ישעיהו ס"ו | השמים כסאי

הפרק שלנו חותם את ספר ישעיהו. בשיעור שד"ר נריה קליין העביר בישיבה עבור הקבוצה שלנו (מצורף), הוא עומד על כך שהנבואה האחרונה בספר מקבילה לנבואה הראשונה ויוצרת מסגרת לכל הספר. הספר נפתח בהעדאת השמיים והארץ על חטאי ישראל "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א', ב) וחותם בוויתור על עדותם ובריאת שמים וארץ חדשים: "הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". בתחילת הספר פונים לקציני סדום: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם" (ישעיהו א', י) ובסוף הספר לחרדים לדבר ה': "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ". בתחילת הספר ה' מחפש נחמה: "הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי" (ישעיהו א', כד), ובסוף הספר הוא מציע נחמה: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ". יחד עם הקבלות מנוגדות אלו שמצביעות על כך שהמצב השתנה וסופו של ספר ישעיהו הוא תיקון לתחילתו, יש גם הרבה הקבלות שאינן מנוגדות: בתחילת הספר ישעיהו מאשים: "וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם" (ישעיהו א', כט), וגם בסופו הנביא מאשים: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת", ו"וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ". מצורפת טבלה בה הרבה הקבלות נוספות.

הנבואה שונה מאוד מנבואת הפורענות של תחילת הספר, ומבטיחה נחמה וגאולה, אך יחד עם זאת שונה גם מנבואות הנחמה האחרות שראינו בחצי השני של ישעיהו. בנבואה שלנו מודגשת גם הפורענות, עד שהנבואה חותמת בפסוק שמעורר אי נחת: "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר".

בספרו "מבט אל ההפטרות" (מצורף), הרב משה ליכטנשטיין מציין שלאורך נבואות ישעיהו ישנם דימויים בולטים למערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל: פעמים רבות אלו דימויים של גבר ואישה, לעתים דימויים של עבד ואדון, אך בפרק שלנו יש דימוי ייחודי של אמא ותינוק: "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה'... לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ". בשונה מבני זוג, או אפילו עבד ואדון, שפועלים יחד ויוצרים משהו משותף, התינוק הוא פסיבי. האמא מגדלת אותו, משקיעה בו, ומפתחת אותו. הוא העתיד שלה והחלום שלה, אבל הוא לא עושה כלום בדרך להתבגרותו. זוהי הנבואה בה חותם ישעיהו. לאחר שעברנו את כל החצי השני של הספר, מסתבר שבני ישראל כבר לא יזכו לגאולה משוכללת בה הם יהיו שותפים גמורים. עם ישראל כקבוצה לא נמצא במדרגה הרוחנית שתאפשר לו לזכות לגאולה ביחד. לכן הגאולה שהנביא מבטיח היא גאולה אחרת: גאולה של אמא ותינוק בה ה' ידאג לנו.

גאולה כזו היא גאולה שדורשת פחות, אבל גם שווה פחות. זו כבר לא תהיה גאולה בה כל עם ישראל כולו זוכים לראות באור ה', אלא גאולה בה "ה' באש יבוא" ויבדיל בין צדיקים ורשעים. יהיו בה אנשים שישתחוו לפני ה' מדי שבת, אבל גם אנשים שיהיו "דיראון לכל בשר". הדרישה של הנביא היא שנבחר באיזו קבוצה אנחנו רוצים להיות.

הנבואה הזו נבחרה להיות נבואה של ראש חודש וחותמת את ספר ישעיהו, משום שעל אף שיש מחירים בגאולה חלקית – האדם פאסיבי, ולא כולם כלולים בה – יש בה גם רווח גדול. זו גאולה שלא דורשת אותה מידה של הכנה רוחנית ושותפות אנושית, וממילא רלוונטית תמיד, בכל דור ובכל זמן. ככה זה: ככל שהגאולה דורשת מאיתנו יותר שותפות ויותר השקעה היא גם גאולה טובה יותר, וככל שהיא גאולה טובה יותר היא דורשת מאיתנו שותפות והשקעה. על איזו גאולה אנחנו מתפללים? לאיזו גאולה אנחנו מתכוננים? לקראת איזו גאולה אנחנו פועלים?

בנוסף,  אני מצרף מאמר קצר על הפרק מאת חבר הקבוצה פרופ' עמוס פריש בו הוא עומד בעיקר על שלוש הנקודות הבאות:
א) פרק ס"ו בתור הפרק האחרון של הספר סוגר מעגל עם פרק א'.  
ב) איך להבין את השתתפות הנוכרים ("כל בשר") בשבת ובראש חודש, שהם חלק מעבודת ה' הייחודית של עם ישראל?  
ג) האם הרחבת מעגל המשתחווים לה' בשבת וראש החודש לא גורע ממעמדו של עם ישראל כעם הנבחר?