מצרה לרווחה | פרשנות הקשרית באוסף מזמורים כ"ה ל"ד

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נה (ניסן תשע"ד) - הוצאת תבונות

ב' גזונדהייט עוסק במזמורים כ"ה-ל"ד בתהילים, המעמידים לטעמו יחידה ספרותית. המחבר דן בפרקים אלו מתוך גישת הפרשנות ההקשרית, המזהה מסרים מתוך התבוננות בסמיכות בין מזמורים ובמבניהם של אוספי מזמורים. גישה דומה נקט המחבר במאמר קודם שהתפרסם במגדים נד.

*****

מבוא

הפרשנות ההקשרית עוסקת בפירוש סמיכות הפרקים ומגלה מסרים חדשים על ידי התבוננות במבנה הספר כולו.[1] גישה פרשנית זו יכולה לגלות פנים חדשים בלימוד ספר תהילים, הן על ידי תובנות נוספות בניתוח כל פרק על פי הבנת מיקומו באוסף המזמורים הסמוכים לו, הן על ידי זיהוי מסרים חדשים במבני יחידות הפרקים ובמשמעותם בהקשרם המצומצם והרחב.

במאמר זה אציג את המבנה האומנותי ואת הסיפֵּר (נרטיב) האמוני של עשרת המזמורים כ"ה‑ל"ד, אשר בנויים באופן סימטרי עם התפתחות רעיונית נפלאה. ניתוח יחידה זו יכול לשמש דוגמה מרשימה ליישום השיטה של הפרשנות ההקשרית בגלל גודלה ומורכבותה של היחידה.[2]

אציג את הדיון בכמה שלבים:[3]

א. מסגרת – השוואה בין מזמורים כ"ה ול"ד תראה שהם חולקים מאפיינים דומים רבים, אך יש ביניהם גם הבדלים הנובעים מהמזמורים שביניהם.

ב.  מבנה סימטרי – מקבילות לשוניות מצביעות על המבנה הסימטרי של כל היחידה סביב מזמור כ"ט. למזמור זה פונים ושואפים המזמורים שלפניו, וממנו מתחזקים הפרקים שאחריו.

ג.  סיפור רעיוני של היחידה על פי קריאה הקשרית שלה – הסיפור נעזר במבנה הסימטרי, בשרשורים שבין הפרקים הסמוכים ובמקבילות אחרות בתוך היחידה.[4]

למאמר מצורף בסופו דף מקורות המציג את עיקרי הדברים באמצעים גרפיים, כדי להקל על זיהוי המבנים ועל הבנת משמעותם.[5]

א. מסגרת היחידה – מזמורים כ"ה ול"ד

מזמורים כ"ה ול"ד דומים אחד לשני מבחינה צורנית וקשורים זה לזה גם מבחינה לשונית ועניינית.[6] בספר תהילים ישנם כמה זוגות מזמורים כאלה, והם מכונים לעתים 'מזמורים תאומים'.[7] בניגוד ל'מזמורים תאומים' אחרים הצמודים זה לזה, ישנו מרחק רב בין מזמורים כ"ה ול"ד. מסתבר שפרקים אלה משמשים כפרקי מסגרת לתהליך ארוך והדרגתי, אשר מתואר ומפורט לאורך הפרקים שביניהם. השוואת שני המזמורים היא המפתח להבנת אוסף המזמורים כולו כיחידה ספרותית מובחנת ומאוחדת. בנספח שלהלן מוצגים שני המזמורים זה מול זה עם המקבילות הלשוניות ביניהם. עמידה על הדמיון והשוני הצורניים תסייע להבנת המהלך הרעיוני העומד מאחורי המזמורים.

שני המזמורים דומים מאוד זה לזה מבחינה צורנית:

א. שניהם בנויים לפי סדר א"ב, ובשניהם חסרה השורה עם האות ו'.

ב.  לאחר סיום סדר הא"ב נוסף בשניהם פסוק הפותח בשורש פד"ה.

ג.  ישנן מקבילות לשוניות רבות ביניהם.

הדמיון הצורני בין שני המזמורים מתאים לקשר הענייני – האחד מתחיל תהליך והאחר מסיימו. התהליך הפותח בתיאור מצוקת המשורר ובקשת ההצלה שלו מה' (כ"ה) מסתיים בכך שהמשורר מודה לה' ומהלל אותו על ההצלה (ל"ד). להלן נפרט את מאפייני הדמיון הצורני ואת המסר הרעיוני העומד מאחורי מאפיינים אלו.

א.א. סדר הא"ב

סדר הא"ב בשני המזמורים אינו מושלם. בעוד שבמזמור כ"ה חסרות השורות של האותיות ב', ו' וק' ויש כפילות של האות ר', הרי במזמור ל"ד חסרה רק האות ו'. הסבר אפשרי להבדל זה קשור באופיים של המזמורים. בעודו בצרה, מחשבותיו של המשורר ואף המציאות עצמה אינן מסודרות, ולכן סדר הא"ב משובש. לעומת זאת, בזמן הודאת המשורר על הצלתו, כשמצבו משתפר ומחשבותיו בהירות, חוזר גם הסדר לתקנו.

