דילוג לתוכן העיקרי
עיון בהפטרות -
שיעור 54

הפטרת ראה

קובץ טקסט


עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: הן (קרי: הִנֵּה) אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה': הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (ישעיהו נד, יא – נה, ה)

 

הפטרה זו, השלישית בשבע הפטרות הנחמה הלקוחות מישעיהו, היא גם חלקה השני של הפטרת 'נח', וכתבנו עליה בספר בראשית. נשוב כאן על עיקרי הדברים בלבד: בחלקה הראשון (שהוא להלן הפטרת 'כי תצא', ההפטרה החמישית מהפטרות הנחמה) מתואר ביתה של ציון המגורשת השבה אל ביתה בדמות המשכן ואוהל מועד:

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (נד, ב)

ציון בונה בכוחות עצמה[1] את משכנה לקראת בואו של אישהּ לדור עמה. בהפטרתנו הופך המשכן למקדש רצוף באבנים טובות השוכן בעיר מבוצרת, כמקדש ה' בירושלים:[2]

הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ:

את המקדש בונה הקב"ה עצמו לבת זוגו, ובניה עוזרים על ידו:

וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא... אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך' (ברכות סד ע"א).[3]

הנביא תולה את בניין המקדש בירושלים בשיבתה של מלכות ישראל, מלכות בית דוד, אל מקומה:

הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים:

אכן, כך אמר נתן הנביא לדוד בעת שרצה להחליף את מקום השכינה מאוהל לבית:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה... וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן... וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (שמואל ב ז, ב–יג)

הברית עם דוד תוקם בעת שישראל יחזרו לשמוע בקול ה' אלוהיהם:

שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים:

עוד אומר הנביא על בן דוד העתיד למלוך בירושלים, עיר המקדש והגאולה, שהוא עתיד להיות "נגיד ומצוה לאֻמים", כלומר למלוך על עמים רבים כדוד אביו, ששלט בכל העמים שבסביבותיה של ארץ ישראל. דוד הטיל את חיתיתו על העמים מסביב, שלא יעזו לתקוף את ישראל. בנו ימשול בהם מסיבה אחרת:

הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ:

הגויים ירוצו אל מלך ישראל "למען ה' אלוהיך", כלומר יבואו למקדש כבחזון אחרית הימים כדי ללמוד את דרכי ה' ואת אורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.

 


[1] כיעל אשת חבר (שופטים ד'), שהחזיקה אצלה את יתדות האוהל ואת המקבת התוקעת אותם.

[2] מבחינה זו (כדרשנות בעלמא בלבד) הולמת ההפטרה גם את הפרשה, פרשת ראה, העוסקת במקום אשר יבחר ה' ובבניית המקדש לשמו שם.

[3] החלפת 'בניך' בפסוק ב'בוניך' בדרשה אינה מבוססת רק על דמיון המילים. בפשטות הפסוק אכן מדבר על הבונים – בוני אבני הספיר, הכדכוד ואבני החפץ הנזכרים בפסוק הקודם. הקשר המובא במדרש בין תלמידי חכמים לשלום בעולם אינו קשור בהכרח ללימוד זה, והוא נובע מכך שהבנים בנבואה הם "לימודי ה'", כלומר לומדי התורה, תלמידי החכמים, ושלומם רב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)