הרב מרדכי ברויאר, מהדיר המקרא: שאלות אחדות

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נז (תמוז תשע"ח) - הוצאת תבונות

אפרים בצלאל הלבני 

הרב מרדכי ברויאר ההדיר את נוסח המקרא על פי המסירות הטברניות המדויקות. את שיטתו בקביעת נוסח המסורה הסביר בהרחבה בספרו כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא. אולם ישנן שאלות אחדות על שיטתו שאין להן פתרון בכתביו. 

שאלה ראשונה נוגעת לנוסח המיעוט של כתבי היד. הרב ברויאר הכריע בהתאם לנוסח של רוב המסירות. את נוסח המיעוט הוא מכנה לפעמים 'טעות', אך לעתים הוא סבור שיש כאן מסורה חלופית. וזאת אף על פי שהוא מדגיש שקיים 'נוסח המסורה', זאת אומרת נוסח אחד בלבד שיצא מידי הטברנים. שאלה שנייה נוגעת למעמדו של כתר ארם צובא. הרב ברויאר כותב שכתב יד זה "מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה", אך הוא עצמו מודה שיש בו טעויות. שאלה שלישית נוגעת להכרעה במקום שאין רוב לצד נוסח אחד. הרב ברויאר אינו כותב בפירוש כיצד לנהוג במקרה כזה. 

נקודות אלה בשיטת המחבר טעונות הבהרה, וייתכן שלאור הבהרות אלה יש מקום לשנות את הכרעותיו בפסוקים אחדים, אבל השיטה שלו בכללותה – "בדיקת המסירות והמסורות" – בעינה עומדת. 

*****

"הרב מרדכי ברויאר ייזכר לדורות, כבעל מסורה מומחה שסלל את הדרך לחשיפת נוסח המקרא שקבעו בעלי המסורה הקדומים, ולקביעתו במהדורות ימינו".[1] את שיטתו בקביעת נוסח המסורה פרשׂ בהרחבה בספרו כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא.[2] באופן כללי שיטתו מתקבלת על הדעת, אך ישנן שאלות אחדות על שיטתו שלא מצאתי להן פתרון בכתביו.

לדעת הרב ברויאר (להלן: המחבר), "יש נוסח כתיב שהוא על פי המסורה [ההדגשה במקור], ולא רק נוסח שהוא על פי מסורה" (עמ' 18). הוא מבהיר ש"יש בתורה מסורה אחת של ניקוד, טעמים וכתיב" (עמ' 21). לפי השיטה הזאת, ניתן לשער שפעם היה כתב יד אחד מדויק, בבחינת ספר תורה שבעזרה, שכנראה לא הגיע לידינו. כתבי היד הטברניים שבידינו הם העתקות של כתב היד הזה, אך כדרכו של עולם לא הכול נעתק במדויק. במקומות שבהם נחלקו המסירות העתיקות ניתן לשחזר את הנוסח המקורי על פי נוסח הרוב ועל פי הערות מסורה. ומסתבר, לפי שיטה זו, שנוסח המיעוט אינו אלא טעות סופר.

ואכן, כך המחבר כותב במקומות אחדים. למשל, המילים "וְאָחִיו מֵת" (בראשית מ"ד, כ) מוטעמות בל בקדמא ואזלא, בניגוד למסירות האחרות, שבהן הן מוטעמות במונח זקף‑קטן. על זה המחבר כותב: "הטעמת ל איננה מסתברת" (עמ' 46). כמו כן, המילים "וַיִּרְחַץ פָּנַיו וַיֵּצֵא" (בראשית מ"ג, לא) מוטעמות בש1 בטִפחא, מונח אתנחתא, בניגוד למסירות האחרות, שבהן הן מוטעמות במֵרכא, טִפחא אתנחתא. גם על זה המחבר כותב: "קשה להאמין, שהטעמות אלה[3] משקפות מסורת כל שהיא; נראה שאין הן מעידות אלא על חוסר תשומת הלב של הנקדן" (עמ' 49).