א.ב. תוספת הפסוק הפותח בשורש פד"ה

הפסוק האחרון בשני המזמורים חורג מסדר הא"ב.[8] שני הפסוקים פותחים בשורש פד"ה, אך יש ביניהם הבדל משמעותי. הבקשה שבה מסתיים פרק כ"ה, "פְּדֵה", הופכת ללשון הודאה בפרק ל"ד, "פודה".

כמו כן, במזמור כ"ה מופיע בפסוק זה שם אלוהים כביטוי למידת הדין של ה' בזמן הצרות, אך בפסוק המקביל בפרק ל"ד, לאחר ההצלה, מופיע שם ה' כביטוי למידת הרחמים, שהתגלתה בהצלה.

השורש פד"ה מופיע פעמיים נוספות בין שני מזמורי המסגרת: בחלקה הראשון של היחידה הוא מופיע בלשון בקשה – "ואני בתֻמי אלך פדֵני וחנני" (כ"ו, יא), כהמשך של מזמור כ"ה; ואילו בחלקה השני הוא מופיע בלשון עבר כביטוי לביטחון ולהודאה – "בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת" (ל"א, ו).

א.ג. המקבילות

מילים רבות הנמצאות במזמור כ"ה חוזרות על עצמן במזמור ל"ד. על אף הדמיון, הקשרן של המילים המקבילות ולעתים אף משמעותן שונים. השוני נגזר מההבדל שבין המזמורים ומהמהלך הרעיוני שביניהם, שיפורט בהמשך.

א. המאפיין המרכזי של שני המזמורים הוא המעבר מצרה לרווחה. מקבילות רבות מבטאות מעבר זה בכך שלשון של מצוקה או של בקשה להצלה במזמור כ"ה הופכת ללשון של הודאה או של תיאור הצלה במזמור ל"ד. דווקא בזמן ההצלה דואג המשורר לזכור את צרותיו (כעין חוויה של דז'ה‑וו – déjà-vu), ומתוך כך מתחזקת אצלו תחושת ההודאה וההלל בזמן ההצלה.[9] כחלק ממעבר זה, משתנה נקודת המבט. בעוד מזמור כ"ה מתמקד בגורל המשורר היחיד, מתרחב המבט במזמור ל"ד לכלל הצדיקים:

ב.  הבדל אחר המאפיין את המזמורים הוא היחס ללימוד דרך ה'. היענות ה' לבקשת המשורר להדרכתו בדרך הנכונה (מזמור כ"ה)[12] יוצרת מצב חדש המכשיר ומחייב את המשורר להיות בעצמו מורה דרך לאנשים אחרים (מזמור ל"ד).[13] במזמור כ"ה מבקש המשורר שה' ילמד אותו את דרכו, כחלק מבקשת ההצלה. בהודאה שבמזמור ל"ד כבר יודע המשורר את דרך ה', ומבקש ללמד אותה לאחרים:

    יראת ה' שהופיעה בתחילת התהליך מקבלת משמעות אחרת בסופו. במזמור כ"ה מדובר על יראת ה' מופשטת, ללא היבט מעשי. המשורר מבין שבגלל יראתו את ה', ה' ילמד אותו את דרכו. במזמור ל"ד, לאחר שהמשורר למד את דרך ה', הוא מבין שיראת ה' אמתית אינה מופשטת בלבד. היראה צריכה להיות מחוברת לחיים, ונדרשת עשיית טוב כדי להשיגה:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (ל"ד, יג‑טו).[14]

ב. ציר היחידה – מזמור כ"ט[15]

מזמור כ"ט מתאר את התגלות ה' במקדשו למשורר ולעם ישראל.[16] בהתגלות זו מופיע כוחו הרב של ה', המתבטא בשליטתו על הטבע ועל האנשים כולם.[17] אציג את המאפיינים המיוחדים של הפרק, כדי לדון אחר כך במיקומו ובתפקידו כציר מרכזי במבנה הספרותי של היחידה כולה. המזמור בנוי במבנה סימטרי מושלם (ראו איור מספר 1):

א. הן הפתיחה (א‑ב) הן החתימה (י‑יא) מורכבות משני פסוקים, ושם ה' מוזכר בכל אחת מהן ארבע פעמים.

ב.  בפסוקים באמצע ניתן לזהות שלושה בתים (ג‑ד; ה‑ו; ז‑ט). שם ה' מוזכר בהם עשר פעמים: ארבע פעמים בבית הראשון, ארבע בבית האחרון ופעמיים בבית האמצעי.

ג.  הכינוי "קול ה'" מופיע שבע פעמים במזמור, כולן בחלק המרכזי ובאופן סימטרי: שלוש פעמים בבית הראשון, שלוש בבית האחרון ופעם אחת בבית האמצעי.

