהים נעשית מסובכת וקשה.[31]

משורר תהילים והרב סולוביצ'יק מתארים בצורות שונות, זה בשפתו השירית וזה בשפתו הפילוסופית, מתח קיומי של האדם המאמין.[32]

ה. הכלת המתח – נוכח וגם נסתר!

נשוב למשורר תהילים. ראינו כיצד הוא מתאר את המתח שבו הוא שרוי, אך יש גם לברר כיצד הוא מתמודד אתו.

בבית האחרון של המזמור, שבו מתואר יחס דו-כיווני בין המשורר לה', פורס המשורר בפנינו שלושה ערוצי תקשורת בין האדם לאלוהים, בין הסופי לבין האין-סופי:

(ו)   מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ

      קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם.                 – תפילה וענייתה

(ז)   בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם                  – נבואה

      שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ.               – הלכה ושמירתה

בתוך מערבולת התחושות הדיכוטומיות, מונה המשורר בפנינו שלושה מסלולים של תקשורת: מסלול קבוע של שמירת חוקי ה', מסלול התלוי ביזמת האדם (תפילה) ומסלול התלוי ביזמת האל (נבואה). המשורר איננו מבאר את תפקידם של מסלולי תקשורת אלו או את היחס בינם לבין עיקר המזמור – המתח שבין תחושת הטרנסצנדנטיות לתחושת האימננטיות. ננסה להציע פשר לדבר בעזרת דבריו המפורשים של הרב סולוביצ'יק, המציג בשפתו הפילוסופית אותם שלושה ערוצי תקשורת, ואף מבאר במפורש את תפקידם. לדעתו הם מהווים גשר אל גאולת הפרט:

...כדי שאיש האמונה יגאל את עצמו מבדידותו ומצערו חייב הוא לפגוש את האלוהים במישור אישי וביחס של ברית, למען יהיה קרוב לו ויהיה בן-חורין בנוכחותו.[33]

בהישמע הקול האלוהי הפונה אל האדם וקורא אותו בשמו, אברהם, משה או שמואל, מתגלה האלוהים – אשר האדם חיפש אותו בשבילים אין-קץ ביקום – כשהוא קרוב וביחס אינטימי עם האדם, כשהוא עומד לעומתו או על ידו. בפגישה זו שבין האלוהים והאדם, ואשר יוזמתה באה מן האלוהים, קמה קהילת הברית והנבואה.

כאשר האדם פונה אל האלוהים וקורא לו בסגנון אינטימי ובלתי-פורמלי – 'אתה', מתרחש שוב אותו נס: האלוהים מצטרף אל האדם, ובפגישה זו אשר יוזמתה באה מן האדם נולדה קהילה חדשה בעלת ברית, היא קהילת התפילה [ההדגשות שלי, י"ט].[34]

הנבואה והתפילה, שהם שני ערוצי המפגש, קשורים בקשר בל יינתק לשמירת ההלכה, כדברי הרב סולוביצ'יק בהמשך המסה:

כל פגישה עם האלוהים, אם עליה לגאול את האדם, חייבת להתבהר ולהתממש בבשורת מוסר נורמטיבית.[35]

מבחינת ההלכה, המטרה העיקרית של ההתגלות [= הנבואה] מתייחסת למתן החוק.[36]

רק האדם המתחייב [לקיום ההלכה] זכאי להתפלל ולפגוש את האלוהים.[37]

ייתכן שגם המשורר חש שבאפיקי תקשורת אלו טמונה תרומה משמעותית להתמודדות עם המתח הנידון.[38] אמצעים אלו נותנים מענה קיומי לתחושות המנוגדות, משום ששלושתם מכילים בתוכם את שתי קצוות המתח.

המתפלל קשור לאלוהיו שהרי הוא פונה אליו, אך עצם התפילה היא הכרזה על הריחוק, שכן תפילה במהותה היא פנייתו של החלש אל בעל הכוחות.[39] גם שמירת מצוות וקיום צו ה' הם ביטוי של תקשורת מחד, ומאידך זוהי תקשורת של קבלת עול. גם נבואה במהותה היא תקשורת בין אדם קרוץ חומר לבין אלוהיו הנעלה. עצם הפנייה אל ה' היא ביטוי ליחסי "אני ואתה", אך אופיים של שלושת ערוצי התקשורת הוא של "אני והוא".

קיומם של אפיקי התקשורת מאפשר להכיל את המתח ולתעל אותו לפעולות הבונות את הקשר ובו בזמן שומרות על ריחוק. המשותף לשלוש הקבוצות שבמזמור הוא תחושת ה'רצוא ושוב' המפעמת בקרבם, אולם הקבוצה השלישית, בשונה מקודמותיה, הצליחה, למרות התחושות המנוגדות, ליצור גשר של תקשורת קבועה ודו-כיוונית עם ה'.