בדוגמות האלה הכרעת הרוב גם מסתברת יותר, ולכן קל לומר שנוסח המיעוט הוא טעות. אבל במקומות אחרים המצב שונה. במילה "אמנם" (בראשית י"ח, יג) האל"ף מנוקדת בש1 בקמץ, בניגוד לל ולד, שבהן האל"ף מנוקדת בקובוץ (עמ' 35).[4] הערת המסורה מסייעת לנוסח ל וד. לאור הנתונים האלה ברור שהקובוץ הוא הנכון. אולם כאן, לעומת הדוגמות הקודמות שהזכרנו, נוסח המיעוט כשלעצמו, כלומר הקמץ, אינו תמוה. אדרבה, הנוסח הזה מסתבר יותר, ולפיו כל 'אמנם' בלי ה"א בראשה, האל"ף שלה מנוקדת בקמץ.[5] אולי משום כך אין המחבר אומר כאן שהטעמה זו אינה מסתברת, כפי שהוא אומר בקשר להטעמות שהזכרנו לעיל. כאן רק ריבוי העדויות מלמד שהקובוץ הוא הנוסח הנכון. בכל מקרה, מסתבר שלפי המחבר גם כאן יש טעות סופר. כך מתבקש לפי נקודת המוצא שלו, שיש נוסח אחד של המסורה.

לעומת זאת, במקומות אחרים המחבר כותב בקשר לנוסח המיעוט: "אם אין הוא טעות, הרי הוא משקף לכל היותר מנהג יחידים" (עמ' 39); "אם אין זו טעות סופר, הרי כאן עדות מעניינת של מסורת המיוחדת לל בלבד" (עמ' 46); "בחלק מהמקומות האלה הטעמת ב היא מוטעית בודאי. בשאר המקומות אפשר שיש בידו מסורת משלו" (שם). במקומות האלה המחבר מתלבט אם נוסח המיעוט הוא טעות או מסורת חלופית. לאור שיטתו העקרונית של המחבר, התלבטות זו קשה להבנה. הרי לאחר שקבע המחבר את נוסח המסורה, הוא בדק את כל כתבי היד בנפרד מול הנוסח הזה, ועל פי זה דיבר על "חוסר הדיוק בכתב יד לנינגרד" (עמ' 6) וכינה אותו: "המשובש שבכל כתבי היד העתיקים" (עמ' 8). בתיאור הכללי הזה אין המחבר כותב שיש בל מסורות חלופיות. כל סטייה מנוסח המסורה היא שיבוש של הסופר.[6] לדבריו, השיטה שלו "סותרת את התפיסה הפלורליסטית" (עמ' 14). וכאן הבן שואל: הרי אם יש רק מסורת אחת של ניקוד, איך אפשר לדבר על מסורת חלופית של כתב יד מסוים?

גם בנוגע לכתיב בנביאים, המחבר מודה שבמקומות אחדים "אין עוד מסורת אחת – אלא מחלוקת בין חכמי המסורה" (עמ' 16); "ונראה מאלה שהכתיב שנוי כאן – לא רק במחלוקת המסירות – אלא גם במחלוקת המסורות" (עמ' 138). איך קביעותיו אלה מתיישבות עם דעתו שיש נוסח מסורה אחד?

במקום אחד המחבר כותב: "הניקוד התמוה של 'שַׁלְּחָה'[7] והטעמים התמוהים של 'ואחיו מת'[8] הם מוטעים – או משקפים, לכל היותר, מסורת מיעוט מובהקת. ואין כל הצדקה לייחס אותם לבן אשר – או לראות אותם מדויקים על פי המסורה" (עמ' 22). המחבר מציע כאן שני הסברים שונים לניקוד תמוה ולהטעמה תמוהה המצויים בל ואינם מצויים בכתבי יד אחרים. לפי ההסבר הראשון הם מוטעים. הסבר זה מובן. לפי ההסבר השני יש כאן מסורת מיעוט. הסופר כתב את הדברים בכוונה; אין כאן טעות. אמנם לשיטתו אי‑אפשר לומר שזו מסורת מיעוט בתוך המסורה הטברנית, שכן דבר כזה אינו קיים. נוסח המסורה הוא נוסח "האחיד, שהיה מקובל על חכמי המסורה שבטבריה" (עמ' 9). לכן המחבר כותב שהניקוד וההטעמה התמוהים האלה לא יצאו מידי בן‑אשר ואינם חלק ממסורת טבריה. כלומר, הסופר כתב בכוונה נוסח שאינו טברני. כך חשב המחבר לתאר את מציאותם של נוסחי מיעוט – לפחות כשהם סבירים – בכתבי יד טברניים.

אך הסבר זה רק מחזק את התמיהה. הרי אין מקום לומר שכתב יד טברני מכיל מסורת שאינה טברנית. המחבר עצמו כותב: "נוסח המקרא שבששת כתבי היד האלה [של הוא אחד מהם, אב"ה] הוא על פי המסורה הידועה כמסורת טבריה" (עמ' 3). אי‑אפשר לומר על כתב יד טברני שהוא בכוונה מוסר נוסח שאינו טברני.

לא מצאתי פתרון לשאלה זו בספר.