במקביל לצורתו, גם תוכן המזמור סימטרי. בפתיחתו מוזמנים השומעים לכבד את
ה' (מהאדם לה'),[18] באמצעו מתואר כוחו של ה' בעולם (המפגש בין ה' והאדם), ובחתימתו מתואר יחסו של ה' לעולם (מה' לאדם). סימטריה זו מלמדת על ההדדיות שבמפגש עם ה'.[19]

מבנה סימטרי זה נתמך במקבילה נוספת: בפתיחה המשורר מזמין ומעודד את הקוראים להביא לה' "כבוד ועׁז... כבוד שמו" (א‑ב). בכבוד זה ניתן לתאר את ה' בעזרת ראיית המציאות: "אל הכבוד הרעים" (ג). בהמשך המזמור הכבוד והעוז חוזרים מה' לארץ: "ובהיכלו כֻּלו אׂמר כבוד" (ט); "ה' עׂז לעמו יתן" (יא).[20]

המבנה הסימטרי של הפרק מרמז לנו גם על תפקידו של הפרק בתוך היחידה. מזמור זה, שיש בו ציר פנימי, הוא גם ציר של היחידה כולה, כפי שנראה בהמשך.[21]

ג. שני חלקי היחידה – כ"ה‑כ"ח; ל'‑ל"ד

מעיון קצר[22] במזמורים עולה, שאכן מזמור כ"ט הוא הציר של יחידת המזמורים כולה. התכנים של המזמורים והמילים המנחות המחברות ביניהם מספרים כביכול את סיפורו של המשורר לאורך כל היחידה. המזמורים שלפני מזמור כ"ט (כ"ה‑כ"ח) עוסקים במצוקת המשורר ובדרכו אל ה'. לאחר תיאור צרות המשורר ובקשתו את הדרכת ה' (כ"ה), מתוארת כמיהתו של המשורר להגיע אל הקודש (כ"ו‑כ"ח):

א. "ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה'. לַשְׁמִע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (כ"ו, ו‑ח).

ב.  "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו" (כ"ז, ד).

ג.  "שמע קול תחנוני בשַׁוְּעי אליך בנָשאִי ידַי אל דביר קדשך" (כ"ח, ב).

הכמיהה למקדש אכן מתגשמת במזמור כ"ט ושבחו של הקב"ה מנוסח במילים של המזמורים הקודמים: "ובהיכלו כֻּלו אׁמר כבוד" (כ"ט, ט).

בשונה מהמזמורים שלפני הכניסה לקודש, שבהם נעדרת השמחה, מתפתחת אצל המשורר לאחר מזמור כ"ט תחושת שמחה, אשר ממלאת את לבו באופן הדרגתי לאורך חצייה השני של היחידה:[23]

א. שמחת ההצלה האישית – "ארוממך ה' כי דִליתני ולא שמחת אׂיבַי לי" (ל', ב); "הפכת מספדי למחול לי פִּתחת שקי ותאזרני שמחה" (ל', יב).

ב.  שמחה אישית בהשגחת ה' – "אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי" (ל"א, ח).

ג.  שמחה ציבורית בהשגחת ה' – "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (ל"ב, יא); "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" (ל"ג, כא); "בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו" (ל"ד, ג).

באופן דומה, הבטחות המשורר לשיר, לזמר, לברך ולהודות לה' בחצייה הראשון של היחידה מתגשמות במזמורים בחצייה השני. עניין הרוממות אף מוצג כמידה כנגד מידה – המשורר מרומם את ה' כיוון שרומם על ידו:

ייתכן שגם בציוני המקומות שבהם משתמש המשורר לתיאור ביטחונו בה' לאורך החלק השני של האוסף, ניתן לזהות תהליך של הרחבה, בבחינת "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (קי"ח, ה):

א. היכל ה' – המשורר נפגש כביכול עם ה' בהיכלו (כ"ט, ט).

ב.  בית – המשורר בונה לעצמו כביכול בית בצאתו מן הקודש: "מזמור שיר חנֻכַּת הבית לדוד" (ל', א).[25]

ג.  מצודה – "היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני" (ל"א, ג), שהיא בית חזק יותר.

ד.  עיר מצור – "ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור" (ל"א, כב).[26]

ה. הארץ תבל – הרחבת אופקים לכל העולם כולו (ל"ג, ה, ח, יד).

כיוון שבסוף מזמור ל"א מזמין המשורר את "כל חסידיו" לאהבת ה' (כד), מזמור ל"ב מפרט את תכונות החסיד: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך" (ו), והמשורר מזמין אליו "צדיקים... כל ישרי לב" (ל"ב, יא), אשר ישירו אתו "שיר חדש" (ל"ג, ג). בזכות זה המעגל יתרחב אל "כל הארץ... כל ישבי תבל" (ל"ג, ח), ויראת ה' תחול על "כל בני האדם... כל יׂשבי הארץ" (ל"ג, יד),[27] אך עדיין נחלתו של ה' היא עם ישראל (ל"ג, יב). במזמור ל"ד סוגר המשורר את המעגל האישי שלו, שאותו התחיל במזמור כ"ה: הוא מזמין אליו יראי ה', כדי לתקן יחדיו את העולם.