ו. תפילה ונבואה – תהילים וישעיהו

מצירופם של שלושת הפזמונים נוצר הד הנשמע כדברי השרפים: "קדוש קדוש קדוש" (ישעיהו ו', ג).[40] מה משמעותו של הד זה? קריאת הקודש המשולשת של השרפים מבטאת את הקושי העצום הקיים בקשר עם ה'. ה' הוא קדוש – נבדל, מרוחק, שונה, בלתי ניתן להבנה ולתפיסה. הוא טרנסצנדנטי, ועל כן לא יעלה על הדעת שייתכן קשר עמו. אולם השרפים מוסיפים ואומרים "מלֹא כל הארץ כבודו" – הוא שורה בכל מקום ובכל זמן, מה שמאפשר קשר ותחושת שייכות. בדומה לכך מכנה המשורר את ה' בכינויים בעלי מתח פנימי: מחד – "קדוש הוא" (פס' ג), ומאידך הוא "ה' אלהינו" (פס' ה, ח-ט) – יש לנו שייכות אליו למרות קדושתו. הביטוי הנעלה מכל הוא צירופם של שני הביטויים המנוגדים: "כי קדוש ה' אלהינו" (פס' ט), צירוף שבו חותם המזמור.

נראה שההקבלה בין נבואת ישעיהו לתפילת המשורר בתהילים איננה מסתכמת בחזרה המשולשת – "קדוש קדוש קדוש". מזמור צ"ט כולו מקביל להתגלות המתוארת בישעיהו ו'.[41]

ישעיהו מתאר את התגלותו של "המלך ה' צבאות" (ו', ה), התגלות שאליה נלוות תופעות טבע מרעישות – "וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן" (ו', ד). במקביל לכך מתאר המשורר את תגובת העולם לכך ש"ה' מָלָךְ" בכך ש"תנוט הארץ" (פס' א), וההתגלות היא גם "בעמוד ענן ידבר אליהם" (פס' ז).

המשורר מתאר את ה' כ"יֹשב כרובים" (פס' א) וכ"גדול ורם" (פס' ב), ובדומה מתאר ישעיהו את ה' כ"יֹשב על כסא" (ו', א) וכ"רם ונשא" (ו', א).[42]

השרפים המלווים את ההתגלות בישעיהו מופיעים במקומות אחרים בתנ"ך ובמזמורנו בשם "כרובים".[43] התגלות ה' מלוּוה בתגובה של השרפים הקוראים קריאה משולשת של "קדוש" בספר ישעיהו, ובתגובה של הקהל העונה שלוש פעמים "קדוש" בתהילים.

על אף נקודות הדמיון הרבות יש הבדל משמעותי בהיקף הופעת ה' בשני הספרים. ישעיהו מתאר התגלות המתרחשת בימיו ("בשנת מות המלך עֻזיהו"), שתחומה להיכל ה', ושרפי מעלה יחד עם נביא ה' הם היחידים הצופים בה והמגיבים אליה. לעומתו מתאר משורר תהילים התגלות שאותה חווים רבים כבר עתה, ושבעתיד תורגש ברחבי תבל והעולם כולו יגיב לה.

יש כאן גם שתי נקודות מבט שונות על התגלות המלך ה': משורר תהילים מבאר כיצד אנו "נקדש את שמך בעולם", בעוד הנביא ישעיהו מתאר את הנסתר מן העין האנושית, את המלאכים "שמקדישים אותו בשמי מרום".

ז. חתימה

הרב סולוביצ'יק בשפתו הפילוסופית צורב מחשבה ורגש בעט ברזל הממלאת גיליונות רבים בדיו לוהטת ורהוטה. לעומתו מבטא משורר תהילים את נימי נפשו במילים ספורות השזורות באמצעים ספרותיים עדינים, שהם כמעט נסתרים מן העין אך מבטאים עולם ומלואו. המצליח לחשוף את שינויי הגוף ואת שאר הרמיזות הספרותיות, זוכה להעמיק בנפשו של המשורר.

המשורר התנ"כי, משורר ימי הביניים והרב בן המאה העשרים נעזרו בכלי ביטוי שונים לשם תיאורה של חוויה דתית קיומית דומה להפליא. נראה שאף האמצעים להרגעת המתח ולהכלתו זהים הם: תפילה, נבואה והלכה. סערה זו היא אחד המוקדים המרכזיים בהוויית המאמין בכל דור ודור.