שאלה שנייה נוגעת למעמדו של א. לדעת המחבר "הוא בבחינת 'טוב מוחלט'; הוא המייצג את נוסח המקרא על פי המסורה [ההדגשה במקור]" (עמ' 90). את זה המחבר כותב על סמך המעט שנשאר בידינו בא מן התורה, מהמילה "וּמִשְׁאַרְתֶךָ" (דברים כ"ח, יז) ואילך. המחבר מעמיד את דבריו למבחן נוסף: "אם יתברר שרק נוסח א לבדו זהה בכל מקום [ההדגשה שלי, אב"ה] עם נוסח הרוב של לקש1ד ומסורותיהם – כבר הוכחה טענתנו" (עמ' 90). אבל המחבר עצמו מציין מקומות ספורים שבהם הנוסח בא הוא מוטעה (עמ' 140). לפי זה טענתו נופלת.

יתרה מזו: דברים אלה של המחבר נסמכים בעיקר על בדיקת הכתיב בנביאים. בספרו הנזכר אין בדיקה של הניקוד והטעמים של א, אבל במקומות אחרים[9] פרסם המחבר רשימות מפורטות של ההבדלים בין המסירות העיקריות. מן הרשימות האלו עולה שהמחבר הכריע פעמים רבות בניגוד לא בענייני ניקוד וטעמים.[10] אם כן, איך אפשר לומר על א שהוא "טוב מוחלט"? דומה שאין מנוס מלדחות את דברי המחבר שא הוא "בבחינת 'טוב מוחלט'". אמנם הוא נשאר "טוב יחסית לשאר כתבי היד" (עמ' 90), אבל אין לראות בו "טוב מוחלט".

שאלה שלישית נוגעת להכרעה במקום שאין רוב לצד נוסח אחד. המחבר כותב שכאשר יש מחלוקת בין המסירות יש להכריע על פי הרוב (עמ' 14). כאשר יש מחלוקת שקולה, יש להכריע "על פי הערות המסורה" (עמ' 15). כאשר אין הערת מסורה בעניין, כיצד יש להכריע? המחבר אינו כותב בפירוש כיצד לנהוג, אבל אפשר לראות איך הכריע בפועל. במגילת אסתר רק שתי מסירות עומדות לרשותנו: ל וד. במקומות שבהם נחלקו הכריע המחבר לרוב בהתאם לל. למשל, במילה "וַיֹּאמֶר" (ו', א) הטעים המחבר רביע, בהתאם לל ובניגוד לד, שבו המילה מוטעמת בתלישא גדולה. באופן דומה, המחבר חיבר במקף את המילה "תִּנָתֶן" למילה "לִי" שלאחריה (ז', ג), בהתאם לל ובניגוד לד, שבו המילה "תִּנָתֶן" מוטעמת בקדמא ואינה מחוברת במקף למילה שאחריה.[11] דומה שהמחבר העדיף את ל על פני ד מכיוון של קדום יותר.

אך לפעמים הכריע המחבר בהתאם לד ובניגוד לל. במילה "ויקח" (אסתר ו', יא) היו"ד דגושה בד ורפויה בל.[12] במילה "לאכול" (קהלת ה', יז) האל"ף מנוקדת בד בחטף סגול, ואילו בל היא מנוקדת בסגול בלבד. במילה "בלטשאצר" (דניאל ד', ה) הטי"ת רפויה בד ודגושה בל. במילה "אהלי" (דניאל י"א, מה) הלמ"ד מנוקדת בצירי בד ובסגול בל. המילה "לְמַלְכֵי" (מיכה א', יד) מוטעמת בל במֵרכא ובד בטִפחא. במילים האלה הכריע המחבר במהדורתו בהתאם לד.

אמנם במילים האלה דומה שהנוסח של ד מסתבר יותר, אבל במקומות אחרים הכריע המחבר בהתאם לרוב המסירות והערות המסורה, מבלי להתחשב בשאלה אם נוסח זה מסתבר יותר או פחות. על המילה "וְאִם" (ויקרא ג', יב) הוא כותב: "הטעם שבתיבת 'ואם' הוא תמוה ביותר" (עמ' 56). גם על המילה "פֶּן" (דברים י"א, טז) הוא כותב: "אף זו הטעמה תמוהה" (שם). כנראה משום כך הוחלפו הטעמות אלה בד במקף. המחבר במהדורתו הטעים בהתאם לרוב המסירות, אף על פי שהנוסח של הרוב תמוה. המחבר אינו מסביר מדוע לפעמים הכריע כל ולפעמים כד. ניתן לשער שבמקרים כאלה, שיש בית דין שקול, הרשה המחבר לעצמו להכריע לפעמים על פי מה שמסתבר יותר, בניגוד לנטייתו הכללית להכריע על פי הנתונים בלבד, מבלי להתחשב בהסתברות.