המבנה הסימטרי בתוך מזמור כ"ט (ראו איור מספר 1) משתלב אפוא היטב במבנה הסימטרי של היחידה כולה (ראו איור מספר 2): תחילת המזמור (א‑ב) היא חלק מתהליך ההתקרבות, בדומה לתחילת היחידה (כ"ה‑כ"ח), וסוף המזמור (י‑יא) הוא חלק מההודאה על ברכת ה' לאחר המפגש עמו, בדומה לסוף היחידה (ל'‑ל"ד). התגלות ה' למשורר באמצע מזמור כ"ט (ג‑ט) עומדת גם במרכז היחידה הספרותית כולה (כ"ה‑ל"ד).

ד. המבנה הסימטרי של היחידה

אנסה להציג סממנים של מבנה סימטרי לאורך היחידה (ראו איור מספר 2), אשר מתארים את התהליך שעובר על המשורר ממצוקתו ועד להצלתו בידי ה'. מקבילות רבות מוכיחות מבנה זה, אשר משקף משמעות פסיכולוגית ודתית עמוקה ורבת‑
משמעות.[28]

להלן אציג את הסימטריות שבמבנה הכולל של המזמורים על פי ההנחה שמזמורים ל"ב‑ל"ג מהווים יחידה אחת בתוך המבנה, כיוון שלמזמור ל"ג אין כותרת, ומבחינה עניינית הוא ממשיך ומפרט את מזמור ל"ב.[29]

ד.א. מזמור כ"ח מול מזמור ל'

מזמורים כ"ח ול' עוטפים את מזמור כ"ט וממחישים את התפנית שהתחוללה בעקבות התגלות ה' במזמור זה:

ד.ב. מזמור כ"ז מול מזמור ל"א

המקבילות בין מזמורים אלו הן רבות ומרשימות מאוד, ואתייחס כאן רק לחלק מהן.[31] כשם שבתחילת דרכו (כ"ז) תיאר המשורר את ביטחונו בה' יחד עם פחדיו, כך גם בזמן ההצלה הוא משלב את תיאור הפחדים והמצוקה שמהם הוא ניצל (ל"א).

ד.ג. מזמור כ"ו מול המזמורים ל"ב‑ל"ג

באוסף המזמורים כ"ה‑ל"ד מופיע שמו של דוד בכותרות כל המזמורים חוץ ממזמור ל"ג.[34] מסתבר שמזמור ל"ג קשור למזמור ל"ב הסמוך לו. להלן נראה שאכן קיים ביניהם גם קשר רעיוני, ומקבילות לשוניות בין המזמורים ל"ב‑ל"ג מכוונות גם הן לכך.[35] מזמור כ"ו קשור בתוכנו למזמורים ל"ב‑ל"ג, אך כמעט ואין מקבילות לשוניות ביניהם.[36]

ה. סיפור היחידה על פי קריאה הקשרית

לאחר הכרת המבנה הכללי של היחידה, שבו מתואר המעבר מצרה לרווחה, נוכל להבין את הרצף הרעיוני של היחידה על ידי קריאה הקשרית של הפרקים והבנת המעברים ביניהם. לשם כך חשוב להכיר היטב את תוכנו ואת עולמו הייחודי של כל מזמור בפני עצמו; אך זו אינה מטרת מאמר זה, וכדי לא להאריך יתר על המידה, אסתפק בהסברים קצרים ומתומצתים לכל פרק, אשר תורמים לקריאה הרציפה של כל הפרקים
כ'סיפור' אחיד.[37] אציין את המעברים הענייניים מפרק לפרק בשילוב עם המקבילות הלשוניות,[38] כדי לספר את ה'סיפור' לאורך עשרת הפרקים. לקריאה ההקשרית יוקדם סיפור היחידה כולה.

ה.א. סיפור היחידה

המשורר עובר ביחידה תהליך ארוך מצרה לרווחה. תהליך זה אינו לינארי אלא רצוף עליות וירידות.

מזמור כ"ה פותח בתיאור מצוקתו של המשורר. הוא מודע לחטאיו, לפשעיו ולעוונותיו, אשר מונעים ממנו להתקרב לה'. הוא מבקש מה' שידריכו בדרך ה' מתוך תקווה להצלחה.

במזמור כ"ו מתחיל המשורר בתהליך התיקון. הוא מתאר את הליכתו בדרך ה', שבה ביקש ללכת במזמור הקודם. כחלק מהליכה זו מבקש המשורר להתקרב לה' במקדש ולברך אותו.

במזמור כ"ז קיימים רגשות מעורבים. בחלקו הראשון של המזמור יש למשורר תחושת ביטחון והצלחה בדרכו, אך בחלקו השני הוא מלא פחד ומצוקה. אמביוולנטיות זו במזמור משקפת את מצב המשורר באמצע התהליך. מחד גיסא, התהליך כבר החל ועל כן הוא בוטח בה'; אך מאידך גיסא, לאחר שמתפוגגת התלהבותו הראשונית מתחילת הדרך, הוא זוכר כי מצוקותיו עדיין קיימות. בסיום המזמור מנסה המשורר להתגבר על רגשות אלו ולשוב ולהתחזק באמונתו בה' (יג‑יד).

כהמשך לכך פותח מזמור כ"ח בבקשה להתקרב לה', באמונה שמתוך קרבה זו תגיע ההצלה. בקשת המשורר נענית והוא זוכה לקרבת ה'.

מזמור כ"ט מתאר את התגלות ה' במקדשו למשורר ולעם ישראל. בהתגלות זו מופיע כוחו הרב של ה', המתבטא בשליטתו על הטבע ועל האנשים כולם.

בצאתו של המשורר מהקודש במזמור ל', הוא מרגיש מחוזק ומתוך כך הוא מודה לה'.

לאחר התחזקות ראשונית זו על המשורר להתמודד במזמור ל"א עם המציאות הקשה של צרותיו הרבות, אך הוא גם חש בהצלתו ומודה לה' על כך.

במזמור ל"ב מתברר שהצלה זו אינה הצלה פיזית בלבד אלא אף סליחת עוונותיו של המשורר, שאותם הזכיר בהתחלה כגורם מונע ומעכב. בזכות התהליך הפנימי שעבר המשורר, ה' פונה אליו באופן ישיר, ובעקבות כך מזמין המשורר גם אחרים להצטרף אליו לתהליך זה.

בתחילה, במזמור ל"ג, הוא משתף צדיקים וישרים בתהילתו על השגחת ה' על העולם, ומרחיב את המעגל אל כל הארץ ואל כל יושבי תבל.

לאחר מכן, במזמור ל"ד, הוא מבקש ללמד את האחרים יראת ה', כדי שיוכלו גם הם לחוות את התהליך שעבר הוא. הוא עושה זאת על ידי השוואת נקודת המוצא שלו בתחילת הדרך (כ"ה) למצבו לאחר ההצלה.

ה.ב. קריאה הקשרית

מזמור כ"ה: בקשה להצלה מהצרות ולהדרכת ה'[39]

תוכן המזמור: המשורר נמצא במצוקה ובצרה והוא מודע לחטאיו, לפשעיו ולעוונותיו, אשר מונעים ממנו להתקרב לה'.[40] הוא מבקש מה' שידריכו בדרך ה' בתקווה להצלחה. מילה מנחה במזמור זה היא התקווה: "גם כל קׂויך לא יבׂשו יבׂשו הבוגדים ריקם... אותך קִויתי כל היום... תׂם ויׂשר יצרוני כי קִויתיך" (ג, ה, כא). במרכז המזמור עומדת הבקשה: "למען שמך ה' וסלחת לעוׂני כי רב הוא" (יא).[41]

הקשר המזמור: כיוון שמצבו של המשורר דומה למצבו של עם ישראל לאחר חטא העגל, שגם בעקבותיו היה הסתר פנים, נעזר המשורר בניסוחיו של משה בתפילתו לאחר חטא זה:[42]

מאמר זה מתמקד ביחידה כ"ה-ל"ד, ולכן לא אתייחס כאן לקישורים ולרצף הרעיוני שבין פרק זה לפרקים שלפניו, אף שיש להשלים את הניתוח גם בהקשרים אלה.[43]

מזמור כ"ו: בקשה לעזרת ה' בתחילת הדרך[44]

תוכן המזמור: במזמור זה מתאר המשורר את הליכתו בדרך ה': "כי אני בתֻמי הלכתי... ואני בתֻמי אלך פדני וחנני" (א, יא). בעקבות כך מבקש המשורר את קרבת ה' במקדשו (ו, ח). דברים אלו באים לידי ביטוי גם במקומו החברתי: הוא מתרחק מ"קהל מרעים" (ה), כדי להשיג את מטרתו בסוף המזמור: "במקהלים אברך ה'" (יב).

הקשר המזמור: הדרך שבה הולך המשורר במזמור זה היא זו שבה ביקש ללכת במזמור שלפניו.