לפעמים הכריע המחבר בהתאם לא בניגוד לרוב המסירות. לפי המחבר לא ניתן מלכתחילה לא מעמד מיוחד לעומת כתבי היד האחרים. רק בדיעבד התברר שרמת דיוקו של א עולה בהרבה על זו של המסירות האחרות. אבל במקומות שא מנוגד למסירות האחרות יש להכריע בהתאם למסירות האחרות. וכן אמנם עשה המחבר במקומות רבים,[13] אך לא תמיד. במילה "ותזרני" (שמ"ב כ"ב, מ) הזי"ן דגושה בא,[14] ואילו בל ובד היא רפויה.[15] המחבר במהדורתו הטעים "וַתַּזְּרֵנִי". במילה "מודע" (רות ב', א) באות דל"ת יש קמץ בא, אבל בל ובד יש פתח. המחבר במהדורתו ניקד קמץ. אין בידי הסבר להטעמות האלה.[16]

במקום אחד הכריע המחבר כא בניגוד למסירות אחרות, מכיוון שסבר שא הוא בהתאם למסורת בן‑אשר, ואילו המסירות האחרות הן בהתאם למסורת בן‑נפתלי. בצירוף "בחמשה עשר" (מל"א י"ב, לב) בא הבי"ת רפויה, ואילו בל, בד ובכת"י הנביאים מקהיר היא דגושה. במהדורת המחבר הבי"ת רפויה, בהתאם לא. המחבר מציין שעניין זה הוא מחלוקת בין בן‑אשר לבן‑נפתלי; לפי בן‑אשר הבי"ת רפויה ולפי בן‑נפתלי היא דגושה.[17] המחבר הכריע כשיטת בן‑אשר, אף על פי שרוב כתבי היד הם כשיטת בן‑נפתלי.

לא מצאתי בכתביו הנחיה מפורשת שכאשר כתבי היד חלוקים בעניין שנחלקו בו בן‑אשר ובן‑נפתלי יש להכריע כבן‑אשר, אבל כך יוצא מדבריו. בעמ' 35 הוא כותב שבמילה "נשבעתי" (דברים ל"א, כא) הבי"ת מנוקדת בפתח בא[18] ובכ"י ששון 507, ומנוקדת בקמץ בל, בד ובש1. מכיוון שברוב המסירות יש קמץ, ניתן היה לצפות שבמהדורת המחבר יהיה קמץ. אבל המחלוקת הזאת בין המסירות היא גם מחלוקת בן‑אשר ובן‑נפתלי: לפי בן‑אשר יש כאן פתח, ולפי בן‑נפתלי יש כאן קמץ.[19] במהדורת המחבר יש כאן פתח, בהתאם לבן‑אשר. דבר זה אינו מפתיע, שהרי הרמב"ם כתב: "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים... ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר".[20]

מצאתי מקום אחד שבו הכריע המחבר בהתאם לל, בניגוד לא ולד. המילה "הַתּוֹרָה" (יהושע א', ז) מוטעמת בא ובד בזקף‑קטן, ואילו בל היא מוטעמת ברביע. המחבר במהדורתו הטעים רביע. המחבר נימק את הכרעתו בשניים: א) הפירוש שמשתקף בהטעמה של א "איננו נראה לי פשוטו של מקרא, ואינני מאמין, שטעמי המקרא אימצו את הפירוש הזה"; ב) "אם ההטעמה הנכונה היא ברביע, קל מאד להבין מדוע היא השתבשה, והרביע הפך לזקף".[21] אבל, כאמור, המחבר באופן כללי מכריע על פי הנתונים ולא על פי ההסתברות. דומה שההטעמה ברביע נוגדת לגמרי את שיטתו של המחבר, וההטעמה בזקף‑קטן היא זו שמתבקשת לשיטתו.[22] אמנם בכתבי יד נוספים מוטעמת המילה ברביע, כפי שהעיר יוסף עופר,[23] אבל הרב ברויאר באופן כללי לא התחשב בכתבי היד האלה.[24]

לסיכום: נקודות אחדות בשיטת המחבר טעונות הבהרה, וייתכן שלאור הבהרות אלה יש מקום לשנות את ההכרעות שלו בפסוקים אחדים. אבל השיטה שלו בכללותה – "בדיקת המסירות והמסורות" (עמ' 17) – בעינה עומדת.