 

 

מזמור כ"ז: ביטחון ופחד עם תקווה להתחזק בה'[46]

תוכן המזמור: במזמור קיימים רגשות מעורבים: המשורר מרגיש מצד אחד תחושת ביטחון והצלחה בדרכו (א‑ו), אך מאידך גיסא הוא גם מלוּוה בפחדים (ז‑יא). את הסתירה בין שני חלקי הפרק מבקש המשורר לפתור על ידי תקוותו ודברי העידוד לעצמו להתחזק באמונתו בה' (יג‑יד).[47]

הקשר המזמור: שני חלקיו של המזמור משתקפים גם בהקשרו. לאחר שהמשורר פתח בתיאור מצוקתו (כ"ה) ויצא כביכול לדרכו (כ"ו), מזמור כ"ז מתאר אמביוולנטיות מסוימת: מצד אחד, מזמור כ"ז חוזר על התכנים של מזמור כ"ה, כפי שעולה מהמקבילות הלשוניות והרעיוניות הבאות:

 

מצד שני, המשורר ממשיך ומפתח את הרעיונות של המזמור הקודם, כפי שעולה מהמקבילות הבאות:

לעתים המקבילות מתעתעות בנו. מקבילה למזמור כ"ו מבטאת את היותו של המזמור המשך למזמור כ"ה:

לפי המקבילות עם מזמורים כ"ה‑כ"ו עולה אפוא שהמשורר אכן יצא לדרכו, אך הוא טרם הגיע לסופה. המשורר יצא לדרכו באופטימיות ובהתרוממות רוח, אך בדרך עצמה לא תמיד נשארת אתו רוח זו.

מזמור כ"ח: זעקה אל ה' ממצוקה עם הודאה על הצלה[49]

תוכן המזמור: במזמור זה המשורר מצד אחד קורא אל ה' ממצוקתו (א‑ה), אך בהמשך הוא כבר מרגיש בקרבת ה', ולכן הוא מודה לה' על ששמע את תפילתו, והוא מתכונן כביכול להתגלות ה' ממקדשו. בשלב זה הוא משתף בבקשתו את כלל ישראל (ו‑ט).

הקשר המזמור: מזמור זה הוא המשך של קודמו, וגם בו משמשים יחד הרע והטוב. בשונה ממזמור כ"ז, במזמור זה המשורר לא חש בשני רגשות סותרים בו זמנית, אלא הוא מרגיש כיצד הרע הופך לטוב על ידי התקרבותו לה'.

מזמור כ"ט: התגלות מלכות ה' ועזרתו לעם ישראל[51]

תוכן המזמור: על ייחודו של המזמור ועל מעמדו המרכזי בכל היחידה ראו לעיל, פרק ב, עמ' 14.

הקשר המזמור: התקרבותו של המשורר לה', שתוארה במזמור הקודם, מגיעה לשיאה בהתגלותו של ה', אשר מאפשרת לו לראות את הנהגת ה' בעולם באופן ברור יותר:

 

מזמור ל': שיר תודה על הצלה ממוות[53]

תוכן המזמור: המשורר מודה לה' על הצלתו ממוות, מפחד האויבים וממחלה קשה. הוא מזמין את החסידים להודות אתו לה', ומלא שמחה לקראת העתיד מתוך תחושת הודאה עמוקה לה'.[54]

הקשר המזמור: בצאת המשורר מהמפגש עם ה' בהיכלו, שבו מתגלה ה' לעולם כולו ולישראל כמלכו של עולם (כ"ט), הוא מרגיש מחוזק ומתפתחת אצלו שמחה באופן הדרגתי, כשחוויות צרותיו (כ"ה‑כ"ח) נהפכות לו לתחושת הצלה (ל'‑ל"ד), כפי שתואר לעיל בפרק ג. מעתה יכול המשורר להודות, אף שטרם נושע מכל צרותיו.

מזמור ל"א: בקשת המשורר והודאתו על הצלתו והזמנת החסידים לשמוח אִתו

תוכן המזמור: במזמור זה מופיעות יחדיו בקשה ופחד עם הודאה ושמחה
לאחר ההצלה. המקבילות הרבות לפסוקים אחרים בתהילים ובספרים אחרים[57] מלמדות, שהמשורר מודע לכך שמצוקתו והצלתו על ידי ה' מצטרפות לסיפורים נוספים בהיסטוריה.

הקשר המזמור: אף שהמשורר התחזק ממפגשו עם ה' (ל'), הוא ממשיך לתאר את צרותיו ולהתפלל על הצלתו.[58] ביטויים ששימשו להודיה (ל'), משמשים כעת לתיאור הצרות וההצלה (ל"א).

בשונה ממזמור כ"ח, שבו נזקק המשורר להמשיך להתפלל אף לאחר שה' שמע את קולו, שכן עדיין לא ניצל מכל צרותיו, במזמור זה הצלת המשורר הושלמה, והוא קורא לחסידי ה' לשבח אותו:

מזמור ל"ב: כפרת ה' על חטאי המשורר, התגלות ה' אליו ושמחת המשורר[59]

תוכן המזמור: המשורר זוכה לכפרת ה' על חטאיו, על פשעיו ועל עוונותיו, והוא מרגיש אושר, כי תפילותיו נענו. ה' שומר עליו ופונה אליו בדיבור ישיר, ולכן המשורר מזמין צדיקים אחרים לשמוח אתו.

הקשר המזמור:

מועטים הפסוקים בספר תהילים שבהם מצוטטים דברי ה' כתגובה לתפילת המשורר.[63] פסוק ח במזמור זה מתאר את הבטחת ה' למשורר להורות אותו בדרך נכונה ולשים עליו עין לשמירתו בעתיד. דברי ה' חשובים ביותר למשורר, שבפרקים קודמים של היחידה חש שה' מסתיר את פניו ממנו וביקש את הדרכתו. בדיקה מדוקדקת של דברי ה' מראה, שכמעט כל המילים בפסוק מופיעות במקומות אחרים ביחידה (ראו להלן בטבלה). בכך נותנים דברי ה' מענה יסודי ומקיף לסבלו האישי של המשורר לאורך כל היחידה (כ"ה‑ל"ד), והמשורר אכן מודה לה': "ידעת בצרות נפשי" (ל"א, ח). דברי המשורר המופיעים בפרקים הבאים שואבים את כוחם מדברי ה' אלו.

דברי ה' למשורר (ל"ב, ח) בהקשר הרחב של היחידה כ"ה‑ל"ד

מזמור ל"ג: שיר הודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו בחסד[65]

תוכן המזמור: המשורר מזמין את הצדיקים ואת הישרים להצטרף אליו לשיר לה' "שיר חדש" (א‑ג), דהיינו גם לאומות העולם.[66] לאחר תיאור מפורט של השגחת ה' כבורא עולם וכמנהיגו (ד‑יט), המשורר מבקש להצטרף לצדיקים ולהיות כפוף להשגחה זו (כ‑כב).[67]

הקשר המזמור: במזמור זה חסרה הכותרת "לדוד" המופיעה בכל המזמורים האחרים של היחידה. מסתבר שמזמור זה הוא מעין נספח של הרחבה רעיונית למזמור ל"ב:

במזמור זה מתרחבים הרעיונות שבמזמור ל"ב מהאדם הפרטי אל "כל הארץ... כל יׂשבי תבל... כל בני האדם":[68]

המזמור סוגר מעגל שנפתח במזמור ל"א, שבו עודד המשורר את המייחלים לה', שאף שהמצב נראה גרוע, ה' ישמור עליהם. אמירה זו של המשורר אכן מתגשמת בהמשך:

מזמור ל"ד: סיפור הצלתו של המשורר והדרכתו את יראי ה' בדרכו[72]

תוכן המזמור: המשורר מודה לה' על הצלתו (ב‑יא) ומעודד את היראים ללמוד ממנו (יב‑כב). הוא משתמש בניסיון שלו כדי לעודד גם אחרים לפעול בדרכו: "דרשתי את ה' וענני" (ה) – "ודׂרשי ה’ לא יחסרו כל טוב" (יא).

המשורר מבקש לעסוק בתיקון העולם על פי העיקרון: "סור מרע ועשה טוב" (טו) על ידי הסרת הרע מחד גיסא (יד, יז, כ, כב), וחיזוק הטוב מאידך גיסא (ט, יא, יג, טו). הוראת יראת ה' עם ערכים נוספים על פי ניסיונו של המשורר תגשים את המטרה הזו.

מסר אמוני זה עולה גם מכותרת המזמור: "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך". בזמן שהיית דוד אצל אכיש בברחו מפני שאול (שמ"א כ"א), הוא היה בסכנה גדולה ועבר חוויה משפילה ביותר. ציון ביוגרפי זה לכאורה אינו מתאים כלל וכלל לתוכן המזמור, שבו משדר המשורר ביטחון ושמחה של הצלה. מסתבר שהכותרת באה ללמד מסר גדול באמונה: גם כשהאדם נתון בצרה גדולה אל לו לחדול מביטחונו בה' שיציל אותו בעתיד. המשורר משתמש בביטויים המתארים את התבזותו של דוד כדי שיינצל, אך מתאר דווקא בהם את הודאתו לה':[73]

בכך נלמד מהרקע הביוגרפי של המזמור בספר שמואל את אותו המסר שעולה גם מהשוואת מזמור ל"ד למזמור כ"ה.

הקשר המזמור: כפי שהוכח לעיל,[74] פרקים כ"ה ול"ד הם 'מזמורים תאומים': בשעה שבמזמור כ"ה מביע המשורר את מצוקתו ומבקש את עזרת ה', הרי מזמור ל"ד הוא שיר הלל והודאה באותם ניסוחים. המשורר הצליח – לאורך תהליך ארוך – להפוך כביכול את מצוקתו להלל והודאה לה'.

מעבר לסגירת המעגל של כל היחידה, פרק ל"ד מהווה גם המשך של פרק ל"ג:

גם בחזרות של השורש סב"ב ניתן לזהות סיפור מעניין לאורך היחידה. בתחילה משמש שורש זה לתיאור שאיפתו של המשורר: "ארחץ בנקיון כפָּי ואסׂבבה את מזבחך ה'" (כ"ו, ו). לעומת זאת בהמשך משמש השורש לתיאור אויביו וצרותיו: "ועתה ירום ראשי על אׂיבי סביבותי" (כ"ז, ו); "כי שמעתי דִבַּת רבים מגוֹר מסביב בהוָּסדם יחד עלי" (ל"א, יד). אך לבסוף מתאר המשורר בלשון זו את הצלתו בידי ה', בבחינת "הפכת מספדי למחול לי" (ל', יב); "אתה סתר לי מצר תצרֵני רָנֵּי פלט תסובבני סלה" (ל"ב, ז); "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו" (ל"ב, י); "חׂנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (ל"ד, ח).

ו. אחרית דבר – תרומת הפרשנות ההקשרית לפרשנות היחידה והספר

בניתוח זה ביקשתי להציג את מזמורים כ"ה‑ל"ד כיחידה ספרותית ורעיונית מאוחדת על פי הפרשנות ההקשרית. התבוננות במזמורים גם כחלק מאוסף מגלה לנו משמעויות ומסרים חדשים וחשובים על פי 'אמִתה של תורה', שלא תמיד ניתן לראותם בדרך אחרת. המשורר והקורא חווים באופן הדרגתי תהליך דתי‑פסיכולוגי של מעבר מצרה (כ"ה) לרווחה (ל"ד), כשבמרכזו עומדת התגלות ה' (כ"ט).

הפרשנות ההקשרית לא רק מאפשרת לזהות מבנה מקיף ואחיד עם משמעות עמוקה לאורך יחידה ספרותית גדולה של עשרה פרקים, אלא גם מגלה תובנות מקומיות חשובות בפרקים ובפסוקים שונים. אביא כאן מספר דוגמות שהוזכרו לעיל, הממחישות את תרומתה הייחודית של הפרשנות ההקשרית במזמורים אלו:

א. מזמורים כ"ה ול"ד דומים מאוד זה לזה בצורתם, בלשונם ובתוכנם. גם המשותף וגם הניגוד באים לידי ביטוי בהשוואה ביניהם (עמ' 10 ואילך).

ב.  מזמור כ"ט, אשר מנוסח בצורה פיוטית ובנוי במבנה סימטרי, הוא צירה של כל היחידה (עמ' 14 ואילך). הפרקים שלפניו ושאחריו יוצרים מבנה סימטרי, הן מצד תוכנם הן על ידי מקבילות לשוניות (עמ' 16 ואילך).

ג.  במזמור כ"ז יש אמביוולנטיות של ביטחון מן העבר האחד ופחדים מן העבר השני, אשר מובנת היטב לפי מיקומו של הפרק, שבו המשורר נמצא בדרכו ממצוקתו לקראת התגלות ה' אליו (עמ' 24 ואילך).

ד.  הכותרת של מזמור ל' ("מזמור שיר חנֻכַּת הבית לדוד") מובנת על סמך מיקומו של הפרק אחרי מזמור כ"ט (עמ' 27 ואילך).[76]

ה. בדברי ה' אל המשורר במזמור ל"ב, ח יש משום מענה לתפילת המשורר בפרקים הקודמים וכן הבטחות ה' מתגשמות במזמורים הבאים. בכך יש לדברי ה' עצמה ומשמעות מיוחדות בזכות הפרשנות ההקשרית (עמ' 29 ואילך).

ו.   היעדר הכותרת של מזמור ל"ג מובן מבחינת התוכן ומבחינת המבנה הסימטרי של היחידה (עמ' 31 ואילך).

עדיין דרושים דיונים ומחקרים רבים להבנת גישת הפרשנות ההקשרית באופן שיטתי, לעדכון של מצב המחקר בתחום זה ולהגדרת האתגרים העתידיים, כדי לגלות פנים חדשים במזמורים הנפלאים של נעים זמירות ישראל.

 

מזמור כ"ה                       מזמור ל"ד (א) לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא. (ב) אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי. (ג)   גַּם כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם. (ד) דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי. (ה) הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם. (ו)   זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. (ז)   חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ ה'. (ח) טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. (ט) יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ. (י)   כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו. (יא) לְמַעַן שִׁמְךָ ה' וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא. (יב) מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר. (יג) נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ. (יד) סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. (טו) עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי. (טז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי. (יז) צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי. (יח) רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. (יט) רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי. (כ) שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ. (כא)    תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ. (כב)    פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו. (א) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ. (ב) אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. (ג) בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. (ד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו. (ה) דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי. (ו)   הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ. (ז) זֶה עָנִי קָרָא וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ. (ח) חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. (ט) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ. (י) יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. (יא)    כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. (יב)    לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. (יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. (יד)    נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. (טו)    סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. (טז)    עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם. (יז) פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם. (יח)    צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם. (יט) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ. (כ) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'. (כא)   ׁשֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. (כב)   תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ. (כג)     פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.